• מה לראות בפסטיבל הקולנוע של חיפה 2019
  • פסטיבל חיפה 2019: אור חוזר עם חמישה סרטים
  • פסטיבל חיפה 2019: דיווח שלישי של עופר
  • פסטיבל חיפה 2019: אור מצטרף לדיווחים היומיים
  • פסטיבל חיפה 2019: דיווח ראשון של עופר
  • ״יום גשום בניו יורק״, סקירה
  • ״ג׳וקר״: ההבדל בין סרט מדובר לסרט גדול
  • כל הנציגים לפרס הסרט הבינלאומי הטוב ביותר
  • סרטים חדשים: ״ג׳וקר״ של טוד פיליפס, ועוד תשעה
  • איש מזל התאומים
  • המלצות סינמטקים - מהדורת אוקטובר 2019

״הרקולס״, סקירה

28 ביולי 2014 מאת אורון שמיר

איך להתייחס לסרט חדש הנושא את השם המחייב ״הרקולס״ (Hercules)? המכונה ההוליוודית כבר חיווטה מחדש את המוח (שלי? או שאני לא לבד בזה?) לחשוב על סרט קיץ כחלק ממערך רחב יותר של מותג, ולאו דווקא כיצירה בידורית העומדת בפני עצמה. הרקולס, בהיותו אחד מגיבורי העל הראשונים בהיסטוריה, עבר המון גלגולים על המון מסכים. מבין כולם, נזכרתי בהקשר של הסרט הנוכחי ב״הרק״ גרסת הסדרה הטלוויזיונית של שנות התשעים, אז גילם אותו קווין סורבו. ייתכן שזה הציוות של איוליס, בן לוויתו של הגיבור האגדי מהסדרה שמופיע גם כאן, או שאולי ההרגשה הכללית של המשך ישיר לאותו מוצר טלוויזיוני שגרמו לי להיזכר בערגה בשעות הצפייה הצ׳יזיות אך המהנות שהקדשתי לסדרה וכן לספין-אוף ״זינה: הנסיכה הלוחמת״ בכיכובה של לוסי לולס.

כמובן שזהו הקשר שנעשה בראשי בלבד. מה גם שהסרט החדש מתעלה על הסדרות הללו בכמעט כל פרמטר אפשרי (הפקה של 100 מיליון דולר, בכל זאת) אבל חסר את אותה קאמפיות כדי שתהפוך אותו לגילטי פלז׳ר אמיתי. עם זאת, הוא אחת ההצלחות של הקיץ ההוליוודי עבורי בכל הקשור להתאמת הביצוע לרמת השאיפות והציפיות. וגם יש בו את דוויין ״דה רוק״ ג׳ונסון, סיבה בפני עצמה לצפות בסרטים מבחינתי, וזאת בניגוד לשמות אחרים בקאסט שכמעט וגרמו לי להדיר את רגליי מבית הקולנוע. הבמאי ברט ראטנר, למשל.

זהו הסרט הראשון שראטנר מביים בהוליווד מאז תקרית הפיטורים מבימוי טקס האוסקר, וגם מאז הפיצ׳ר הקודם שלו, ״מיליארד סיבות לשוד״. כלומר, אלא אם מחשיבים את הסגמנט שביים עבור ״סרט 43״ הידוע לשמצה. מעניין יהיה לראות אם הזיכרון של הוליווד קצר כמו במקומות אחרים בעולם (בכלל לא רמזתי לישראל, מה פתאום) והאם האיומים להחרמת סרטיו של הבמאי בשל התבטאות הומופובית דאז יקבל משנה תוקף כעת. אישית אני מקווה שלא, כי בניגוד לכל היגיון מוקדם – ״הרקולס״ הוא אחלה סרט. המיתוס של הרקולס – חציו אדם ילוד אשה וחציו אל, בנו של זאוס מלך אלי יוון העתיקה – מוצג לנו בראשית הסרט במלוא הדרו בעזרת שריריו העצומים של ״הסלע״ ואפקטים ממוחשבים. אלא שהטוויסט, ואי אפשר בלי טוויסט בהוליווד של ימינו משום מה, הוא שהמיתוס הוא רק מיתוס. הרקולס למעשה נודד בעולם עם חבריו שכירי החרב, עובד רק בשביל זהב ובכלל לא בטוח שהייחוס האלוהי שלו אכן אמיתי. הוא משתמש בעבודת השיווק הזו כדי למצוא לעצמו ולחבורתו עוד ועוד ג׳ובים, כאשר הנוכחי מגיע מכיוונו של שליט מחוז תרקיה ביוון, הלורד קוטיס (ג׳ון הרט). מסתבר שיש לו בעיה עם מכשף בשם רזוס (טוביאס סנטלמן), שעל פי השמועות מפקד על צבא קנטאורים (יצורים שחציים אדם וחציים סוס). האם יש באמת קוסמים ומפלצות בעולם של הסרט, או שהכל לוחמה פסיכולוגית? בינתיים, הרק עצמו נרדף על ידי סיוט תלת-ראשי ונשכני שטורד את מנוחתו ומאיים על רעיון היציאה לפנסיה, כך שמסרט ״חרבות וסנדלים״ אנחנו פתאום זולגים לכיוון של ״ג׳וב אחרון ואני פורש״.

