• סרטים חדשים: ״האדם הראשון״ של דמיאן שאזל
  • פסטיבל ניו יורק 2018: דיווח שני ואחרון
  • ״בערה״, ניתוח לסרטו של לי צ׳אנג דונג
  • Won't You Be My Neighbor?
  • ״ארץ ההרגלים היציבים״, סקירת נטפליקס
  • זמנים קשוחים באל רויאל
  • דיווח ראשון מפסטיבל ניו יורק 2018
  • פרס האוסקר לסרט בשפה זרה: הרשימה הרשמית
  • הכהנים הגדולים: פרק 10 - ״אכזריות בלתי נסבלת״
  • ״בחשכת הליל״, סקירת נטפליקס
  • ונום
  • ״הג׳נטלמן והאקדח״, סקירה
  • כוכב נולד
  • ״חיפוש״, סקירה
  • אימת החודש - ספטמבר 2018
  • המלצות סינמטקים: מהדורת אוקטובר 2018

פסטיבל חיפה 2018: "לא אכפת לי אם ההיסטוריה תזכור אותנו כברברים", ניתוח

24 בספטמבר 2018 מאת עופר ליברגל

הבמאי הרומני הפורה ראדו ג'ודה, שסרטיו מציגים כמעט באופן קבוע בפסטיבל הסרטים חיפה, עוסק בשנים האחרונות בצדדים אפלים בעבר של מולדתו. אחרי העיסוק בצוענים בסרטו הידוע ביותר, ״בראבו!״ (״אפרים!״ בכל מקום חוץ מישראל), הוא עבר לעסוק בגורל של יהודי רומניה בשלושה סרטים מאוד שונים זה מזה: ב״לבבות מצולקים״ הוא לכאורה עסק בסיפור של משורר חולה אחד אבל דרכו הציג תרבות גוססת, ב״האומה המתה״ עסק במוות של יהדות רומניה בסרט תיעודי ניסיוני המשלב תמונות סטילס וקטעי יומן, ואילו בסרטו הנוכחי, ״לא אכפת לי אם ההיסטוריה תזכור אותנו כברברים״ (I Do Not Care If We Go Down in History as Barbarians), הוא לא עוסק בעבר אלא בדרך בה העבר נזכר היום, דרך שחזור העבר בידי אמנית אשר לא נכנעת לתכתיבי השלטון.

במידה רבה, סרט זה יכול להוות סיכום של הסרטים הקודמים ודרך עשייתם, שכן ג'ודה עורר דיון בדברים שהחברה מתעלמת מהם. בסרט זה ההתעלמות מן העבר והניסיון להציג את ההיסטוריה באופן הרואי ונקי מאשמה היה סוג של נושא לא מוצהר בסרטים הקודמים וכאן הוא ניצב בחזית, לצד האשמה ישירה של מנהיגי רומניה בעבר והציבור הרומני בהווה לא רק באדישות לפשעים, אלא גם בגזענות שמעולם לא פגה. אזכור העבר והאנטישמיות לא ממצא את הדיון שמייצר הסרט, שעוסק גם בטבעה של היצירה ובמעמד האישה כיום, בעידן שהוא לכאורה שיווני.

גו'דה פותח את הסרט בשבירת קיר רביעי בנוסח גודאר: השחקנית הראשית יואנה יאקוב מדברת ישירות למצלמה ולבמאי, מכריזה על עצמה כשחקנית ועל הדמות אותה היא מגלמת, תוך שהיא מציינת כי שתיהן הוטבלו לנצרות, אך בניגוד אליה הדמות אותה היא מגלמת אינה מאמינה עוד באל. בכך היא מייצרת גם טשטוש גבולות וגם הפרדה בינה לבין הדמות – העיסוק בנושא אינו רק נחלת החילונים החדשים והיהודים, אלא שכבות שונות של החברה צריכות להשתתף בכך. השחקנית מתמסרת לדמות ולמה שהיא מייצגת גם אם יש הבדלים בין הדמות לבין השחקנית. המצלמה ממשיכה לעקוב אחר השחקנית בעודה מתחילה לשוחח עם מה שנראה כמו אנשים אחרים על הסט, אבל מסתבר כי כבר באותו שוט עברנו לרמת המציאות השנייה של הסרט.

