• סרטים חדשים: ״מיסטר גלאס״ של מ. נייט שיאמאלן
  • FYRE :סקירת נטפליקס
  • מיסטר גלאס
  •  ״מרי מלכת הסקוטים״, סקירה
  • אימת החודש - ינואר 2019
  • ״תמונה משפחתית״, סקירה
  • אהבה בימים קרים
  • משוכפלים
  • ״סגן הנשיא״, סקירה
  • ״שתיקה רועמת״, סקירה
  • אוסקר 2018/19: נכנסים עמוק יותר לתוך המירוץ
  • ״בנדרסנאץ׳״: הפרק/סרט/משחק מבית ״מראה שחורה״
  • ״הרסנית״, סקירה
  • ״רכבת קלה״, סקירה
  • המלצות סינמטקים: ינואר 2019

סיכום 2018: נשות ואנשי השנה של סריטה

30 בדצמבר 2018 מאת מערכת סריטה

מחר כבר ניפרד סופית ורשמית מ-2018, איש איש ומסורתו. שלנו היא לבחור את סרטי השנה, הכי טובים וגם הגרועים ביותר, לתת מקום מיוחד לסרטי אימה, וכמובן לאפשר לכל אחד ואחת מכותבי סריטה להתבטא באופן אישי – אור, עופר, לירון ואורון. החל מהשנה השנייה של הבלוג יש לנו מנהג נוסף והוא לבחור עשרה שמות שהם הם השנה הקולנועית מבחינתנו, עניין לא פשוט אפילו יותר משאר סוגי הסיכומים. בסוף אנחנו איכשהו מצליחים להיסגר על עשרה בלבד, עשרה אנשי או נשות קולנוע ששמם יהיה חקוק ביומנה של השנה הסינמטית. לא באופן מדורג כמובן, אלא בני אדם. הפעם יש לנו שלושה ישראלים (אפשר לסגור על שליש רשימה כי מישהו מהאחרים בטוח קצת יהודי), וזהו גם מספר הנשים. מבחינת מקצועות יש לנו צלם, מלחין, שחקנית צעירה, צמד שחקנים מבוגרים, שתי במאיות-תסריטאיות, שני במאים-מפיקים, ואגדת קולנוע אחת שיכולה לפרוש את השראתה על סרט קולנוע בדיוני שיערב את כל המוזכרים בתפקידים שונים. הנה מספר מילות שבח ותודה לאישים שעשו לנו את השנה, אלה שמצטרפים לכל הרשימות האחרות שלנו. ייתכן שיהיו כמה הפתעות, למשל כמות האזכורים לסרט מסויים שמשום מה מקשר בין כמה וכמה מהם.

10 נשות ואנשי השנה של סריטה – מהדורת 2018

הגר בן אשר

במאית ותסריטאית: "נשים מתות מהלכות", "אינטרגלקטיק סמוראי"

(מתוך דף הויקיפדיה)

אי אפשר היה לעבור את 2018 בלי לקרוא עוד ועוד כותרות עם שמה של הגר בן אשר – ולשמוח בכל אחת ואחת מהן. הקולנוענית הישראלית מאחורי ״הנותנת״ ו״הפורצת״ החלה את השנה הכי בינלאומית בקריירה שלה בפסטיבל ברלין, עם זכיות בשני מענקים לסרטה הבא – ״המלחמה תמה״. לאחר מכן הגיעה הידיעה שסרטה הראשון בשפה האנגלית, ״נשים מתות מהלכות״ יערוך את בכורתו בפסטיבל טרייבקה הניו-יורקי, ומשם המשיך לעלות לדיון גם בסוף השנה בפסטיבל חיפה. מדובר בסרט עם סיפור הפקה מעניין, שכן התחיל כסדרת רשת מרובת פרקים ולבסוף כנראה יצא טוב מכדי להסתפק בהפצה אינטרנטית עד כי הוחלט לנסות אותו בזירת הפסטיבלים. אצלנו בסריטה מסכימים על איכות התוצאה הסופית והסרט הופיע פעמיים ברשימת סרטי השנה שלנו. בין לבין, בן אשר יצרה גם סרט קצר בשם "אינטרגלקטיק סמוראי", שכיכב בתקופת הקיץ בפסטיבלים ובפרסי אופיר ואף זכה בפרס הסרט העצמאי הקצר הטוב ביותר בפסטיבל סרטי הסטודנטים. בכל אחת מן היצירות הוסיפה הבמאית לשכלל את השפה הקולנועית שלה ולעסוק בדמויות שוליים בחברה, כאלה שלא מוצאות את מקומן ומשלמות על כך מחיר אישי. אפשר רק לקוות שבזכות אותם מענקי תמיכה עימן פתחה את השנה, לא נצטרך לחכות יותר מדי לסרט הבא של היוצרת הישראלית המרתקת שנמצאת בפריחה יצירתית והשנה הנוכחית עוד עשויה להיזכר כפריצה נוספת שלהם בדרך לפסגה.