התסריט מבוסס על קומיקס של סטיב מור ועובד למסך הגדול בידי ריאן קונדל, שזהו לו תסריט ביכורים, ואבן ספיליוטופולוס, שהתמחה עד כה בסרטי ילדים דיסניים (״טינקרבל והאוצר האבוד״, ״ספר הג׳ונגל 2״). עוד בצוות – הצלם המועמד לאוסקר דנטה ספינוטי (״סודות אל.איי״, ״היט״) ואנשי מקצוע נוספים שעבדו עם ראטנר על ״אקס-מן 3״ ופרויקטים גרנדיוזיים נוספים. עם זאת, קשה למקם את הסרט לצד אפוסים דוגמת ״גלדיאטור״, ממש כשם שמאידך הוא נעלה בעיניי על כל מיני חיקויי ״300״ דוגמת ״זעם הטיאטנים״ או המשכי ״300״, ואפילו על ״ת׳ור: העולם האפל״ אם מותר לי להשוות. נדמה שזה השילוב בין חוסר יומרנות ויעילות ז׳אנרית שפועלים לטובתו, אבל גם מקרקעים אותו וכובלים אותו לרמה מסויימת שאינו יכול להשתחרר ממנה או לפרוץ את גבולותיה. הנה שתי דוגמאות הפוכות לטענה שלי, בתקווה שהיא ברורה. האחת נוגעת לאפיון הדמויות והשימוש העלילתי בהן, השנייה לדיון שהסרט מעלה במפתיע.

Hercules_Crew

לכל אחד מלוחמיו של הר השרירים, אלה שסייעו לו להפוך לאגדה, יש אפיון וכלי נשק משלו. אוטוליקוס הציני והשנון (רופוס סיוול), מתמחה בהשלכת סכינים, בהתאמה. טידיוס השתקן והפראי (אסקל הני) הינו בעל צמד הגרזנים המשלימים את ידיו המשתוללות. אמפיארוס נביא הזעם (איאן מקשיין), חמוש בחנית רבת שכלולים להטעיית האוייב. ואטלנטה (אינגריד בלוסו ברדל) הקשתית, היא אשה. כי אשה זו לגמרי תכונת אופי לגיטימית לדמות בסרט קולנוע, למקרה שלא ידעתם או ידעתן. כמובן שהסרט מודע לכך ואף מכיל את הסצנה המתבקשת בה דמות גברית מערערת על יכולותיה של האמזונה, הממהרת לעבור מבחן גבריות כדי להוכיח את מקומה בצוות. ייתכן גם שהעובדה כי השחקנית הנורווגית מזכירה קצת את ניקול קידמן הצעירה, ושהיא הכי פחות לבושה מבין הלוחמים, מסייעת להיותה חלק מהצוות.

