סיכום 2014: הניצחונות וההפסדים של השנה בקולנוע
22 בדצמבר 2014 מאת אורון שמירבדרך כלל סיכומי שנה מביאים איתם סערת רגשות אמיתית. בין אם מה שגורם לאפקט הוא להיזכר בערגה בסרטים שהרטיטו את הנפש, או לחוות מחדש את רגעי השפל הקולנועיים שכולם דווקא היללו באופן ששרף לי את הקרביים, כל עוצמות הסינפיליה אמורות להתנקז לנקודה הזו בזמן. אבל שנת 2014 מסמלת אצלי את אחת השנים הרגועות שהיו לי כצופה וכמבקר קולנוע. מעט מאוד סרטים חדרו לליבי, מעטים עוד יותר מקננים שם עד היום. לא יותר מדי קונצנזוסים של המכנה המשותף הנמוך ביותר הרתיחו את דמי, ולא די יצירות נפוחות וחלולות זכו להילולים בלתי מוצדקים בעיניי. כלומר, הכל קרה במינון הרגיל פחות או יותר, אבל משהו אצלי סירב לכעוס עד הסוף, או להגן בחירוף נפש על יצירה שיקרה לי. לא רוצים לראות את הגאונות שבסרט זה או אחר? סבבה מבחינתי, והפסד שלכם ושלכן. מתעקשים לראות עומק איפה שאני ראיתי רדידות? לא נורא בכלל, אין טעם להתווכח אפילו.
הבעיה היא שלהתווכח על סרטים אמור לא רק להזיז לי אלא גם לפרנס אותי, אם רוצים להסתכל על זה כך. השנה גיליתי שאפשר גם אחרת, שלא תמיד יש לי רצון להיות מסיונר של סרט מסויים יותר מסתם לכתוב את דעתי המנומקת עליו, ואף התקפלתי מהר מתמיד מדיונים באינטרנט או במציאות ברגע שהבנתי שאני מנהל קרב מונולוגים במקום דיאלוג עם הצד השני. ואולי יש כאן גם סוג של שבר – מבחינתי, סריטה בפרט וכל מה שאני עושה בכלל הוא ניסיון לשנות קצת את תרבות הדיון על קולנוע בישראל. זה בטח נשמע יומרני, אולי אפילו בקטע לא מחובר לעולם, אבל זה מה שאני מאמין בו. השנה כנראה שהתפוצצה לי הבועה הזו – אני לא הולך לשנות כאן כלום, לא ככה לפחות. כל שנותר לי הוא להמשיך להפיץ את דעתי ודרך המחשבה שלי בלי שום רצון לחנך, רק לשתף, בתקווה שזה ישפיע בכל זאת. ומנקודת מבט זו אני כותב את סיכום השנה שלי לסריטה – לא אדיש, כי אם מפוייס. אבל גם לא בנירוונה מוחלטת, יש עדיין כמה מטענים רגשיים, טובים ורעים, שכדאי שאפרוק.
אתמול פתח אור את סיכומי השנה של הבלוג בטקסט האישי הקבוע שלו, המפלח את השנה לפי רגעים קולנועיים, ומחר יגיע עופר וסיכומו המסורתי של מגמות ומשמעותן בקולנוע של השנה. אני נבחרתי לעמוד בתווך של הסיכומים האישיים, עם הפורמט שלי גם השנה המכונה ״המנצחים והמפסידים״, ובו גם השנה יש שינויים. ראשית, כדי להיות ידידותי יותר לשני המינים הפך הפעם הפוסט ל״הניצחונות וההפסדים״. שנית, במקום מיזוג בין הטוב והרע הלכתי על דיכוטומיה ברורה יותר. בתקווה לסימטריה, ובחשש להתגברות החושך על האור (למרות שעדיין חנוכה). ואם במקרה ייצא לא מאוזן לכאן או לכאן, הסיכומים המשותפים שלנו שיגיעו בשבוע הבא ודאי יעזרו לקארמה. אתחיל עם הטופ של הטוב, אמשיך עם הבעעע של הרע ואבהיר שהכל בהומור.