ג'וש ברולין

מתוך הסרט ״סיקאריו 2: הנקמה״

שחקן: "דדפול 2", "הנוקמים: מלחמת האינסוף", "סיקאריו: הנקמה", "The Legacy of a Whitetail Deer Hunter"

ברולין היה עסוק מאוד השנה, וגם אם אחד הסרטים בהם שיחק נחשב למאכזב בלשון המעטה על ידי מי שצפו בו, רק על הגילום שלו את ת'אנוס וכייבל הוא כבר הרוויח את מקומו ברשימה הזו בצדק. אפשר להצדיק את העיצוב של ת'אנוס, הנבל הסגלגל בעל מרקם בובת הגומי כי ככה הוא נראה בקומיקס. ובכל זאת, יש משהו מאתגר להפליא בגילום של דמות שנראית ככה ואמורה להיות הנבל המאיים אך המרתק בתוך סרט שרווי בדמויות שהקהל כבר אוהב מאוד. והנה הגיע ברולין, אחרי שנים של תפקידים בסרטים מוצלחים יותר או פחות, ויצק לתוך הגוש הענק הזה נשמה ענקית לא פחות. לייצר דמות אופי כשתווי הפנים שלך מוגבלים כל כך מצריך כשרון לא מבוטל, וברולין עמד במשימה בגבורה, הופך את ת'אנוס לאחד הנבלים המעניינים והמשכנעים ביקום הקולנועי של מארוול ובקולנוע השנה בכלל.
ואז הגיע כייבל, דמות עם קריצה מטא-נרטיבית ליקום הקולנועי הנ"ל כולל התייחסויות למסע בזמן וכוונות טובות שגורמות להמון צרות. כייבל המתובל בהומור יבש וזעם כבוש היה אחד הדברים שהצילו את "דדפול 2" מלהיות סרט סתמי, והדינמיקה בינו לבין דדפול מעוררת סקרנות לגבי הסרט הבא. בעולם שעדיין מאדיר נעורים, משמח לראות שחקנים כמו ברולין שנראה שמגיעים לסוג של שיא מבחינת התפתחות מקצועית בגיל 50. ואפרופו הגיל, ברולין העלה גם מתמודד לתואר פוסט האינסטגרם של השנה. הוא הצליח לספר איך סוג של השתין על עצמו, בזכות נפלאות הגיל והשינויים הביולוגיים, להיות כן, לעורר מודעות וגם להיות מצחיק ומקסים להפליא.

תמרה ג'נקינס

Photo by Jojo Whilden/courtesy of Netflix

במאית ותסריטאית: "חיים פרטיים"; תסריטאית: "ג'ולייט, הגרסה העירומה"