אותי זה קצת ביאס כי ניכר שכן הושקעה מחשבה בבניית דמויות שיהיו נבדלות זו מזו ויהוו יחידה אחת מגניבה וחבורתית, אבל רק עד לרמה האופטימלית הנדרשת. ברגעים רבים נזנחים המאפיינים הללו, והיכולות המיוחדות של כל דמות באות לידי ביטוי מעט מדי פעמים בסצנות האקשן המרובות והלא רעות בכלל. מחד, זה הרבה יותר ממה שציפיתי לו, אבל מהרגע שכבר נחשף הפוטנציאל חבל שלא למצות אותו, מצד אחר. הפוקוס עובר בדרך כלל חזרה לדמותו של הרקולס, שנשקו המיוחד הוא נבוט ענקי למקרה שתהיתם או תהיתן, הנשען בעיקר על הקסם האישי של ״הרוק״ ומימדי גופו הלא-אנושיים כדי ליצור מעין ״הרוקולס״, וריאציה סמואית כובשת על הדמות המיתולוגית. זה בהחלט מספק בקטעי הפעולה, אבל אפילו במסגרת העולם הספציפי שברא הסרט אפשר היה לעשות יותר. מה שמוביל אותי לדוגמה הבאה.

איוליס, המגולם בסרט זה בידי השחקן ריס ריצ׳י (״10,000״), הוא האחיין הצעיר של הרקולס השש אליי קרב, אבל מצטיין בעיקר בלוחמה מילולית. הוא זה שאחראי על ליבוי המיתוס של הגיבור האגדי בעולם של הסרט, מתוקף כשרונו כמספר סיפורים שתפקידו אקוטי לא פחות מזה של המשתמשים בשריריהם וכישוריהם הפיזיים. חשיבותו ברורה גם לצוות, שלעיתים מקניט אותו אך לעולם לא מתעלם מיכולותיו. אולם, ברגע מסויים ודי מתקדם בסרט, במהלך סצנת קרב, משתיק אותו הלורד קוטיס. בדיוק כאשר איוליס מאדיר את מפגן הגבורה של חבריו בזמן אמת, כמו שדרן ספורט במהלך משחק, סותם לו את הפה השליט שעבורו הוא נלחם. כיוון שהעניין מגיע באחת מסצנות הפעולה הגדולות של הסרט, יש כאן ממש אמירה על תפקידו של מספר הסיפורים בעידן הנוכחי. כאילו גם הדמויות בסרט יודעות שאנחנו לא כאן בשביל הדיבורים, בטח לא כאלה המגיעים באמצע האקשן. מאידך, ללא הברברת שמסביב לברבריות, היינו סתם צופים באנשים חובטים האחד בשני ללא שום מטרה מוגדרת.

היחסים האלה בין שיווק והמוצר עצמו יכולים היו לקבל מימד אינטרטקסטואלי מעניין, אבל כנראה שדיון ושיח באמת כבר לא מעניינים אף אחד היום. בימינו, מי שמדבר יותר מן הנדרש הוא בהכרח ״חופר״ ושאר מילים מעליבות, הקצרן הפך לנערץ והשתקן – למלך. או במקרה של הסרט הזה, לקדוש (דמותו של טידיוס היא ההיפך המוחלט מאיליוס, ושימו לב מה עולה בגורלו לעומת האופן בו מסיים מספר הסיפורים את הסרט). ככה שבתור סרט שבו אנשים חובטים זה בזה מתוקף סיבות מובנות וברורות, נדמה לי ש״הרקולס״ עושה את העבודה. הוא היה יכול להיות אפילו יותר מהנה וביותר מרובד אחד, אבל נראה כאילו הסתפק במועט ועל כך אעריך אותו על אף כל התלונות היחסיות שפירטתי עד כאן.

אסייג הכל בכך שאציין כי צפיתי בסרט באולם האיימקס של יס פלאנט ראשל״צ, מה שמשדרג כל חוויה קולנועית ומעלה סרטים שלב אחד למעלה מבחינת רמת ההנאה שניתן להפיק מהם. כך שייתכן שהסרט הוא רק סבבה וסביר, כמו רוב מה שראיתי הקיץ, עד כה ללא גאולה שלמה. והקיץ הזה כבר מתקרב לקיצו, כך שמעולם לא חשבתי שאכתוב זאת, אבל – ״שומרי הגלקסיה״, אתם תקוותי האחרונה.

hercules-dwayne-johnson

תגובות

  1. דני הגיב:

    ואם לא מספיק ההצהרות ההומופביות של רטנר, הוא גם עשה שינוי די משמעותי מהקומיקס המקורי עליו מבוסס הסרט.

    בקומיקס, הרקולס הוא דו-מיני שנוטה יותר לעבר גברים ויש לו חבר (as in boyfriend) לכל אורך הסיפור.

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.