סיכומי השנה הקודמים, למי שזקוק או זקוקה לרענון בפורמט:
המנצחים והמפסידים של 2010
המנצחים והמפסידים של 2011
המנצחים והמפסידים של 2012
המנצחים והמפסידים של 2013
הנצחונות הקולנועיים של 2014
על כך שהייתה שנה יוצאת בקולנוע הישראלי כבר כתבתי בסיכום השנה העברי, וזה עוד היה לפני רבע שנה, כלומר המצב נהיה רק מדהים יותר מאז. בנוסף, סרטים כמו ״את לי לילה״ ו״הגננת״ יופצו מסחרית רק בינואר 2015, וכך למרות שהם חלק מהקולנוע שהלהיב אותי לפני כמה חודשים בלבד הם חלק מסרטי השנה הבאה. כלומר, שנת 2014 הייתה יכולה להיות היסטורית ממש, מבחינת יחסי אל הקולנוע הישראלי, כך להרגשתי. אבל אז נזכרתי שגם ב-2013 התפייטתי על איכות הקולנוע הישראלי והמגוון שלו, אז בואו פשוט נסכם שאנחנו בתקופה טובה שהלוואי שלא תיגמר לעד. אז מה לגבי הקשר אחר בין קולנוע וישראל שבלט השנה?
כוונתי היא למצעד האורחים והאורחות מחו״ל שנחתו כאן לכבוד פסטיבלי ואירועי קולנוע בגדלים שונים, שהפכו את השנה הזו לחסרת תקדים מבחינתי האישית. אנסה למנות את מי שהיה משמעותי באופן כלשהו, כך שאני ודאי משמיט כמה חשובים ומבליט כמה אחרים ששמותיהם אולי פחות נחשבים, אבל שימו לב לרכבת האווירית הזו – מישל גונדרי התארח בפסטיבל דוקאביב; בפסטיבל דרום שפטתי לצידו של רוג׳ר קוזה, שהפך מבחינתי לחבר; בירושלים היו פארק צ׳אן-ווק וספייק ג׳ונז (שלא יצא מהמלון); בחיפה הסתובב אנדריי זביאגינצב הרוסי המהולל; פול האגיס סתם הגיע בכיף שלו לקדם את סרטו, וכך עשה גם דני בון לאחרונה. אפילו בפסטיבל הקולנוע היהודי שמתקיים כעת, ולא נחשב לפסטיבל גדול בהכרח, מבלה שרה סילברמן. עכשיו קחו את כל אלה (ועוד כמה ששכחתי או השמטתי) והעמידו אותם מול הסוללה שהביא לבדו פסטיבל סרטי הסטודנטים – האחים דארדן, קים ג׳י-וון, ליאוס קארקס, אוטר יוסליאני והשניים שהביאו אותה בכיתות האמן המרתקות ביותר, ראדו מונטיאן הרומני המבריק ומולי מלן סטאנסגארד, הלא היא העורכת של לארס פון טריר. תנו לשמות האלה לחלחל פנימה, ובואו נקווה שהייתה זו שנת תקדימית שהיא רמז לבאות.
בכלל, הייתה לי באופן אישי עמוסה מאי פעם בפסטיבלים, בין אם אלה פסטיבלים שאני פוקד תדיר והשנה השתדרגתי לשפוט בהם או לקחת חלק מאחורי הקלעים בצורה כלשהי (דרום, ירושלים, אוטופיה וגם סטודנטים), ובין אם פסטיבלים שקרובים יותר הביתה אבל רק השנה חוויתי אותם במלוא העוצמה (שוב סטודנטים, דוקאביב). גיליתי השנה את כוחה של ההסתחבקות, כלומר את הכיף ו/או התועלת שבוויתור על כניסה לעוד סרט פסטיבלים לטובת יותר שיחות עם האנשים המרתקים שמסתובבים באירועים האלה.
אבל רצה הגורל ואני בכל זאת מסתדר עם סרטים יותר טוב מאשר עם בני אדם, ורוח סיכומי השנה מכוונת אותי לכתוב דווקא על הסרטים כמובן. אז הנה הפצצת בזק של סרטים שמאוד אהבתי השנה, אבל לא הצלחתי למצוא להם מקום בעשיריות (שיתפרסמו רק בשבוע הבא, סליחה על המתח הכפוי). כולל שתי מילים על כל סרט, כדי מצד אחד לא להלאות ומאידך לנסות לזקק את החוויה שלי, ולינקים יובילו לדעותיי המורחבות (או לדעותיהם של חבריי לבלוג), רובן נכתבו בעכבר העיר השנה.
כמעט ונכנסו לרשימת המופצים: ״אידה״ (מקום 11), ״חדשות בהפרעה״ (מצחיק למות), ״נימפומנית״ (הברקה פרועה), ״החבובות: מבוקשות!״ (טוב מקודמו), ״השער״ (אימת השנה), ״מנפאואר״ (מדוייק וכואב), ״גאווה״ (משובב נפש), ״גט: המשפט של ויויאן אמסלם״ (עשוי למופת), ״ההוביט: קרב חמשת הצבאות״ (כמה שנהניתי), ״המבול״ (סליחה, מתנצל).