נושא המגדר של במאי הקולנוע ממשיך להיות עניין מרכזי, כי עדיין אפשר לראות את חוסר האמון בבמאיות כשזה מגיע לבתי ההפקה הגדולים והיקרים. 2018 כנראה לא תהיה שנת מפתח בדרך לשינוי (על אף שקלואי ז'או, במאית "הרוכב", חתמה עם דיסני-מארוול), אבל היא עלולה להיזכר כאחת השנים הצפופות והמצוינות ביותר של יבול סרטי הבמאיות: "הסיפור", "ללא עקבות", "נקמה", "RBG", "החינוך הרע של קמרון פוסט", "לזרו השמח", "נשים מתות מהלכות", "קופסת הציפורים" והרימייק ל"הגננת" הם רק חלק מרשימה ארוכה של כמה מהסרטים המדוברים והטובים של השנה, כאלו שאמורים היו למחוק לגמרי את הדיון לגבי מינו של במאי או במאית, אבל, כאמור, אנחנו עוד רחוקים משם.
בתוך קבוצת היצירות המרשימות האלו, נוכחותה של ג'נקינס היא אחת הבולטות והמשמחות. לא רק מכיוון שהיא חזרה לעשייה אחרי 11 שנים מאז סרטה האחרון "לסגור מעגל", אלא שהסרט עצמו, "חיים פרטיים", הוא אחד המפתיעים והטובים של השנה. כזה שהמשיך לחזק את אמוננו בנטפליקס כאלטרנטיבה למגמה השלטת בעשייה המסחרית, זו ששכחה לגמרי מסרטי תקציב-בינוני המיועדים לקהל בוגר שמחפש בידור אינטליגנטי. אנחנו אפילו לא שמים לב כמה זה נדיר בימינו. בנוסף לסרטה החדש והמשובח, ג'נקינס הייתה חתומה גם על התסריט של אחד הסרטים החמודים ביותר של 2018, "ג'ולייט, הגרסה העירומה", שפעל בתוך המסגרת המגבילה של הקומדיה הרומנטית ויצר את אחת הגיבורות הנשיות הטובות של השנה. וכך, שמה של ג'נקינס הוטבע בשניים מהסרטים שהכי עשו לנו טוב על הלב לשנת 2018.

ג'וני גרינווד

photo by Edu Hawkins/Redferns

מלחין: "חוטים נסתרים", "יום נפלא"

הלחנים שג'וני גרינווד כתב כחלק מ"רדיוהד" הופיעו ובטח ימשיכו להופיע בסרטים ובפרקים של סדרות עוד שנים רבות. ככה זה כשאתה חבר באחת הלהקות הכי מוערכות בעולם. אבל בתור מלחין מוזיקה לסרטים, Scores הכוונה, הוא הגיע לפריצת דרך משמעותית השנה. הוא כבר סוג של מלחין הבית של פול תומאס אנדרסון עוד מ-2007 אבל הפעם זכינו לשמוע את הפרשנות המוזיקלית שלו לשני סרטים כה שונים זה מזה באותה תקופת זמן: גם למערכת היחסים הנפתלת ב"חוטים נסתרים" וגם למסע האקשן-נקמה-גאולה של איש אחד ב"יום נפלא". בשניהם המוזיקה שלו משחקת תפקיד מהותי, מרכיב שהוא הרבה יותר מתבלין רקע שרק מגביר תחושות שהעדשה כבר קלטה ומעבירה אלינו על גבי המסך. המוזיקה של גרינווד מפריעה, מתערבת, מזכירה לנו לטוב ולרע שאנחנו צופים בסרט. היא פועלת לסירוגין כדי לחדד את מה שקורה או לסתור אותו, לבשר על אירועים קשים שהדמויות יצטרכו להתמודד איתן, לשבור שגרה או להפנות את תשומת הלב שלנו לעצמנו כצופים, לתהות האם אנחנו נהנים ממופעים של אלימות מפוארת או זוגיות מזוכיסטית, או שיש כאן קשב אחר – מסר שמתגנב אלינו מבעד לסיפור הגלוי. גרינווד מלחין בכמה סגנונות ומשתמש בכלים שונים – הוא תמיד מורגש ובולט, אבל הוא לא חד גוני, ויהיה מעניין להמשיך ולהאזין להתפתחות המוזיקלית שלו כמלחין לקולנוע.

אליזבת' דביקי

מתוך הסרט ״אלמנות״

שחקנית: "פרדוקס קלוברפילד", "הסיפור", "אלמנות", "פיטר ראביט", "ויטה ו-וירג'יניה"

