• סרטים חדשים: ״אד אסטרה״ של ג׳יימס גריי
  • !יום הולדת 9 לסריטה
  • פרסי אופיר 2019: מהמרים על הזוכים
  • ״קצפת ודובדבנים״, סקירה
  • ״עונת החתונות״, סקירה
  • נוכלות בלי חשבון
  • ״השורד״, סקירה
  • הסרט הבינלאומי הטוב ביותר 2019 - חלק שני
  • פסטיבל ונציה 2019: הסיכום של עופר
  • זה: חלק 2
  • המלצות סינמטקים: ספטמבר 2019

פרסי אופיר 2014: מתחילים

4 באוגוסט 2014 מאת אור סיגולי

הנה זה קורה. הקרנות האקדמיה לפרסי אופיר 2014 הסתיימו אחרי חודשיים וחצי עמוסים – כשברקע גם אחת התקופות הקשות ביותר של ישראל בזמן האחרון – וסבב ההצבעות לשלב א', זה שקובע את המועמדים בשמונה עשר הקטגוריות של פרסי הקולנוע הישראלי, יחל.

מצד אחד השנה הזו הייתה קשה במיוחד, עם מספר שיא של 36 סרטים עלילתיים (מתוכם שמונה במסלול הפרינג'-גרילה, ועל כך ארחיב בהמשך), 29 סרטים תיעודיים באורך מלא, 15 סרטים עלילתיים קצרים ו-19 סרטים תיעודיים קצרים. מצד שני, בהסתכלות כללית ורחבה, היבול של האופירים השנה הוא מהמרהיבים שנראו במחזותינו כבר שנים.
על כך אנחנו יכולים להעיד בעצמנו, חברי סריטה, כאשר זו השנה הרביעית שאנחנו מתכנסים לסדר את הראש ולבנות את הסיקור הקרוב, ומעולם לא עמדנו מול כל כך הרבה דילמות ופשרות קשות בין סרטים שאהבנו או שהרשימו אותנו במיוחד. זה ממש לא הופך להיות קל יותר משנה לשנה, מסתבר.

בדרך כלל הפוסט הראשון לסקירת האופיר הוא מין סיכום קצר עם רשמים כלליים, ופירוט הסרטים המתמודדים עם כמה מילים אישיות משלנו. השנה נעשה זאת קצת אחרת, מכיוון שלא הרבה השתנה מאז התפרסמה הרשימה הראשונית של הסרטים (למעשה, רק סרט אחד עזב: "גאליס – המסע לאסטרה"), מה שמשאיר לנו יותר זמן להסתכלות רחבה על תחילת המירוץ. הפעם לא רק אני, אלא גם אורון וגם עופר יצטרפו אל הפוסט הזה ויתרמו כמה תובנות משלהם, לרוב עם קריצה, אז קחו בחשבון.

גם השנה הצלחנו לראות את כל הסרטים המתמודדים, וזו הייתה משימה לא פשוטה. שלא נאמר כמעט בלתי אפשרית. אמנם התחלנו ברבאק, אבל פסטיבל ירושלים והשגרה האטו את הקצב שלנו, ואחרי חודש וקצת הרגשנו איך אנחנו מורידים הילוך. לוחמים חסרי מנוח כמונו, עשינו עבודה סבירה בחלוקת הסרטים, כך שלא נותרה שום יצירה ללא צופה מטעמנו. בממוצע, ראה כל חבר סריטה 30 סרטים, שזה לא רע בכלל.

סיקור האופירים של השנה יכלול את שני הפוסטים החגיגיים והמסרותיים שלנו, "חברי אקדמיה יקרים, שמעו נא תחינתי" שהוא פוסט האנדרדוגים השנתי שלנו; את "נבחרת החלומות" בו אנחנו משנסים מותניים יחד ועושים מין פרס אופיר משלנו, בוחרים את המועמדים והזוכים שלנו בכל הקטגוריות; כמובן, דיווח מהיר ממסיבת העיתונאים שם יחשפו מולינו המועמדים הרשמיים של האקדמיה לשנת 2014 (יום שלישי, ה-12.8), ועוד כמה פוסטים עד לדיווח הישיר מהטקס עצמו, שמועדו טרם נקבע.
כדאי לכם להשאר באיזור.

לפני מילות הפתיחה שלנו אנחנו רוצים, כבכל שנה, לשלוח תודה ענקית למאיה נדרה, הוונדר וומן של האקדמיה, על העזרה והעבודה הקשה שלה.