כמעט ונכנסו לרשימת הלא-מופצים: ״להרוג אדם״ (מהפך קרביים), ״המרחק״ (ביזאר לפנים), ״לכידות״ (אינטליגנטי וקומפקטי), ״פחם שחור, קרח דק״ (איזה יופי), ״טווח קצר 12״ / "בית זמני” (אינדי שנוגע), ״האם האיש שהוא גבוה מאושר? שיחה מאויירת עם נועם חומסקי״ (Mind Blowing). ועוד כמה וכמה שיופצו בשנה הבאה, כולל כמה תותחים כבדים בינואר.
ספיחי השנה שעברה שנפלו אצלי בין הכסאות: ״פילומינה״ (מפתיע וכובש), ״העבר״ (כתיבה משובחת), ״נברסקה״ (שיא האוסקר), ״בן יחיד״ (רומניה במיטבה), ״סיפור משפחתי״ (בית-ספר לדרמה), ״לשבור את הקרח״ (קלאסיקה דיסנאית), ״ונוס בפרווה״ (פולנסקי גאון).
הפתעות השנה – שלוש שאני רוצה לספר עליהן. האחת היא ״הנסיך הירוק״, המותחן התיעודי של נדב שירמן שניגשתי אליו חצי מסוקרן בדוקאביב בגלל ההייפ מחו״ל והימם אותי בעוצמתו הקולנועית. השניה היא גלגל ההצלה המוזיקלי-קולנועי שזרק לעברי ג׳ון קארני, שכבר הוכיח את גודל ליבו ב״פעם אחת״ וכעת עשה זאת שוב עם ״התחלה חדשה״ (המשפט הקודם עובד גם בלי המרכאות, נדמה לי). הסרט המתוק והמקסים הזה הגיע לקולנוע בתקופה בה לגמרי נגמר לי על מה להמליץ לאנשים, ולצערי ירד במהרה מן המסכים, אבל התקווה שהשאיר אחריו החזיקה אותי זמן רב. את מדליית הארד אעניק ל״שפיצים״ שגם בדיבוב עברי היה חמוד להפליא.
הגילטי פלז׳ר – או שמא עליי לכתוב, התענוגות מלאי האשמה, כלומר ברבים. מ״קרניים״ לא הבנתי כמה נהנתי עד שהוא נגמר ונחתה עליי ההפנמה שראיתי סרט מטורלל לגמרי, אבל בקטע טוב. ״נראה אותך שוטר״ היה רע, על גבול החובבני, ובואו לא נתחיל בכלל לדבר על מיזוגניה – אבל צחקתי בו כהוגן ויצאתי בהרגשה נחמדה, משום מה. ״האקדמיה לערפדים״ כבר היה רע לתפארת, מהסוג שגורם לי לרצות לצפות בו שוב ולהלל את אפס ההתנצלויות שלו על כמה שהיה נצלני. אבל אין על ״לוסי״ של לוק בסון, הסרט שלא ברור לי איך כולם לקחו ברצינות תהומית, אבל אני הצלחתי לגחך יחד איתו על הכל ואפילו להפיק ממנו הנאה.
הסרטים שאני הכי שמח שלא ראיתי – תיקו בין ״גוף שלישי״ ו״סקס טייפ״. מצד אחד, מה יכול להיות רע בדרמה של תסריטאי ובמאי מהסוג האוסקרי או בקומדיית סקס הוליוודית של אנשים די מחוננים. מצד שני, אני מרגיש כאילו התחמקתי מכדור קטלני במיוחד, אם לשפוט על פי תגובות הסביבה שלי, ובעיקר גאה על שהקשבתי לאינסטינקטים ולא צילקתי את נפשי. כמו כן, כל רגע שבו אני לא רואה משהו מסדרת ״משחקי הרעב״ מוסיף לי שנים למניין חיי, אני משוכנע בכך.
הסרט שהכי שמחתי לאידו – ״מיליון דרכים להתפגר״. אפילו מעריצי ״טד״ ו״איש משפחה״ שנאו את הסרט הזה, שגם עליו שמחתי לדלג, ונחשב לכשלון (נחשו כמו מי). אפשר כבר לנקות את המערכות מסת׳ מקפרלן?