זה היה רק עניין של זמן עד שזה יקרה. בערך מאז הופעת הפריצה שלה ב"גטסבי הגדול" אי שם ב-2013 אנחנו מחכים להגיד שרשמית אליזבת' דביקי היא אחת השחקניות הטובות ביותר שפועלות כיום, ו-2018 נתנה לנו את זה עם ריבית. דביקי, יופי מרהיב הנישא על פני 190 סנטימטר, נולדה בפריז וגדלה באוסטרליה. השנה היא כיכבה בשלושה סרטים – אחד איום ונורא, אחד שאפשר להתווכח עליו, ואחד שהוא ללא ספק אחת הפסגות של 2018, ובכולם היא הצליחה להיות הדבר הכי טוב והכי בלתי נשכח.
את 2018 פתחה דביקי בהופעה מצמררת ב"הסיפור" של ג'ניפר פוקס מבית HBO, סרט שהותיר את כתבי סריטה כמעט ללא מילים (וזאת הסיבה העיקרית מדוע לא הצלחנו לכתוב עליו סקירה כראוי, אלא רק להזכיר אותו בסיכום המחצית ובסיכום סרטי השנה שלנו), ובו היא בוראת דמות שמפעילה את הצופה בכל כך הרבה רבדים סותרים שזה כמעט לא אפשרי. לאחר מכן צצה בנפילה הכואבת שהוא סרט המד"ב "פרדוקס קלוברפילד" ולא רק שהצליחה לצאת ממנו ללא פגע אלא גם שימשה כמו משחה מרגיעה במהלך השטות המוחלטת ההיא. אבל את הטוב באמת היא שמרה לסוף, עם "אלמנות" של סטיב מקווין. הסרט זכה לתגובות חיוביות, אם כי קרירות יותר ממה שהיה צפוי מהבמאי של "12 שנים של עבדות", אבל על דבר אחד מסכימים כולם – דביקי היא הדבר הטוב ביותר בסרט, משימה לא פשוטה בהתחשב בכך שהקאסט מורכב מבערך מאה זוכי אוסקר.
בשנה הבאה כנראה נפגוש את דביקי רק בטלוויזיה, אבל אנחנו לא יכולים לחכות לכל התפקידים הנפלאים שהיא עוד תיתן לנו, ו-2018 ללא ספק שייכת לה.

אית'ן הוק

מתוך הסרט ״ג׳ולייט, הגרסה העירומה״

שחקן: "הכנסייה החדשה", "ג'ולייט, הגרסה העירומה"; במאי, תסריטאי ומפיק: "בלייז"

בעבר הוק נחשב לשחקן שמצליח בעיקר בזכות המראה החיצוני ופחות בגלל מגוון דרמטי. אולם, בשנים האחרונות הוא בונה את עצמו מחדש כשחקן חכם ומודע לעצמו שמנצל את היתרונות שלו וחושף את התבונה והלב שלו במספר סרטים. התפקיד של זמר רוק מזדקן ב״ג'ולייט, הגרסה העירומה״ מתאים כמו כפפה ליד להוק המבוגר, והוא אכן אחד משיאי הסרט המהנה הזה. לעומת זאת, שום דבר שהוק עשה בעבר לא הכין אותנו לתצוגה המופלאה שהוא סיפק ב״הכנסייה החדשה״ – תפקיד של כומר במסע חיפוש. במשחק טבעי, ובעזרת הפנים המעבירות בכל רגע את מסע הייסורים הפנימי, הוק העניק הופעה עדינה שהיא הלב של הסרט הרוחני הגדול של השנה, שהיא גם בו בזמן ההופעה הזועמת והמתסיסה של השנה. בין לבין, הוק הזכיר לנו השנה שהוא גם במאי צנוע ומקורי עם הסרט ״בלייז״. הוק ביים את הביוגרפיה מוזיקלית על זמר קאנטרי שהוא אגדה רק עבור המעטים שמכירים אותו, ויצר סרט שמראה כמעט אך ורק את הסצנות שלא היו נכללות בכל ביוגרפיה מוזיקלית אחרת. לכן, אין זה פלא שהסרט פיצל את כותבי הבלוג, אולם כמכלול לא היה ניתן להתעלם מהוק השנה – לפני המצלמה וגם מאחוריה.

תומר הימן

מפיק, במאי ותסריטאי: "יונתן אגסי הציל את חיי"