אור סיגולי:

הדבר הראשון שכמובן בולט בפרסי אופיר 2014 הוא כמות הסרטים. אני האחרון שהולך להתלונן על תעשייה פורייה כמו זו של ישראל שמספקת מגוון כל כך מרגש של יצירות קולנועיות, ובאמת היה מרתק לראות את הפנים הרבות של הסיפורים והחזונות האומנותיים השנה, אבל כשזה מגיע לפרסי אופיר, הדבר הופך לבעייתי. מאוד.
נתחיל בזה שלצפות ב-36 סרטים עלילתיים על פני קצת מעל לחודשיים היא מטלה אכזרית. לראייה, אף אחד מאתנו, עם כל הרצון הרב, לא הצליח לראות את כולם. ותאמינו לנו שניסינו. אני לא בטוח אם אפשר או רצוי להאריך את תקופת ההקרנות (אולי ארבעה חודשים של שניים-שלושה סרטים בשבוע יקלו על המעמסה), אבל עוול גדול נעשה ככה לרוב הסרטים המשתתפים.
עוד לפני הקבוצה הנזנחת של סרטים עלילתיים, המפסידים הגדולים באמת הם הסרטים הקצרים וסרטי התעודה, שהם הראשונים להדחף הצידה. עם כמות של 36 סרטים שנעים בין 80 דקות ל-130, לצפות בסרטים של הקטגוריות הלוויניות מצריך הרבה יותר ימים בשבוע ממה שלוח השנה מעניק לנו. וזה חבל כי הרי התחום התיעודי בארץ הוא מרתק ומפואר וראוי להתייחסות כמו שצריך.
אני למשל, בתור צופה בלתי תלוי, נורא רוצה לשכנע את חברי האקדמיה (זה הזמן אולי להזכיר, שאורון ואני הצטרפנו לשורות האקדמיה השנה) להצביע ל"היה שלום פטר שווארץ", אחד הסרטים הישראלים שהכי אהבתי השנה. אבל איך ארגיש נוח לעשות זאת אם לא היה לי זמן לצפות בשאר הסרטים ולבחור את הפייבוריט שלי?
סיקור התחום התיעודי של האופיר הפך לבלתי אפשרי מבחינתו, וכל שנה אנחנו מצטערים על כך, אבל יודעים שאין לנו ברירה.

וזה מביא אותי לנקודה הכואבת-עד-מרגיזה של קטגוריית הפרינג'-גרילה, שהוקמה ממקום של רצון טוב על ידי האקדמיה לפני שנתיים וכבר באותו הרגע הוכיחה את חוסר הרלוונטיות שלה לגבי המרוץ, ובכל שנה זה רק מחריף.
למי שלא מכיר, בקצרה, האקדמיה מאפשרת לסרטים שנעשו במסגרת עצמאית דלת תקציב לגשת למסלול נפרד בשם "פרינג'-גרילה", ובו תמורת סכום רישום נמוך יותר, יקבלו הקרנה אחת בודדת במהלך שטפון ההקרנות, ויתמודדו על המקום השישי בקטגוריית הסרט הטוב ביותר. באופן טבעי על זכייה אין מה לדבר, בטח לא מול ההפקות הגדולות והמרשימות, וכך נוצר מצב שבו הניגשים למסלול מקריבים את עצמם לטובת סרט אחד, שיקבל תואר די חלול של "נציג הפרינג'-גרילה בקטגוריית הסרט".
נסו להזכר מי היו הנציגים בשנתיים האחרונות ותראו כמה זה קשה…
(התשובה היא: "ג'ו+בל" בשנת 2012, ותיקו בין "פנתר לבן" ו"אני, ביאליק" בשנה שעברה).