הקליפ הכי טוב שראיתי השנה – בדרך כלל אני מציין לטובה טריילרים, במיוחד בסעיף ע״ש 300/בנג׳מין באטן המוקדש לסרט שהטריילר שלו טוב ממנו בעיניי. אבל השנה נראה לי שאלך על קליפ, אולי כי כל הטריילרים כבר נראים לי אותו הדבר. לעומת זאת, החבר׳ה של ״Turn Down for What״ (אם תפתחו את הלינק ביוטיוב יש קרדיטים לכולם) הצליחו בתוך 3 דקות וחצי להדביק אותי למסך באיזו מסיבת בית שהייתי בה, ולחזור לצפות ביצירתם הקצרה והמבריקה עוד עשרות פעמים. אולי זו ההשפעה האסתטית הכבדה של סרטי ״הפשיטה״, ואולי הקונספט הטינאייג׳רי שהלך כאן עד הסוף עם ביצוע מושקע. מה שבטוח, זה ממש לא הסגנון המוזיקלי שלי והצלחתי לחבב את השיר, בזכות הקליפ, שזה בערך מה שטריילר אמור לעשות לסרט אותו הוא מקדם. להלן היצירה, אזהרת NSFW חריפה:
הצילום המעולה של השנה – ברור שבשנה שבה לוקה ביגאצי מצלם לפאולו סורנטינו את ״יפה לנצח״ הוא לוקח את התואר לא סתם בהליכה, אלא בתנועת דולי חלקה ובלתי אפשרית דרך קירות. אבל אז ראיתי את ״אידה״, והוא מושלם. גם הקונספט וגם הביצוע. אין בו שמץ מהראוותנות של האיטלקי אבל הוא עדיין מרגיש וירטואוזי. אז בואו נסכם שוואן-שוט השנה יילך ל״יפה לנצח״, ובאמת שאין לי איך לבחור בין כמה מהם, מהראשון ועד האחרון. גם ״תחנות הצלב״ ראוי להיות מוזכר פה, אפרופו וואן-שוט, כמו גם צל״ש כוללני להויט ואן הויטמה, שצילם את ״היא״ ואת ״בין כוכבים״ המרהיבים כל אחד בדרכו.
הפסקול המצטיין של השנה – אילולא היה זה בעצם פרס המיקסטייפ הטוב ביותר, הייתי הולך על המוזיקה בפרט ועבודת הסאונד בכלל של מחולל הסיוטים ושמו ״מתחת לעור״. אבל כיוון שפרס הפסקול אצלי מוענק לאוסף השירים הטוב ביותר, אני מכריז על תיקו מכובד בין השניים ששמעתי הכי הרבה השנה בזמני הפנוי ובמנותק מהסרט – הפולק הניו יורקי של ״בתוך לואין דייויס״, וערימת הכיף של ״שומרי הגלקסיה״. בשני המקרים, אגב, השירים שולבו בסרט באופן אינטגרלי, מה שרק מעצים את ההישג בעיניי.
ציטוט השנה – בפוסט האופירים השנתי שלנו ערכתי את מצעד הציטוטים הגדול של הקולנוע הישראלי לשנה זו, עם נוכחות בולטת של ״אפס ביחסי אנוש״ ו״גט: המשפט של ויויאן אמסלם״, שניהם כבר חלק מהארסנל שלי ושל הבלוג. בחו״ל אין לי מקבילות שנכנסו לז׳רגון ומיד, אבל שווה לציין בערך כל משפט שלישי ב״חדשות בהפרעה״ (את חלקן ראיתי בתור ממים מדי פעם) ואולי גם כמה רגעים מ״שומרי הגלקסיה״ (בעיקר דרקס, האמת). אבל אני חושב שמשפט השנה שלי לקוח בכלל מסרט שהוא הכי רחוק מסרט קאלט – ״שנת חורף״. בין כל הדיונים הפילוסופיים, שיחות המוסר והדרמות הגדולות והקטנות של הסרט הכביר והבכיר הזה, יש רגע קטן בו אחותו של הגיבור מעמידה אותו במקומו אחרי התרברבות, באומרה: ״היום לכל אחד יש מעריצים״. זה היה כה חד ומדוייק שאני חושב שנחתכתי, וזה גם מסכם את 2014 שלי בתמצות מופלא.