זוהי כבר לא יאקוב, אלא הדמות שהיא מגלמת – במאית בשם מריאנה מארין. היא קיבלה תקציב מן העיירה על מנת ליצור שחזור תיאטרלי של קרב צבאי מן העבר של רומניה – כיבוש אודסה וסביבתה מידי ברית המועצות בשנת 1941, אחד מרגעי השיא של הצבא הרומני שהיה בן ברית לנאצית במלחמה ובקרב הספציפי הזה. אלא שמארין לא מתכוונת להתמקד בקרב עצמו, אלא בתוצאות שלו ובטבח ביהודי אודסה ובמיעוטים באזור הכבוש בכלל, תוך הפניית אצבעה מאשימה למנהיג רומניה בתקופת המלחמה, יון אנטונסקו, מנהיג שהוא עדיין גיבור בעיני חלק מן הרומנים אף על פי שנשפט על פשעי מלחמה. המעקב אחריה בשוט הראשון בסרט טיפוסי לסגנון שמאמץ ג'ודה – שוטים ארוכים ולא ראוותניים, הכבולים לרוב למבט על הגיבורה שלו פחות או יותר במרכז הפריים, לרוב בצילום מעט מרוחק המראה גם את העולם בו היא פועלת. הדבר גם תורם להבהרת העוצמה של השחזור התיאטרלי עליו היא עובדת.

על פניו, מיצג/מופע התיאטרון אשר אנו חוזים בחזרות אליו, אשר נצפה די במלואו לקראת תום הסרט, הוא הדבר הכי מרשים בסרט מבחינת הביצוע הטכני. אף כי מדובר בשילוב בין מדיומים, עשרות הניצבים והשילוב בין הקרנה לשחזור חי הופכים את הקטע ליפהפה לכאורה, אך לדעתי זהו לא לבו של הסרט. ג'ודה הוא במאי מאוד מוכשר בבנייה מדויקת של שוטים, אבל במידה רבה הוא מעדיף לוותר על חלק מן הכלים הקולנועיים בהם הוא שולט לטובת דיון מעמיק במילים ובצדדים השונים של האכזריות והיחס לשונה בעבר בהווה. לכן הוא שם דגש רב על התחקיר שעורכת מארין בעודה עובדת על המופע ועל הדיונים השונים שהיא מנהלת עם השותפים לעשייה וסביבתה.

באופן קיצוני, ניתן לתאר את הסרט כסוג של הכלאה של ספר עיון על הנושא וסרט עלילתי. הגיבורה קוראת על חנה ארנדט ומנסה לראות מה היא יכולה להסיק מן הכתבים שלה לגבי החברה הרומנית, היא מצליבה טקסטים שונים על גורל יהודי אודסה או רומניה. יש בסרט גם עלילות משנה שלא קשורות ישירות להיסטוריה, לא מעט הומור שחור, אבל ג'ודה מתעקש להראות את הלמידה על הנושא גם דרך סצנות שלא היו נכנסות לכל סרט מסחרי, או לפחות היו עוברות קיצוץ משמעותי – הוא לא כאן רק על מנת לספק את החזון האמנותי שלו, אלא גם להראות כי מדובר בנושא מורכב, עם הרבה היבטים פילוסופים, שאלות של זיכרון היסטורי ויחס לאחר. לעומת זאת, ניתן גם לומר כי כל הדיונים והצפייה בחומרים היסטוריים נובעים מאותה שורה תחתונה: יש לעסוק בחטאי העבר לא רק על מנת לזכור את הקרבנות ולדעת טוב יותר את ההיסטוריה, אלא גם על מנת לתקן את מה שפגום בהווה הדמוקרטי וההומני לכאורה.