מסלול הפרינג'-גרילה הפך להיות הקורבן הראשון של הברירה הטבעית, ולמין "גטו סינון". כאשר מול חבר אקדמיה 36 סרטים, הראשונים עליהם יוותר יהיו סרטי הפרינג'-גרילה (ואני בצער רב חייב להודות שבצדק). מעבר לזה, מכיוון שההגשה למסלול היא אופציונלית ולא מחייבת, סרטים עצמאיים ודלי תקציב יכולים בכל זאת לגשת למסלול המרכזי ובכך מטשטש גם ככה הגבול בין קולנוע השוליים והקולנוע הממוסד. ואת זה אני אומר בזהירות רבה, כי הגבול בין "עצמאי" לבין "ממוסד" בארץ הוא משהו שאיש לא הצליח להגדיר לחלוטין.
"פרחים של מרציפן" ו"חלונות", למשל, הם שני סרטים שאפשר אפילו לכנותם ניסיוניים, או לפחות דרך שונה ורעננה לגישות קולנועיות (בין אם בהצלחה ובין אם לא) ושני אלו נמנעו מלהכריז על עצמם כפרינג'-גרילה. זוהי זכותם המוחלטת, והם עשו זאת בחוכמה (כי ככה לא יוותרו עליהם חברי האקדמיה כבר בשלב הצפייה), אבל בהתחשב זה, אפילו אי אפשר לומר שהמסלול החדש מייצג באופן מניח את הדעת את הסוג הזה של הקולנוע.

haven

"עיר מקלט", מתמודד במסלול הפרינג'-גרילה

יוצרי קולנוע עצמאי, אנא הקשיבו לי. חברי האקדמיה, בלי שזאת אשמתם, לרוב לא באים לראות את סרטי הפרינג'-גרילה. רק שניים או שלושה סרטים יצליחו למלא אולם, ועד עכשיו אף סרט מהמסלול הניסיוני לא הצליח להכנס לאף קטגוריה מחוץ לזו של הסרט (כולי תקווה שהשנה זה ישתנה), כך שבעצם אתם מקריבים את אנשי הצוות שלכם, שלא יקבלו הזדמנות שווה בין עמיתיהם בסרטים המרכזיים. אתם חושבים שאתם חוסכים כסף ברישום, אבל למעשה מבזבזים כסף על הקרנה סינמטקית שכנראה לא תעורר תהודה בשלב ההצבעות.

זה בהקשר הזה, אבל מה קורה עם הסרטים שמתמודדים במסלול המרכזי, ואיזו היררכיה נוצרת בין 28 הסרטים האלו? כמובן שנצטרך לחכות לשלב המועמדויות כדי להיות בטוחים, אבל השנה העניין הזה מסקרן אותי מתמיד, מכיוון שבאופן טבעי ישנם סרטים מסויימים שפותחים פערים עוד בשלבים ראשוניים למדי, כאשר שאר הסרטים לא בהכרח נופלים מהם ברמתם.
לפתחי האופירי מגיעים בעצם שלוש קבוצות של סרטים: אלו שכבר הופצו, אלו שהוקרנו בפסטיבלי ישראל (חיפה, דרום וירושלים, לפי סדר כרונולוגי) או בפסטיבלי העולם היוקרתיים, ואלו שהקרנת האקדמיה שלהם היא הפעם הראשונה שלהם על מסך גדול מול אנשים.
בשנה שעברה זכה "בית לחם", שהשתייך לקבוצה השלישית (פסטיבל הבכורה שלו היה ונציה, קצת אחרי המועמדויות, ואז חיפה), אבל השנה נדמה שיהיה קשה מאוד לסרט בלי באזז מקדים לפרוץ את החומה. חברי האקדמיה מגיעים קודם כל לסרטים עליהם שמעו מראש, ומסקרן מאוד לדעת מה יקרה לא רק בקטגוריית הסרט, אלא גם בשאר הקטגוריות האחרות.

הקבוצה הראשונה (אלו שהופצו) כוללת שלושה סרטים בלבד: "אנשים כתומים" (שגם הוקרן בחיפה הקודם), "אפס ביחסי אנוש" (שגם זכה בפרס הגדול של טרייבקה) ו"שושנה חלוץ מרכזי". מתוך 36 סרטים, רק שלושה. זה כבר מבטיח אפס עניין של אוכלוסיית ישראל שאיננה אנשי קולנוע או מבקרים בתחרות השנה. אבל על זה כבר התייאשנו מלנבוח.
הקבוצה השנייה, זו של הפסטיבלים, מיוצגת על ידי 11 סרטים שהוקרנו בפסטיבלים בארץ: "אחרי הים" (חיפה), "בורג" (ירושלים), "גט" (דרום, ירושלים), "הגננת" (ירושלים), "הרחק מהעדרו" (דרום, ירושלים), "לוויה בצהריים" (חיפה), "עלים אדומים" (דרום, ירושלים), "פרינסס" (ירושלים) וסרטים שהוקרנו מחוץ לתחרות של ירושלים "התאבדות", "פרחים של מרציפן" ו"ערבים רוקדים" שהיה אמור לצאת לקולנוע, אך נדחה.
בנוסף לאלו, "את לי לילה" אמנם לא השתתף עדיין בפסטיבל ישראלי, אבל היה נוכח בקאן, יחד עם "בורג", "הגננת", "הרחק מהעדרו" ו"גט".
כל השאר שייכים לקבוצה השלישית. כלומר, 22 סרטים שאיש לא שמע עליהם לפני הקרנות האקדמיה, ינסו להתחרות בכמה תותחים מאוד כבדים שכבר הוכיחו את עצמם גם פה וגם מעבר לים. הצלחתם או כשלונם באופיר הקרוב הוא משהו שאני מסוקרן ממנו מאוד, במיוחד שכמה מהם ראויים לתשומת לב (אותה אנחנו נעניק השבוע בשני הפוסטים הבאים).