התרבות הכי טובה שצרכתי מחוץ לקולנוע – ״העיר הזאת״. פעם בכמה זמן אני משתדל לתפוס הצגה או הופעה, והשנה ביקרתי לא מעט בתיאטרון מכל הסוגים. דבר לא השתווה להתפוצצות הכשרון בעלת השם הלא מבטיח ״העיר הזאת״ והטאגליין מעלה התמיהה ״מחזמר ראפ בלשי״. אבל שמעתי כבר יותר מדי המלצות מיותר מדי אנשים ונשים כדי לא לנסות בעצמי, וכשהגיעה ההזדמנות אני מודה שנכבשתי לחלוטין מהרגע הראשון ועד ״הקרדיטים״ בסיום. לעשות ראפ לא-גרוע זה מאוד קשה, ולעשות את זה בעברית זה כבר כמעט בלתי אפשרי (דוגמאות הפוכות לא חסרות). לעשות מחזמר שמורכב אך ורק מקטעי ראפ מעולים, שגם נבנים לכדי עלילת פילם נואר פוסט-מודרנית וחצי-פארודית, זה כבר משהו שמצריך מילת תואר שאני לא מכיר. הבנתי גם שבניגוד לקולנוע, הם עושים את זה על הבמה בלי קאטים כל יום, או אפילו פעמיים ביום. קונספט מעניין.
השם המעולה של השנה – ״כשערב יורד על בוקרשט או מטבוליזם״. בהפצה המסחרית אמנם השמיטו את החלק השני, וכולנו יודעים ששום דבר לא עובד בלי המטבוליזם, אבל ראיתי אותו בפסטיבל חיפה בשמו המלא ועיניי ברקו כשמצאתי אותו בתוכניה. גם הסרט מצויין, אגב.
השם הכי ״ג׳ננה בסוואנה״ של השנה – ״מרקו מקאקו״. וגם תקציר העלילה נשמע מבטיח.
ההפסדים הקולנועיים של 2014
אולי שווה להבהיר שהכוונה שלי בניצחונות והפסדים היא מבחינה אישית. הדבר נכון במיוחד לחלק השני של השיטה בה בחרתי לסכם שנה, כלומר להפסדים הפרטיים שלי מבחינה קולנועית ב-2014 – הרגעים בהם אני הרגשתי מובס על ידי השנה, או אולי שהשנה הפסידה אותי כצופה ושוחר קולנוע. ובשנה הספציפית הזו מצאתי את עצמי עומד מחוץ לכל-כך הרבה מסיבות עד כי כמעט והרגשתי שוב כמו בתיכון. אבל לרגע לא באמת בער לי לכבות את להבות השמחה המרקדות שסביבי, כי מה אכפת לי שאחרים נהנים. לכן, לא נותר לי אלא למלמל שלא התחברתי ולנעוץ מבטי ברצפה. אבל אולי זו כן הזדמנות להיזכר בחצי משפט (או יותר) למה לא רקדתי באותה מסיבה. אז בהשראת ריצ׳רד ברודי מהניו-יורקר, הורחבה הקטגוריה ״כולם אהבו ואני לא״ לעשיריה (מדורגת). אלה סרטים שאני מוצא בהם איכות, אבל יכול רק להעריך מרחוק משום שהם לא נגעו לי או בי בשום צורה. אולי בשל פגמים שמצאתי בהם ומהם אחרים בחרו להתעלם (לגיטימי, אני עושה את זה כל הזמן) ואולי כי פשוט משהו בינינו לא הקליק ואין את מי להאשים.
רשימת הסרטים שהרגשתי כי כולם אהבו ואני לא, בסדר יורד לפי גודל הפער ביני ובין העולם לתחושתי:
10. ״כוכב הקופים: השחר״ – הרגע בו הפכתי לטרמפיסטים שאני הכי שונא וסתם לכלכתי כל הדרך חזרה על סרט באוזניי אנשים שהרגע נהנו ממני, ואף הסיעו אותי אליו ברוב טובם. וזאת למרות שהסרט היה בסדר בסך הכל.
9. ״נעלמת״ – בואו נסכם שדייויד פינצ׳ר ואני לעולם לא נסתדר, אלא אם הוא יעשה מעשה פול תומאס אנדרסון ויהפוך מבמאי שאני סופר-מעריך את יכולותיו הטכניות ולא מחזיק ממנו אמן, למישהו שאני אשכרה יכול להתחבר ליצירה שלו כי יש בה איזה שביב של אנושיות.
8. ״לוק״ – הטרנד המאוס עליי סופית ורשמית הוא דמות-אחת-לוקיישן-אחד. מעולם לא ראיתי סרט שעמד בתנאים האלה ובאמת קנה אותי, מה גם שכולם שוברים את החוקים כל הזמן. ״לוק״ מאוד מנסה שלא לשבור את החוקים, ואולי זו הסיבה שפיהקתי בו כמו שלא פיהקתי השנה.
