• סרטים חדשים: ״אין בתולות בקריות״
  • ?מה לראות בפסטיבל דוקאביב גליל מעלות תרשיחא
  • הנערה ברשת העכביש
  • ״החיים האלה״, סקירה לסרטו של דן פוגלמן
  • המלצות סינמטקים: מהדורת נובמבר 2018
  • ?פסטיבל סרטים בערבה 2018: מה כדאי לראות
  • סקירה כפולה: ״אורי זהר חוזר״, ״ווייס אובר״
  • סספיריה
  • ״רפסודיה בוהמית״, סקירה
  • לקראת ״הצד האחר של הרוח״: אורסון וולס בנטפליקס
  • ״סיפור אחר״, סקירה

״פארטי גירל״, סקירה

27 בספטמבר 2014 מאת עופר ליברגל

הסרט "פארטי גירל" (Party Girl), שאינו קשור לסרט הקלאסי של ניקולס ריי הקרוי באותו השם, מגיע לבתי הקולנוע בארץ זמן לא רב לאחר שזכה בפרס "מצלמת הזהב", המוענק לסרט הביכורים הטוב ביותר בפסטיבל קאן. אלא שלא מדובר בפיצ'ר בכורה עבור יוצר אחד, אלא עבור שתי במאיות ובמאי – מארי אמשוקלי-בארסק, קלייר בורגר, וסמואל תאיס. האחרון גם מופיע בסרט פחות או יותר בתפקיד עצמו, כמו גם כמעט כל השחקנים בסרט. לא דבר זר לקולנוע העלילתי, אבל גם אלמנט שמחזק את אמינות הסרט. המשפחה של תאיס אינה שגרתית והדמות של אמו, נערת המסיבות שבכותרת, היא לא דמות שרואים בדרך כלל בקולנוע, בטח לא בגיל מבוגר ובתפקיד ראשי.

האם, אנג'ליק (אנג'ליק ליצנבורגר), שכל הסרט נע סביב דמותה, היא רקדנית בקברט במועדון בידור לגברים (בעיקר) על גבול גרמניה-צרפת. היא כבר פחות מופיעה במרכז המופע אבל עדיין מבדרת בפרטיות לוקחות שחושקים בה, למרות שבגילה המתקדם (בסביבות ה-60) היא כבר לא הטעם של כל אחד. אבל לפחות לקוח קבוע אחד מעדיף אותה ובשלב מסוים מציע לה להתחתן עמו. אנג'ליק מבינה כי בגילה מדובר בהזדמנות לתלות את השמלה החושפנית ולזנוח את חיי המועדונים והמסיבות לטובת קיום בורגני מעט יותר, יציבות כלכלית וחיי משפחה. מה גם שהחתונה תהיה הזדמנות לאחד בין ארבעת ילדיה, כולל הבת הצעירה שגדלה אצל משפחה אומנת. אלא שמאחורי הפתרון הנוח והרומנטי לחייה, ישנה בעיה שעומדת במרכז הסרט, אפילו יותר מהאיחוד המשפחתי שרוב תקצירי העלילה מצביעים עליו כמרכז.

האופציה של חיים חדשים עם גבר קוסמת לאנג'ליק ממספר בחינות, כאשר רווחה כלכלית היא המשנית שבניהם. אחרי שחיה חיים שלמים בצד הפרוע, יש לגיבורה שאיפה למשהו רגוע יותר, מהוגן יותר. הזמנות לחפות במידה מסוימת על העדר התא המשפחתי שהעניקה לילדים שלה (דבר המודגש בכך שהבת הקטנה חיה בתא משפחתי בורגני חלופי). יש גם אלמנט רומנטי – כמו באגדות, גבר מוכן לסלוח לה על עברה לחיות עמה כבחירת ליבו. לא מדובר בגבר ממעמד גבוה בהרבה משלה, שכן רוב חייו היה פועל במכרה, אבל עם היציאה לפנסיה הוא יכול להעניק לה חיים שלווים ומכובדים ביותר, גם מבחינתו. הוא באמת מכבד את אנג'ליק ומאוהב בה. וגם היא מכבדת ומעריכה אותו. אבל הקטע של האהבה, או של התשוקה, לא קיים מבחינתה. ולמרות שכל חייה רקדה באירוטיות עבור הלקוח המשלם, אנג'ליק לא תקיים יחסי מין בלי תשוקה. היא מבקשת לדחות את מימוש אהבה עד לאחר החתונה, אבל לצופה ברור כי מדובר בפצצת זמן.