בשלב מסוים, אחרי מין עם מאהב (שבדמותו אעסוק מאוחר יותר) מריאנה ניצבת עירומה וצופה בטלוויזיה בסרט שנעשה אודות המשפט בסיומו הוצא להורג אנטונסקו – סרט ששמו ״המראה״ והוא מציג את המנהיג כגיבור, כסוג של ביטוי להשתחררות מן הקומוניזם. המאהב שואל אם לא מודבר בסרט של טרקובסקי באותו שם. הכפילות בשמות הסרטים מתכתבת גם עם שמה של הדמות הראשית, זהה לשם של משוררת רומניה נודעת. כמעט בכל פעם בה היא מציגה את עצמה, מארין מציינת כי היא "לא המשוררת" – דבר המדגיש את האקראיות של השמות. ג'ודה הרי היה יכול לבחור לגיבורה הפיקטיבית שלו שם שלא זהה לשם של אישיות מפורסמת, אך אולי גם היא "מראה" לחברה ולזיכרון התרבותי הרומני, אמנית שהיא סוג של אלטרנטיבה לאמנות המוכרת. הגרסה שלה לקרב קרובה לגרסה הרשמית ומבוססת על ההיסטוריה, אבל היא לא מה שאנשי העיר רוצים כייצוג, אף על פי שבאופן רשמי הם תומכים בחירות אמנותית וביצירה חדשנית. אולם, עצם המכרז על שחזור ההיסטוריה מראה שלאומה יש צורך בלפאר את העבר שלה, כולל ברגעים בהם העבר הוא אפור או שחור.

מריאנה מסבירה את עצמה או מתווכחת עם לא מעט אנשים בסרט, אולם שני בני שיח מסתמנים בעיניי כמהותיים ביותר. הראשון ביניהם הוא נציג התרבות בעירייה אשר הזמינה את המופע: הוא בעד חופש אמונתי ודיון בהיסטוריה, אבל לא נוח לא שזה יעשה באירוע שנועד להיות חגיגי. הוא מבקש, בדרגות שונות של תקיפות, לשנות את אופי המופע ולהתרכז בקרב עצמו. לגבר זה יש הומור עצמי ובתוכו הוא גם חושב כי מדובר בביקורת חשובה, אך הוא לא סבור כי יש להשמיע אותה במימון המדינה, או באירוע המוני. הוא מעוניין להציג גרסה מפוארת וחגיגית של העבר המקומי, גם בתקופה של ברית עם הנאצים. ג'ודה לא בונה אותו כאדם שלילי או לא משכיל – הוא יכול להיות יריב אינטלקטואלי של ממש למריאנה, הוא רק משוכנע בשמירה על הכוונה המקורית של המופע שהוזמן, אולי רק בגלל ההוראה של הממונים עליו. דרך עימות זה, ג'ודה עוסק בבעיה של אמנים המבקשים לעורר מודעות לנושאים ברחבי העולם: הצורך במימון גורר לפעמים שיתוף פעולה עם הממסד והממשל שגם אם האמן סבור כי היצירה שלו לא מתנגדת ישירות או בפועל למדיניות שלו, יכול להיות בעל הגדרה משלו לאמנות ונאמנות למדינה.

בן השיח החשוב השני הוא המאהב, שאנו לומדים פרטים עליו בהדרגה: הוא טייס, נשוי לאישה אחרת ולא מבין למה צריך לעורר שדים מן העבר במקום להעלות מופע מרהיב שיזכה לתמיכה והצלחה גורפת. במגע מולו עולה גם המצוקה של מריאנה כאישה בעולם בו יש עדיין דומיננטיות גברית, גם כאשר היא לכאורה משוחררת וזוכה לתמיכה כאמנית. הדבר בה לידי ביטוי בכך שבן הזוג לא מבין כי חשיבה פמיניסטית אינה פירושה ויתור על החלטות אישיות שונות בחיים הפרטים. מריאנה נכנסת להריון ולא מעוניינת להפיל, ואף כי היא אינה דורשת מן הגבר כל תמיכה או מעורבת בגידול, הוא לא מבין כיצד היא תומכת פוליטית בהפלות אך נוטה לבחור נתיב אחר בחייה הפרטיים. עבורו, המאבק הוא בעד או נגד ביצוע האקט ולא בעד חופש ובחירה אישית. מכך ניתן להסיק גם לגבי ההיסטוריה: העניין הוא לא הנאמנות של רומניה לאחת משתי האימפריות הבעייתיות והאלימות ששלטו בה בצורה לא ישירה לאורך המאה ה-20 (נאצים וסובייטים) אלא הבחירות הלא טובות והלא עקביות שבוצעו על ידי הרומנים עצמם, הנהגה ואנשים פרטים כאחד. השואה ברומניה היא נושא מורכב ושונה בין חבלי הארץ השונים, כפי שחלק מן הדוברים בסרט מטיחים בגיבורה. אולם, היא טוענת כי למרות שהיו אזורים בהם המשטר הגן על היהודים, השמדה המונית בתמיכה או בביצוע ישיר של הצבא הרומני היא הכוח המכריע.