7. ״פרנק״ – מקרה מאוד קיצוני של ״לא הבנתי״. לא הבנתי האם המוזיקה בסרט אמורה להיות גרועה או מדהימה (כי היא גרועה, אבל ממש), לא הבנתי האם פרנק אמור להיות גאון או מסכן (כי גאון הוא לא) ובעיקר לא הבנתי אם זו קומדיה, פארודיה, או דרמה מרגשת על מחלות נפש. וכשאני לא מבין, לפעמים אני גם נשאר מחוץ לחוויה. בטח בסרט עלילתי (כלומר בניגוד לסרט אוונגרד שכולו אווירה) וקצת מתנחמד.
6. ״יומיים ולילה״ – בחירה ראויה לפתיחת פסטיבל סרטי הסטודנטים, אבל מי לעזאזל אישר סרט סטודנטים באורך כזה? אה, זה לא…אה, טעות שלי.
5. ״קצה המחר״ – אלוהים איזו ערימת בלאגן לא אלגנטי ולא אסתטי. ואיזה מקרה מצער של גלריה מרשימה של יתרונות שנקברת תחת מספר מצומצם של חסרונות עצומים.
4. ״סרט לגו״ – גם צמד במאים אהוב וגם הצעצוע שהכי מגדיר את חיי. לא פלא שהתאכזבתי מהטיפול הילדותי וההפוך-על-הפוך / כל-כך מודע לעצמו שהוא ממש לא מודע לכלום. כמו כן, הסרט גם הזוכה בתואר ״האנימציה הכי לא מגניבה אבל בטוחה שהיא כן, ע״ש ״כנס העתידנים״״.
3. ״וויפלאש״ – אם מישהו יסביר לי על מה באמת הסרט (העשוי היטב) הזה, אוריד אותו מהרשימה. כי הבנתי רק על מה הוא לא, ולדעתי זה בדיוק על מה שהוא חושב שהוא.
2. ״התבגרות״ – הכל טוב חוץ מדבר אחד: לא התרגשתי. לא באמת, לא לרגע. מסרט שכל כולו רגש והתרגשות, של שבמאי מאוד אהוב עליי, עם שחקנים נהדרים וסיפור מבטיח (ושלא לדבר על הגימיק). מהרגעים האלה שאתה פשוט מאבד אמון בעצמך כמבקר ויכול רק לשפוט בקרירות מרגיזה ומלאת אשמה את הסרט המצטיין הזה.
1. ״מלון גרנד בודפשט״ – בסרטו החדש והמהולל כתמיד של ווס אנדרסון, יש סיקוונס בריחה מהכלא (ספוילר קל עד לא מפריע בהמשך). באופן קלישאתי אך מודע לעצמו, מוברחים פנימה אל בית הסוהר בו כלוא אחד הגיבורים כלי חפירה. הכלים מוסתרים היטב בתוך מאפים יפהפיים למראה, שצורתם אולי מסגירה את היותם חלולים לשם מטרה מאוד ספציפית, אך חזותם כה מושלמת וצבעונית. בית הסוהר כמובן בוחן את המתנות שמקבלים האסירים, ובסצנה של סרט נע אנו חוזים ביד מאיימת הקוצצת מעדנים שקיבלו האסירים מחבריהם שמחוץ לחומות – כיכר לחם נשברת כדי לוודא שלא נאפה בתוכה דבר, נקניק גדול מימדים מבותר אף הוא. כאשר מגיעה יד הגורל הזו אל המאפים המושלמים למראה, היא חסה עליהם וממשיכה אל הפריט הבא. מזמן לא ראיתי סרט שמבקר את עצמו בצורה כל-כך מוצלחת.
הסרט הכי אוברייטד השנה – ״חיית הלילה״. היה יכול להיות ברשימה הקודמת, אבל הפעם כבר הכעיסו אותי התגובות, או שהוא סתם היה הקש ששבר את גבי. אין כלום מבחינתי בסרט הזה, לא שלא ידעתי קודם ולא בכלל. יכול להיות שאם היה יוצא לפני חודש ומספיק לצבור תאוצה הייתם רואים פה את ״מר טרנר״.
בלוף השנה – ״פארטי גירל״. יסלחו הפרסים מפסטיבל קאן ועופר גם, אבל זה שלמישהו יש אמא עם סיפור חיים ״מעניין״ לא הופך אותה לשחקנית. וזה שהמצלמה רועדת שלא לצורך לא הופך את הסרט לריאליסטי, או מחפה על העובדה שהוא נכתב בצמוד למדריך קלישאות הארט-האוס וסרטי הפסטיבלים השלם והמקיף ביותר.