במידה רבה, חיי המועדון היו החיים היחידים אשר הגיבורה הכירה והחיים היחידים שהיא מסוגלת להם. היא הייתה שמחה להיות אמא טובה יותר לילדיה, אבל כנראה שהיא מעניקה תמיכה אמהית טובה יותר לחברות הצעירות במשפחה השנייה שלה – משפחת הרקדניות במועדון, המשפחה אותה היא נוטשת. כפי שאומרת כותרת הסרט, היא "נערת מסיבות" וקשה ללמוד אורח חיים חדש בגיל 60. החיים המעט יותר בורגניים אולי קוסמים לה, אבל הם לא מתאימים עבורה.

פער כואב נוסף הוא הפער בין הערכה לאהבה. אנג׳ליק הייתה מאוד שמחה לחשוק בגבר שאוהב אותה, אך דווקא בשל המחויבות ארוכת הטווח, היא מבינה כי חסר שם אותו אלמנט בלתי מוגדר ההופך חיבה לאהבה. וחיים בתקווה כי האלמנט הזה יתווסף מעצמו יכולים להיות כואבים מאוד. כל הרבדים הללו בונים את הלב הכואב של הסרט הזה, שיוצא מן החיים האמיתיים והלא שגרתיים של השחקנית הראשית אבל הוא רלוונטי לכולם. החיים אשר השכל טוען כי הם הנכונים ביותר אינם דווקא חיים אשר הלב יוכל להתיישר על פיהם. בנוסף, מה שנראה כפתרון רומנטי מן האגדות לא תמיד הולך במבחן הפרקטיקה.

רגעיו הטובים ביותר של "פארטי גירל" הם הרגעים בהם הסרט לוקח את הזמן ומראה כאב במקום בו לכאורה הגיבורה אמורה למצוא אושר – בין אם במיטה עם הגבר עמו בחרה לחלוק את חייה, או באיחוד עם ילדיה האהובים בפארק שעשועים. היא מבינה כיצד מצופה ממנה להתנהג, אבל היא פשוט לא מסוגלת להרגיש את אשר מצופה ממנה להרגיש. הסרט הולך עם הרגש, בצורה מובהקת – הדמות של אנג'ליק מעוררת הזדהות לא רק מפני שהסרט מתמקד בה, אלא מפני שהיא מוצגת כאישה נדיבה, הרוצה להעניק מעצמה לאחרים גם במחיר של ביטול חלק מרצונותיה ותשוקותיה, לצד חוסר היכולת שלה להגדיר בפני עצמה ובפני הסביבה את הרצונות האמיתיים שלה. ברור לצופה כי העימות הכואב הוא בלתי נמנע וכאשר הוא מגיע, צוות הבמאים של הסרט יודע לתבל אותו עם הומור, דבר שלא הופך את היצירה לכואבת פחות.

רגעי השיא של הסרט הם אכן רגעים של קולנוע נהדר, אבל לא כל הסרט שומר על רמה זו. העלילה נבנית בקצב אטי תוך שימת דגש על מבט על הדמויות, אבל פעמים רבות הסרט חוזר על אותם רגעים באופן דומה, דבר אשר אינו תורם הרבה והופך את היצירה המעניינת הזו למעט שגרתית לפרקים. ברגעים אחרים, הפתרונות הדרמטיים אשר מציעים היוצרים נראים כמו קלישאות של קולנוע אמנותי, דבר המפיל את הסרט. הוא אמנם מתרומם מחדש מתוך רגעים אלו, אבל דומה כי לו היצירה הייתה דרמה של שעה התוצאה הייתה מרשימה יותר מן הפיצ'ר שקיבלנו.

Party-Girl

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.