בסופו של דבר, אחרי כשעתיים של דיון במה אמנות צריכה לומר ואיך, הסרט מגיע לנקודה הסופית שלו באופן שבו האמנות עצמה מתקבלת. בנקודה זו, צפויה לבמאית הפתעה: אף כי רוב הקהל מזועזע מן התיאור שלה את פשעי מלחמה, היא שמה לב כי חלק קטן מן הקהל מריע, ספק בתמיכה ספק ממבוכה, להשמדת היהודים. בשלב מוקדם יותר, הקהל מגיב בבוז לייצוג של הצבא האדום, בניגוד לתרועות לכוח הרומני ואדישות יחסית לכוח הנאצי. בכך, ג'ודה אומר כי יצירת האמנות והבנתה אינה בשליטתו הבלעדית של האמן, לקהל יש גם חלק חשוב לא פחות בקבלת השדר – גם בדרך בה הוא יפרש, גם במה שהוא יבחר לעשות עם הידע שקיבל אחרי הצפייה ביצירה. האמנות יכולה אולי לשלוט בנקודות שהיא רוצה לעלות לדיון, אבל הדיון לא מסתיים ביצירה עצמה.

סרטיו של ג'ודה יכולים לעבוד גם כבידור (סרטיו המוקדמים נטו מעט יותר לכיוון הזה) אבל הוא פונה יותר ויותר לכיוון המשלב בין הבידורי לבין הפילוסופי, שם בפנינו את העולם כפי שהוא רואה אותו ודורש מן הקהל לערוך חשבון נפש לגבי העמדה שלו על הנושאים. חשבון נפש ישיר במקרה של הקהל הרומני, חשבון נפש עקיף הנוגע באירועים אחרים בעלי דמיון למה שמתואר בסרט בקרב צופים אחרים. גם כותרת הסרט נוגעת באופן בו הקהל מפרש את המציאות – מדובר באמירה שנאמרה בזמן ביצוע המעשים עצמם והסרט מעלה את השאלה האם ההיסטוריה אכן זוכרת את פושעי המלחמה כברברים, או שגם להיסטוריה עצמה כבר לא אכפת.

תגובות

  1. אריאלה הגיב:

    כדאי היה להימנע משגיאות כתיב…
    זה מביש!

    1. אורון שמיר הגיב:

      שלום אריאלה, ניסיתי להבין את התגובה שלך וכשלתי.
      שגיאות, מטבען, אינן מכוונות. אז להימנע מהן קצת קשה, אבל לתקן אותן בדיעבד תמיד אפשר – אנחנו תמיד שמחים כשמעירים.
      שנית, טקסטים שנכתבים תוך כדי פסטיבל תמיד יתאפיינו במניין רב יותר של טעויות הקלדה, כתיב וניסוח. זה טבע הדברים.
      לעומת זאת, לזעום ואז לנזוף – אני לא מבין את המטרה כאן. מה בדיוק מביש, ועוד עם סימן קריאה? אולי רק התגובה שלך.
      קצת סובלנות ומעט נימוס בסיסי ולא היית מפרסמת את התגובה, או לפחות בוחרת בניסוח שאינו מעורר אנטי.

  2. אבירם הגיב:

    ניתוח מעמיק ויפה!

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.