אכזבות השנה – יש לי שתיים די רציניות. האחת היא ״גודזילה״, שידעתי טוב מאוד למה בחרתי בו כסרט שאני הכי חושש ממנו בקיץ 2014. השניה היא הסרט שהתלבטתי בינו ובין המפלצת המיתולוגית במשבצת החששות הקיציים שלי. מדובר ב״אקס-מן העתיד שהיה״, הסרט שהחזיר את בריאן סינגר, האיש שלא יודע לעשות סרט אקס-מן גם אם מוטנטים יניעו את ידיו בטלקינזיס, לעשות סרט אקס-מן. אז פליאה אין פה, רק נפילה על הפרצוף לאחר הציפיות שיצר הסרט הקודם, אותו ביים מתיו ווהן.
הכי מצטער שלא ראיתי ומעוניין להשלים בהקדם – ״אהבה היא מוזרה״ שדילגתי עליו בחיפה בגלל התקציר וכעת מקבל אהבה (היא מוזרה, שדילגתי עליו בחיפה…סליחה, לופ), ״הדרך לגיהנום״ שהיה נראה סתמי מכדי להתייחס אליו אבל שמעתי עליו טובות, ובעיקר ״הדרקון הראשון שלי 2״ שהרתיעה שלי ממנו עדיין לא ברורה לי – הרי אהבתי את הראשון. אולי זה השם בעברית?
התעתיקים המרגיזים של השנה שפשוט לא נראים כמו כלום בעברית – ״נון-סטופ״, ״פוקס-קצ׳ר״, ״וויפלאש״, ״רוז ווטר״. הפרס ע״ש ״סטארטרק״ בעצם צריך להיות מחולק רק ל״מי ורדים״, כי באחרים זה ספק מוצדק עלילתית לקרוא לסרט בעברית מאונגלזת. אבל היו בטוחים שזה לא הפחית את השיחות שלי עם אנשים ונשים על הסרט ״Wifelsh״, או את ״Foox-Coacher״.
השם האומלל של השנה לסרט – ״ערבים רוקדים״, לפני ואחרי התותב ״זהות שאולה״. זה אפילו לא קשור לעובדה שאנחנו מדינה כזו שבה אין עיתוי נכון או לא נכון להוציא כזה סרט, כי ״ערבים״ היא הרי מילת גנאי בישראל. הבעיה העמוקה יותר היא שזה פשוט לא שם טוב לסרט בעיניי, בטח אחרי שראיתי אותו.
השם המבלבל של השנה – ״היא״. רק נסו להתחיל לדבר עם אנשים על הסרט הזה מבלי להיגרר לשיחה שמתחילה ברוב מילות השאלה הקיימות, ממשיכה באזכורים למחזמר שביים מילוש פורמן לפני לא מעט שנים, ונגמרת במשיכת כתפיים במקום בצהלות שמחה. הסרט של ספייק ג׳ונז גם זוכה לחלוק את המקום הראשון בתחרות השם הגנרי של השנה לסרט שהוא הכל חוץ מגנרי, יחד עם ״התחלה חדשה״.
ה״מרכאות״ ה״מיותרות״ ״של״ ״השנה״ – וינסנט ״הקדוש״. איך בדיוק אני אמור לכתוב את זה עם זוג מרכאות נוסף שיבדיל את שם הסרט משאר חלקי המשפט?
הסרטים שהכי מפתה להגיד שכשמם כן הם – ״טראש״, ״זעם״ וכמובן ״למה זה מגיע לי?״ (ובקטע חיובי גם ״מתחת לעור״).
הצמדים המיותרים של השנה – תאומי האסון הצרפתים ״למה זה מגיע לי?״ (לא שאני מתגאה בזה, אבל יש לי עדים שראו אותי לא צוחק אפילו פעם אחת באקסטרווגנזת הגזענות הזו) ו״אני עצמי ואמא שלי״ (מעכשיו, בכל פעם שדיאן קרוגר הנאווה תופיע על המסך, אחשוב רק על חוקן כפול). הזוג הצרפתי הנוסף ״חברים טובים״ ו״ברביקיו״ שבקלות היו יכולים להיות סרט אחד בשם ״חברים טובים בברביקיו״. כמו כן, אני לא ממש בטוח שהעולם זקוק לשני סרטים על איב סאן לורן באותה השנה, או לדאבל סרטי ״הרקולס״.