צילום: מרי לאוקאנן

הרבה קרה לקולנוע הישראלי ב-2018. היו בה הצלחות, כישלונות, כעסים, פרידות וניצחונות, אבל על אף כל אלו, אירוע קולנועי אמיתי היה רק אחד – "יונתן אגסי הציל את חיי" שביים תומר הימן (והפיק יחד עם אחיו, ברק). זאת לא הפעם הראשונה בה הימן עושה בית ספר לקולנוע הישראלי, הוא בכל זאת היה אחד האחראים הגדולים לבום התיעודי הגדול של 2016 (עם "מיסטר גאגא"), אבל השנה זה היה מרשים ומהדהד אפילו יותר. אם הייתם אומרים לנו שסרט דוקומנטרי מחוספס וקשה לצפייה על חייו הקורסים של כוכב פורנו גייז ישבור את מחסום הקהל הלהט"בי ויהפוך להיות שיחת היום בכל ערוץ מדיה, תוך שהוא מביא רבבות של צופים מבוגרים לבתי הקולנוע – היינו נשארים סקפטיים. הימן הוכיח אחרת לגמרי.
אבל זה לא רק הסרט הישראלי הכי מדובר של השנה (שגם יהיה לאבן דרך בנוכחות הלהט"בית של היצירה המקומית), וזו רק לא רק דרך העשייה התיעודית שלו (שהפכה אותו לסוג של אחד האוטרים הבודדים בקולנוע המקומי) שהכניסה את הימן לרשימת אנשי השנה שלנו. זו גם היכולת שלו לפצח את הקונספט של יח"צ ושיווק. ההתעקשות על נוכחות פיזית בכמעט כל ההקרנות הרבות של הסרט, הסיור בכל רחבי הארץ עם יונתן אגסי ואמו אנה לנגר, והיכולת לרתום את הרשתות החברתיות לכך שלא יהיה בן אדם אחד בישראל שלא ישמע על היצירה התיעודית, הם משהו שמעט מאוד אנשי קולנוע בישראל השכילו להבין כמוהו.
עם להיט קולנועי נוסף, פרס מפסטיבל ירושלים וזכייה בפרס אומנות הקולנוע, הקולנוען בן ה-47 סיים את 2018 במקום גבוה במיוחד על פודיום המנצחים.

אורסון וולס

וולס מוקף בפיטר בוגדנוביץ׳ וג׳ון יוסטון, על הסט של ״הצד האחר של הרוח״ / באדיבות נטפליקס

במאי ותסריטאי: "הצד האחר של הרוח"

יוצר אנרגטי ומרדן תמידית כמו אורסון וולס לא ייתן למוות להפריע לו להמשיך ולהשפיע על יוצרי קולנוע ולעורר את הדמיון של סינפילים. השנה, כמו כמעט בכל שנה, נעשו אודותיו של סרטים תיעודיים – אחד של היסטוריון הקולנוע הלירי מארק קאזיניס (״The Eyes of Orson Welles״) והשני של הדוקומנטריסט זוכה האוסקר מורגן נוויל (״They'll Love Me When I'm Dead״). הנושא של הסרט השני הוא גם הסיבה העיקרית לבחירה בו כאיש השנה: השלמת הסרט ״הצד האחר של הרוח״, עליו עבדו וולס ואחרים מאז 1970. מה שמדהים בסרט הוא שגם בגיל מבוגל וולס ממשיך להיות במאי ניסיוני ופורץ דרך ודומה כי חומר שצילם בשנות השבעים מדבר באופן ישיר על הערצת מפורסמים בימינו והניצול של במאי את הכוכבים שלו. לא תמיד היה לנו קל לעקוב אחר מה שהוא ביצע בסרט, אבל מדובר באתגר מהנה ומעורר מחשבה שהיה משיאי 2018 עבורנו, סוג של עדות נוספות לייחוד ולגדולה של היוצר, שעזב אותנו לטובת חיי נצח כאגדת המסך כבר ב-1985.

דניאל מילר

צלם: "עץ תאנה", "אוויר קדוש", "הכל כישוף", "הד", "מראות שבורות", "אישה עובדת"

צילום: לילך זילברברג (לאקט)