עם רק שלושה סרטים שנחשפו לקהל (ועוד כמה בודדים שיעשו זאת עד לטקס, כמו למשל "גט" ו"מיתה טובה" שתאריך היציאה שלהם נקבע לתחילת ספטמבר) גם השנה פרסי האופיר אינם סיכום חגיגי של השנה הקולנועית, אלא למרבה הצער אך ורק מקפצת יח"צ לסרטי 2015 (אם בכלל).
אולי הסרטים שהמטבח האופירי חם להם מדי, ולא יכולים להרשות לעצמם קמפיין והקרנות רבות, עדיף שיוותרו כבר בהתחלה, כך שהסינון יקרה מעצמו וחברי האקדמיה יוכלו לראות אחוז גדול יותר של סרטים מתוך ההיצע ואפילו להשקיע זמן ניכר בסרטים התיעודיים.
או שאולי – רק אולי – יוגשו הסרטים רק לאחר שכבר יצאו לבתי הקולנוע (או לסינמטקים, או ל-VOD) ולא יצטרכו לעבוד קשה פעמיים בהפרש של חודשים ארוכים זה מול זה, גם מול חברי האקדמיה וגם מול הקהל.
אבל זה שוב אני שוגה בחלומות.

"יונה" סרטו של ניר ברגמן

"יונה" סרטו של ניר ברגמן

עופר ליברגל:

בשנה שעברה התלוננתי על מיעוט התפקידים שהקולנוע האישי מציע לשחקניות הנהדרות שיש פה – והנה קבלתי תשובה מוחצת ונהדרת. הרבה דיברו השנה על ריבוי של סרטים מדוברים שבוימו בידי נשים (יש 12 במאיות בתחרות השנה, אם ספרתי נכון, ואפשר להוסיף להם גם את אפרת כורם שביימה את "בן זקן", אשר לא נכלל בתחרות) בנוסף להן יש גם שתי תסריטאיות שכתבו סרטים שביימו גברים, כך שמאחורי המצלמה המצב הרבה יותר קרוב למאוזן מבחינה מגדרית.
לפני המצלמה, מדובר בשנה צפופה ועמוסה במיוחד מבחינת תצוגת משחק נשיות. מבין 36 הסרטים בתחרות, ב-17 מתוכם הדמות שמובילה את הסרט היא אישה, ובעוד כמה אחרים יש איזון בין נשים לגברים בתפקידים הראשיים. יש יותר סרטים בהם לגברים אין כמעט תפקיד, מאשר סרטים בהם לנשים אין כמעט תפקיד.

בנוסף, רמת המשחק של השחקניות גבוהה. הן בקטגוריה הראשית והן בקטגוריה המשנית יש יותר מחמש או שש, או עשר, מועמדוית ראויות מאוד, אשר היו יכולות להיות פיבורטיות לזכייה. בקטגורית השחקנית הראשית אפשר בקלות להרכיב שלוש חמישיות שונות של שחקניות שממש כתוב ״פרס" על ההופעה שלהן בסרט. זה גם אומר שבעת חשיפת המועמדויות, כנראה שהופעות של שחקניות שהיו בטוחות שהן הזוכות של השנה יישארו בחוץ. וזה לא בהכרח עניין של זהות היוצר – "עמק", אחד מן הסרטים היותר גבריים השנה בתחרות ביום בידי אישה (סופי ארטוס) ולעומת זאת סרטים כמו "פרחים של מרציפן", "הגננת", "יונה", "תפוחים מן המדבר", ו"את לי לילה" בוימו על ידי גברים, אך מציגים בעיקר דמויות נשיות חזקות ולרוב גם מרתקות.