אי ההפצה המקוממת של השנה – ״הקופסונים״ בגרסה המקורית. אתם נפלתם על הראש? סרט של אולפני לייקה לילדים בלבד? סרט עם בדיחות שפה שאי אפשר לתרגם, אז דווקא אותו לנסות לדבב? סרט עם המבטאים הבריטיים המושלמים של השנה, אז בכוונה לגזול את התענוג? לעולם לא אבין מפיצים. לעולם לא.
איך שני אלה יוצאים באותו שבוע ואיך הקהל אמור לא להתבלבל ביניהם בדיוק – ״לפני החורף״, ״לפני השינה״.
הסופש הכי פחות מתגמל לשוחרי קולנוע מבחינת היצע הסרטים החדשים – "מבצע חמניה", "ציידי האוצרות", "אגדת חורף".
הפרסומות הכי גרועות שראיתי בבית קולנוע, מן המחרידה למזעזעת:
3. במבה, עם רותם קינן בתפקיד הפדופ…האבא החמוד שלוקח את הילד שלו להרפתקה בגן שעשועים (היה מתאים במיוחד לפני הקרנת ״מי מפחד מהזאב הרע״).
2. זה ג׳וי, עם צחי גראד (״מי מפחד מהזאב הרע״ סופרסטארים) בתפקיד הסיוטים שלי (וכן, ראיתי את ״הרחק מהיעדרו״, זה לא משתווה).
1. מקדונלדס ביג ברזיל, הפרסומות שמוכיחה שלא רק שבברזיל מדברים ספרדית ולא פורטוגזית, אלא גם אוכלים אסאדו. ארגנטינאים, ברזילאים – מה ההבדל? זה כמו ישראלים ופלסטינים, לא?
הפרס ע״ש דייויד גייל לסרט שמשמיד את עצמו בטוויסט מופרך במיוחד בדקות הסיום – הייתי מעניק את התואר בשמחה ל״נון-סטופ״, אבל הוא היה קשקוש די מוחלט מהתחלה ועד הסוף (הבנתי שהלך לו מעולה בקופות, מעניין למה). לעומת זאת, ״הרץ במבוך״ היה הסרט החביב עליי בז׳אנר הכמו-משחקי-הרעב שהלך ותפס תאוצה השנה עד שהגזים. כל החביבות התפוגגה ברגע בו נחשף הסוד הגדול של הסרט בפני גיבוריו והצופים כאחד.
והנה טוויסט משלי – זהו, נגמר. תודו שלא ראיתם או ראיתן את זה בא, נכון?
אני חושבת שהזוכה בקטגוריית "התעתיקים המרגיזים של השנה שפשוט לא נראים כמו כלום בעברית" הוא אקסודוס, ללא כל ספק.
אם אהבת את הקליפ לTURN DOWN FOR WHAT, שווה להכיר את הקליפים האחרים של צמד הבמאים הדי מוצלח שעשו אותו. זה למשל, ממש מגניב:
פשוט גועל נפש לרשום כותרת כזו שמדברת על זה שהקורא הולך לראות את הסרטים הטובים ביותר
ובסוף לא לרשום אותם גועל בעעעע
אם אתה מדבר על תרבות השיחה על סרטים ובאותה נשימה עושה תרגיל כזה של האותיות הקטנות
זה פשוט טראש!!!!!!
תודה לכל על התגובות, תשובה מרוכזת:
תמר – מסכים איתך, השארתי לעופר לטפל בסיכומו שלו בתרגומי השמות של שני האפוסים התנ״כיים השנה, מוזמנת לקרוא:
http://srita.net/2014/12/23/trends_of_2014/
ובכל מקרה השתדלתי לציין לא יותר משתיים-שלוש דוגמאות בכל קטגוריה, כלומר רק את הטופ האישי שלי, וגם ויתרתי על כמה קטגוריות (היו לי גם ציטוטי השנה בקטע רע, פסקול השנה בקטע רע וכו׳) כי יצא קצת ארוך מדי.
דניאל – אני מודה לך על עולם שלם של WTF שחשפת בפניי פה 🙂
ורדית – ראשית, אין צורך לצעוק ובטח שלא לטנף, רשימת סרטי השנה של הבלוג מתפרסמת בנפרד בשבוע הבא (כפי שציינתי בטקסט). מטרת הסיכום שלי היא לקבץ את הטוב והרע מבחינתי בכל קטגוריה שהיא אינה הקטגוריה המרכזית (כלומר הסרטים הטובים והגרועים ביותר). מזמין אותך לקרוא כשיתפרסם.