אם יש ענף שבו הקולנוע הישראלי מצטיין לפחות כמו בייצור של במאים ובמאיות חדשים וחדשות, זהו התפקיד השני בחשיבותו מאחורי המצלמה. הקולנוע הישראלי הפורח של שנות האלפיים-עשרה מלא בעבודות צילום מרהיבות, וכמו בשאר העולם הצלמים והצלמות הם הרבה יותר ממפעילי מצלמה או עין אמנותית. השנה אפשר לצרף לרשימה גם את שמו של דניאל מילר, בוגר בית הספר לקולנוע ע״ש סם שפיגל שאמנם פועל מתחילת העשור, אבל השנה הייתה כולה שלו. מילר צילם בעבר המוני סרטים קצרים (״בשבחי היום״, ״פריז על המים״, ״שבתון״, ״חייל לארג׳״ ועוד) וסדרות (״מלאך של אמא״, ״קונפס״, ״הפסיכולוגית״ ששודרה השנה) בישראל, אבל שני הפיצ׳רים שהיה חתום עליהם עד כה היו הפקות בינלאומית – ״Run״ ו-״L'âme du tigre״.
בשנת 2018 לא רק נשבר המחסום, אלא ממש נפרץ הסכר – אפשר היה לראות לאורכה חמישה סרטים באורך מלא שצילם הצעיר המוכשר. זה התחיל בקיץ עם עונת האופירים והפסטיבלים, והמשיך עם ״אוויר קדוש״ שהופץ באיחור קל. מילר זכה על עבודתו יוצאת הדופן ומרחיבת האישונים בסרט ״עץ תאנה״ הן בפרס הצילום הטוב ביותר הן בפסטיבל חיפה והן בפרס אופיר. סרטה של עלמוורק דוידיאן, הפקה מורכבת שצולמה באתיופיה, הוא אכן המרשים והמרהיב מבחינה ויזואלית, אבל שימו לב לתרומתו המגוונת והדומיננטית של מילר לסרטים כל-כך שונים מבחינת מראה ותחושה – "הד", "מראות שבורות", ו"אישה עובדת". לקינוח, הצטרף הצלם לטרנד של שחור לבן ריאליסטי בסרטו הקצר של תום שובל ״הכל כישוף״, שהוקרן מסחרית בבתי הקולנוע כחלק מאסופת ״Voice Over״ – מעין גלויה שתזכיר לו שנה שהוא בכל מקרה ודאי לא ישכח.

ריאן קוגלר

Photo by: Andreas Rentz/courtesy of Cannes Film Festival

במאי ותסריטאי: "הפנתר השחור", מפיק אחראי: "קריד 2"

בהוליווד (וגם אצלנו) אוהבים להרעיף אהבה על הבמאי הצעיר דמיאן שאזל, וגם אם השנה לא הצליח לו עם ״האדם הראשון״ הוא עדיין זוכה לחיבוקים מהתקשורת ולהילולים על יכולותיו והישגיו בגיל כה צעיר. אבל ריאן קוגלר צעיר ממנו וגם יותר מצליח – בן 32 בלבד ועם שלושה פיצ׳רים ושלושה סרטים קצרים באמתחתו. האחרון שבהם, ״הפנתר השחור״, היה לאחת התופעות הבולטות של השנה החולפת בקופות הכרטיסים ובשיח הציבורי. זאת למרות שהתפקיד שלו היה לשעשע את החיך של מעריצי ומעריצות סרטי מארוול בעודם מחכים לבואו של ״הנוקמים: מלחמת האינסוף״. הסרט יצא בתקופה בשנה שהיא בית קברות לסרטים, והפך לשובר הקופות מספר אחת השנה בארה״ב, מקום שלישי בכל הזמנים, לא רחוק מ״אווטאר״ המיתולוגי – ומעל לסרט שהיה אמור להיות האירוע הקולנועי של מארוול השנה.
את כל זה השיג הבמאי-תסריטאי בסביבה הלא-פשוטה של התאגיד הגדול והתובעני ביותר בעולם הסרטים, שהוכיח השנה שאין לו בעיה לפטר שמות גדולים גם אם הצליחו עבורו בעבר, כאשר קוגלר מתעקש לעבוד עם אנשי צוות משלו, דוגמת הצלמת המעולה רייצ׳ל מוריסון. באמצע השנה הבינו בפסטיבל קאן שמדובר בתופעה והזמינו את קוגלר לסדנת אמן, לצד ענקים כמו כריסטופר נולאן, אירוע בו התגלה כצנוע וחרוץ. את השנה זכה לסיים עם טעם של עוד כמפיק האחראי של ״קריד 2״, המשכון ללהיט הקודם שלו שסלל לו את דרכו בהוליווד. בעתיד הוא אמור להמשיך לחלק 2 בעלילות הפנתר ואף לשוב לעבוד עם המוזה שלו, מייקל בי. ג׳ורדן, בסרט דרמה על מורה למתמטיקה באטלנטה. לא רע בשביל בחור בן 32 שלפני כחמש שנים פרץ לתודעה עם ״תחנה אחרונה״ (Fruitvale Station) והיום אין ילד באמריקה שלא מכיר את סרטיו.