כשרואים הרבה סרטים, שמים לב לדברים מפתיעים שחוזרים ביותר מסרט אחד. והשנה בקולנוע הישראלי, גם לגל גדות וגם לרומי אבולעפיה נאמר כי הן זקוקות לניתוח פלסטי – אולי כי המראה שלהן יפה מדי ומהווה תחרות לא הוגנת לשאר הנשים, על פי הגברים השטחיים שהציעו להם את הניתוח. במקרה של אבולעפיה, זה נאמר בסרט "זינוק בעלייה" שהוא שיאן הסצנות שמזכירות סרטים אחרים השנה – בין שאר הדברים אשר היו בו ולא רק בו: סצנות שיא בגיא בן-הינום (גם ב"שושנה חלוץ מרכזי" ובמידה רבה גם ב"חרדת הבמאי" שמתרחש בסינמטק ירושלים שממוקם בעמק), רותם זיסמן כהן בהריון (גם ב"עיר מקלט"), דמות לוקחת למטווח ירי דמות שלא ממש רוצה להיות שם (גם ב"עמק"), מורה מקריאה שיר לכיתה שלא מתעניינת יותר מדי ("לוויה בצהריים"), רומן ערבי-ישראלי ("ערבים רוקדים"), מלי לוי-גרשון בתור הבת של עידית טפרסון (גם ב"התאבדות"), ועוד אשר לא נפרט בגלל ספוילרים. הסרט גם שולח רמזים לשנים קודמות, כאשר הבן הירושלמי של שלמה בראבא בוחר לעסוק באותו מקצוע כמוהו, מה שמערר את הביטחון של האב…

לעיתים זה נראה כמו משחק פנימי, אבל באמת ציפיתם שהשנה יהיו שתי סצנות בהם אדם עוקב אחרי אדם שתולה שלטים עם אקדח סיכות ("אפס ביחסי אנוש" ו"הקפות")? שתי סצנות סקס בבית חולים, ליד מיטה של אישה בתרדמת? כאמור, לפעמים ההקשר הוא רב שנתי, ו"מי מפחד מהזאב הרע" הדהד השנה פעמיים, כאשר צחי גראד יורד עם אישה למרתף ב"פנסיון פראכט" וכאשר רותם קינן מחפש את הילדה הקטנה שלו בשיעור בלט על מנת להגיד לה לא לדבר עם זרים ב"התאבדות". אבל התופעה התרבותית המרתקת ביותר היא הקשר הסיבתי בין סינמה סיטי גלילות לאלימות בקרב הנוער – קשר שנחשף שנה שעברה ב"הנוער" ו"שש פעמים" וזכה השנה לאישוש ב"עמק".

ואולי הקשר הכי מעניין נחשף כאשר גיליתי מהו המושא של השיר הראשון אשר מחבר הילד ב"הגננת" – שיר שגם אורון ידון עליו, אשר נפתח בשורה "הגר מספיק יפה" ומסתיים בשורה "שמש אלוהים ממש". שתי השורות מתאורות ללא ספק את הסרט "לוויה בצהריים" בו שמש אלוהית מאירה כמעט את כל הסרט ובו הדמות הראשית קרויה הגר והיא אכן מספיק יפה. בכלל, הקולנוע הישראלי השנה היה מספיק יפה. ומכוער במקרים בהם היה צריך להיות מכוער. ומעורר מחשבה. די לי, די לי.

התאבדות

התאבדות

אורון שמיר:

איזו שנה כבירה להיות בה חבר אקדמיה, וכמה נהדר שאי אפשר להצביע בשום קטגוריה בשנה הראשונה לחברות. אני ממש לא מקנא בכל מי שעומדת ועומד מול התלבטויות לא פשוטות, שכן 2014 היא משהו שלא ראינו כמותו מעולם מבחינת כמות, ומבחינת איכות לפחות מאז 2007, אולי אפילו 2004. בכל שנה יש בדרך כלל סרט או שניים שמתבלטים מעל השאר במצויינותם, ועוד כמה סרטים טובים שמצטרפים לצמרת. השנה, לדעתי, יש לפחות ארבעה-חמישה סרטים מעולים מאין כמוהם (מתוכם שתי יצירות מופת והשאר לא רחוקים מההגדרה), וכמות כפולה של סרטים טובים מאוד. במילים אחרות, יש השנה בין 10 ל-15 סרטים שראויים לחמיישית הסרט הטוב ביותר. לכן טבעי שהסרטים יטרפו אחד את השני וגם סרטים נהדרים יקבלו כתף קרה מהאקדמיה, ואז ינסו לתקן את המצב בקופות הכרטיסים בהמשך.

איך בכל זאת לוכדים את תשומת הלב של חברי וחברות אקדמיה ומוציאים אותם ואותן מהבית אל ההקרנות? ואיך גורמים להם ולהן לבחור בסרט שלך? קמפיין, כמובן. באוסקרים קמפיינים הפכו לחלק כל-כך מרכזי במירוץ שהם כבר מבטלים את הצורך בטקס. ובארץ? אפשר לציין לטובה את כמה מהזוכים של השנים האחרונות, ״שליחותו של הממונה על משאבי אנוש״, ״למלא את החלל״ ו״בית לחם״, שנחשבו לאאנדרדוגים אם בכלל כאשר התפרסמה הרשימה הראשונית, ובזכות הרבה עבודת יח"צ (ואם תגידו דריסה של המתחרים, אומר שזה חלק מהמשחק) הגיעו עד הפסלון. אבל אלה היוצאים מהכלל שמעידים על הכלל. בארץ עדיין ישנה תחושה שהסתפקות בהקרנה-שתיים שהאקדמיה מציעה היא הטקטיקה הרווחת עבור הרוב שהופך לדומם בשעת הכרזת המועמדויות.

או לפחות כך חשבתי עד השנה, שבה נחשפתי כחבר אקדמיה לכמות הבלתי סבירה של מיילים הנשלחים על-ידי היוצרים בכל יום. איפשהו בין הרבה-יותר-מדי למפולת. העניין הוא שמיילים המיידעים על ההקרנות הקרובות ומזמינים בחמימות להצביע עבור הסרט וצוותו הם משהו שכל אחד יכול לעשות, ואכן כך היה. זה לא ממש עוזר להתבלט. רוצים שאצביע לכם בקטגוריית התסריט? תנו לקרוא אותו, או לפחות חלקים ממנו. שאתן את קולי למוזיקה? תנו לשמוע אותה שוב בבקשה, כי לא נראה לי שאני יכול לזכור 36 פסקולים בשלוף. כנ״ל לגבי עיצוב אמנותי ותלבושות (תמונות, נגיד?) או אפילו מעין כרטיסיות ״הכירו את איש הצוות״ כמו שעשה ״שש פעמים״ אשתקד ו״פנסיון פראכט״ השנה. זו לא הגדלת ראש, זה אלמנטרי.

בשפך המיילים הגואה תמיד, נבחנה היצירתיות של היוצרים והיוצרות, מה שהוביל בעיקר למסכת הילולים עצמיים מביכה במיוחד. זאת אומרת, גם אם אתם חושבים שהסרט שלכם הוא יצירת מופת על זמנית, נדמה לי שזה לא מאוד חכם לכפות את הדעה הזו על חברי וחברות האקדמיה. בטח לפני שהם רואים את הסרט ומגבשים דעה בעצמם. ציפיות הן הכל בבואנו לבחון סרטים, חבל להרים אותן לשמיים. הרי כמו שהקצינה רמה אמרה ב״אפס ביחסי אנוש״ – לשמיים אין גבול. מה שמעביר אותנו לנושא הבא.

בשנה שעברה אור החל עם פרויקט של איסוף ציטוטים מתוך הסרטים המתמודדים, שהפכו למעין ז׳רגון פנימי של הבלוג בין ההקרנות. השנה אעשה זאת אני, בניסיון להתחקות אחר כל שורות המחץ, המכוונות והלא מכוונות, שרצו השנה על מסכי הסינמטק בחודשי הקרנות האקדמיה. יכול להיות שיהיו קצת אי דיוקים, בכל זאת מדובר בסרטים שראינו רק פעם אחת או מקסימום פעמיים. אבל נסו להיכנס יחד איתנו אל עולם הפאנצ׳ים והפנינים הלשוניות של 2014 בקולנוע הישראלי, בעזרת הטעימות הבאות.