לבסוף, עוד כמה וכמה שמות שראויים לפרגון:
אופיר ראול גרייצר שסחף את הקהל, הביקורת ופרסי אופיר כאחד עם ״האופה מברלין״ ויצר כותרות גם בחו״ל; אלפונסו קוארון שהעניק לנו את ״רומא״ ושינה את חוקי ההפצה של נטפליקס ואולי גם בכלל; נטפליקס, שוב הם, שחתומים על כמה וכמה מסרטי השנה שלנו שאולי לא היו מופקים או מוקרנים בשום מקום אחר; בעז פרנקל שאחראי לסקט הקצר ״קילומטר 147״ (חלק מ״3 סיפורי ערבה״) וערך את ״מקוללים״ ו״בצל כפות התמר״ (חלק מ״Voice Over״); ברדלי קופר שלא רק שר וכיכב עם ליידי גאגא בלהיט ״כוכב נולד״ אלא גם ביים לראשונה בקריירה; ג'ון סי ריילי שרגיל לגנוב את ההצגה אבל הפעם התעלה על עצמו ב״האחים סיסטרז״ ו״ראלף שובר את האינטרנט״; ג'ניפר פוקס, במאית דוקומנטרית שהותירה אותנו הלומים מול סרטה העלילתי ״הסיפור״; גליה בדור וכל צוות דוקאביב שלא רק הרימו שלושה פסטיבלי קולנוע מצליחים בזה אחר זה אלא גם הרחיבו פעילות והציגו קולנוע תיעודי משובח באופן חודשי בקולנוע דוקאביב; אנשי פסטיבל סרטים בערבה בראשות איל וטינקר שיראי שהרימו השנה את התוכניה המדוייקת והמזוקקת ביותר; האחים רוסו שעמדו באתגר הבלתי אפשרי של יצירת עוד נקודת שיא ביקום הקולנועי של מארוול והתעלו על הציפיות ועל שיאי ההכנסות; לוקאש זאל שחתום על שתיים מעבודות הצילום המופלאות של השנה ב״אהבה בימים קרים״ ו״דובלטוב״; פאוול פאווליקובסקי שכתב וביים את ״אהבה בימים קרים״ ולטענת פול שרדר ואלפונסו קוארון היה יועץ הסתרים שלהם לשניים מסרטי השנה הנוספים שלנו; לוקה גוואדנינו שביים את ״קרא לי בשמך״ מצד אחד ואת ״סוספיריה״ מצד אחר לגמרי; מיליסנט סימונדס, השחקנית הצעירה וכבדת השמיעה שזרחה ב״מקום שקט״ ו״מעשה פלאים״; סירשה רונן שנתנה לנו את ליידי בירד והעניקה מכשרונה לעוד ארבעה סרטים; קלייר פוי שהניחה את הכתר של נטפליקס והוכיחה שהיא מלכה גם בלעדיו בסרטים "אל-שפויה", "האדם הראשון", ו"הנערה ברשת העכביש"; ניקולס קייג' שהקריפ לנו את הצורה ב״אמא ואבא״ ו״מנדי״, הספיק להיות גם סופרמן מצוייר (״כח הטיטאנים!״) וגם ספיידרמן-נואר (״ממד העכביש״), והיה המתנה שלא מפסיקה לתת בעוד יותר מדי סרטים; סטן לי שהלך לעולמו והותיר אותנו עם אינספור גיבורי-על וכמה הופעות אורח בסרטים שמבוססים על הדמויות שיצר במשותף; סטנלי קובריק, ששב מן המתים עם העותק המדובר של ״2001: אודיסאה בחלל״, הוזכר תכופות בדוקו ״עבדו הנאמן של קובריק״, וזכה כהרגלו לאינספור מחוות שהבולטת ביניהם היא סצנת ״הניצוץ״ ב״שחקן מספר אחת״; נחמן אינגבר שפרש השנה מהוראה וזכה לכל סוג של מחווה אפשרית על תרומתו לקולנוע הישראלי והיותו אגדה של ממש; וכמובן כתרי שחורי, מנהל קרן הקולנוע הישראלי שהיה לצידו לאורך כל התקופה ותרומתו לשמו הטוב בעולם היא בל תתואר וראויה לכל הוקרה.

שכחנו מישהו או מישהי? כנראה שלא. הצטרפו אלינו מחר לסיכום הסיכומים בו נוכל סוף סוף להתייחס אל 2018 בלשון עבר.

אישי השנה שלנו בשנים קודמות:
שנת 2017
שנת 2016
שנת 2015
שנת 2014
שנת 2013
שנת 2012
שנת 2011

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.