על תקן ״מי מפחד מהזאב הרע״, כלומר הסרט שכל שורה שניה בו היא אינסטנט קאלט, יש לנו את אפס ביחסי אנוש שכבר הזכרתי לעיל. זה כולל את משפט השנה: ״דורה, תפתחי אטלס, הייתי במערב, עכשיו אני פה״, ולצידו את – ״תהיו פה בארבע וחצי אפס אפס״, ״זה בגלל שאני אשה? – גם הקצינת חינוך היא אשה״, ״כבד לי בנשמה״, ״מה עושים אם הוא עוצר?״, ״מקומות קבועים״ וזה פשוט לא נגמר. עוד בגזרת הקומדיות היו מספר יציאות מוצלחות למדי של זינוק בעלייה, ביניהן: ״איזה שפה אני מדברת – איטלקית?״, ״תזדייני כבר!״, ״אם הן רוצות גדול תעשה גדול, אל תשאל שאלות״, ״אם הייתי יותר צעיר – הייתי מנתח אותך. מתחיל עם האף״, ״אז תאר לך, שאתה לא העניין כאן״, ״את לא רק יפה – את גם סקסית״, ״את יודעת מה הדבר הכי טוב בשבי? יוצאים עם עוד שפה״. וגם כמה של מיתה טובה, בעיקר ״אני וטרינר״, ו-״הלו? אלוהים? אף אחד לא מאמין שאתה באמת מתקשר אליי״. נסיונות הצחקה מוצלחים יותר ופחות נרשמו גם לטובת התאבדות, עם משפטים כמו: ״אם אתה מבין למה אני מתכוון״, ״לא חוקי״, ״תוציאי את המסטיק״, ״איזה מן שם זה צ׳צ׳יק?״, וכמובן – ״כוסיות טובות רק לדבר אחד – להכין סלט״.

הסרט הכי מצוטט על ידינו מלבד זה של טליה לביא, לגמרי במפתיע יש לציין, הוא הגננת. לא בדיוק ציפינו זאת מסרט אמנותי, אבל מצאנו את עצמנו משתמשים בשורות משיריו של הילדון גיבור הסרט – ״הגר מספיק יפה״, ״די לי, די לי״, ו-״שמש אלוהים ממש״, שמתאים לכל סיטואציה. כמו כן נחזור אל ״יש לי שיר״ בכל פעם שיש לנו משהו להגיד. אגב, גם ליונה יש את המקבילה שלה לשורה האיקונית הזו – ״בוא כבר הומוסקסואל מטומטם, יש לי שיר״.

גט: המשפט של ויויאן אמסלם נתן בראש לא מעט, כאשר השלישיה המובילה היא – ״תן לי את החופש שלי״, ״במופתות״ ו-״דעי את מקומך, אשה״. מהסרט עמק נזכור את ״אין לי חלומות״ קורע הלב, ואת ״זאת האשה שלי, היא פשוט עדיין לא יודעת את זה״, הקורע מצחוק. עוד בגזרת הסרטים הרציניים יותר שהנפיקו שורות פולחניות יש לנו את רוב מה שצחי גראד אומר בהרחק מהיעדרו, כאשר הטופ 3 הן – ״טוב, אז אחד מהיר בתחת ובלי דיבורים״, ״אי אפשר לחיות ככה״, ו-״תראי איזה כוסית הבת שלי״. באותה קטגוריה יש לציין את כל מה שדאנה איבגי אומרת באת לי לילה – ״קפה״, ״פיתה״, ״הופה״, ״טום טום״, ולו רק בגלל החזרה האינסופית על המשפטים האלה (כן, אנחנו יודעים שזה לא יפה לצחוק על בעלי לקויות ומוגבלויות שכליות, וזה לגמרי לא המצב פה – זו פשוט צורת ביטוי לחיבתנו לסרט).

עוד ציטוטים ששווה להזכיר, אחד מכל סרט – ״רוצה לסוע איתי לפריז?״ (אנשים כתומים), ״חרא על הפנים שלי״ (הקפות), ״גולני זה לא ג׳ימבורי״ (האם זה אתה?), ״אני לא שחורה, אני חומה״ (עלים אדומים), ״אני פה!״ (לוויה בצהריים), ״מה זה ישראלי? – כמו ערבי רק בלי חסה״ (מנפאואר), ״אל תשאלי, הוא נהיה ג׳י.פי.עז״ (סרט עם קתרין דנב), ״אני לא רוסי – אני ליטאי!״ (שגר אותי לחלל, סשה), ״אולי אין לך ציצים, אבל יש לך ביצים״ (שושנה חלוץ מרכזי) ו-״סרטים צריך לראות, לא לדבר עליהם״ (חרדת הבמאי).
טוב, אז לא נדבר עליהם יותר.

בלי חסה. "מנפאואר"

בלי חסה. "מנפאואר"

תגובות

  1. איתן הגיב:

    רק הערה אחת: ב"הקפות", ליאור אשכנזי אומר "חרא על הפנים שלי" כל כך הרבה פעמים עד שהרגשתי נסיון מודע מצד יוצרי הסרט לייצר שורת קאלט. זה לא עבד עלי. לא אהבתי את הסרט.

    1. מיכל הגיב:

      אני חברת אקדמיה והלכתי לאיבוד…טעתה האקדמיה בהקרנת הסרטים כולם בדחיסות שכזו. בלתי אפשרי לצפות בכולם גם אם אתה סופרמן מעופף. נראה לי שאף אחד בהנהלת האקדמיה לא נתן דעתו שהשנה יש ריבוי סרטים וקטגוריות ופשוט הומשכה המתכונת הרגילה מתוך חוסר מחשבה רעננה.
      צריך כמובן להזכיר גם את הסרטים שמגיעים לכל אחד מאיתנו במייל ושהסיכוי לצפות בכולם הוא אפסי.

      חבל לי על היוצרים !!!! – לא אצביע , כי לא הצלחתי לצפות בכל המתחרים. נראה לי לא ראוי.

      שמישהוא ינער את האקדמיה המאובנת .

      מיכל

  2. ירון הגיב:

    פספסתם לדעתי את משפט המחץ שעתיד לסיים לדעתי כל וויכוח, בשנה הקרובה… ברבנות או מחוצה לה… "אין עילה" .

  3. שאול דישי הגיב:

    היום התחילה ההצבעה של חברי האקדמיה לגבי הסרטים של השנה;

    "ליבי ליבי" לאלה שאינם מתלבטים ומצביעים בצ'יק אוטומטי רק בעבור סרטיי "עצמם" – אני לא "מאשים" אותם, זה טבעי, אבל בכך נמנעת מהם בעצם זכות וחובת הבחירה, ובכך גם ובעצם "משתבשת" לכאורה ההצבעה כולה.

    אין ספק שבפעם הבאה יש צורך דחוף בהרחבת ההצבעה בקטגוריית "הסרט/ים הטוב/ים ביותר" (בשלב א') לחמישה סרטים – רק כך יהיה ניתן להגיע ליותר הגינות והוגנות בהיווצרותה של "ה ח מ י ש י י ה" בעלילתי, בתיעודי, ואפילו ב"קצר".

    (זִיכרו היכן קראתם על זה בפעם הראשונה – Toda)

    שאול דישי, במאי תבריטאי ומפיק.

    https://www.facebook.com/groups/150315768403895/516250061810462/?notif_t=group_comment

  4. נלי הגיב:

    משפט מחץ נופס ב'אפס ביחסי אנוש' הוא כמובן: "בואי לא נרד לרמה של ביזיון".

  5. ענת, אלטנוילנד הגיב:

    תודה על שורות המחץ. אחלא פינה.
    אני חושבת שלאפס ביחסי אנוש יש פוטנציאל להפוך לסרט קאלט, לא רק בגלל שורות הפאנץ'. ושהוא ייכנס לפנתיאון לשנים ארוכות.
    זה תרצו זה גבעת חלפון של שנות האלפיים.


    וכן, הקטע של אימיילים, לפעמים כמה ביום מאותו יוצר, הוא מטורף, והשנה היה מטורף מתמיד, רק לעשות סדר באימיילים היה צריך משרה מלאה.
    מקווה שהאקדמיה תיצור איזושהי הגבלה על אינפלציית האימיילים. או שאנחנו צריכים לעצור את זה, ולפחות בפעם השלישית ששולחים לנו על אותו סרט (למעט מידע על הקרנות נוספות) לענות להם בחזרה שיפסיקו עם זה.
    בחלק מהמקרים הנדנוד האין סופי מוציא את החשק לראות את הסרט עוד לפני שבכלל שקלנו / רצינו לראות אותו.

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.