• סיכום המחצית של 2018
  • סרטים חדשים: ״מאמה מיה 2״
  • הכהנים הגדולים: ״אחי, איפה אתה?״
  • דאבל דוקו: ״אתה מת רק פעמיים״ ו״שלושה זרים זהים״
  • ״גורד שחקים״, סקירה
  • גוטי
  • הכהנים הגדולים: ״ביג לבובסקי״
  • ״תופסת״, סקירה
  • ״אנטמן והצרעה״, סקירה
  • סקירת חו״ל ,
  • נוסטלגיה לאימה ואייטיז בפסטיבל פרימוורה סאונד
  • המלצות סינמטקים: מהדורת יולי 2018
  • ״על חוף צ׳סיל״, סקירה מהדף אל המסך
  • ״סיקאריו: הנקמה״, סקירה
  • אימת החודש - יוני 2018:
  • פסטיבל ירושלים 2018: סרט הפתיחה והנעילה

״סיקאריו 2: הנקמה״, סקירה

28 ביוני 2018 מאת עופר ליברגל

בעיניי, ״סיקאריו״ (Sicario) היה רחוק מלהיות סרט נטול פגמים. אולם הוא כן היה יוצא דופן בכמה היבטים בנוף הקולנוע האמריקאי, פחות בעיסוק שלו בגבול ארה"ב-מקסיקו באזור המלחמה בקרטלי הסמים (שהם סוג של אופנה בטלוויזיה), וגם לא ממש בשל הביקורת שמופנת כלפי חוסר המוסריות של הפעולות מצד רשויות החוק האמריקאיות. מה שפעם היה מהפכני, הפך בשנים האחרונות לכמעט שגרה בסרטי מתח. מה שהיה יוצא דופן בסרט עוברי הוא ההפתעה שסיפק המבנה העלילתי של התסריט שכתב טיילור שרידן, כמו גם הסגנון הקולנועי של הבמאי דני וילנוב, הצלם רוג'ר דיקנס והמלחין המנוח יוהאן יוהאנסון. מביון כל שמות הללו, רק התסריטאי חוזר בסרט השני בסדרה, גם אם הוא מביא עמו את שני השחקנים הראשיים (יותר) של הסרט הקודם – בניסיו דל טורו וג'וש ברולין (אמילי בלאנט קיבלה יותר זמן מסך מהם והוצגה כגיבורה של הסרט ההוא).

בבואו לכתוב את התסריט של ״סיקאריו 2: הנקמה״ (Sicario: Day of the Soldado) שרידן ניצב בפני סוג של בעיה, שכן אלמנט ההפתעה של הסרט הראשון די אבד לו. מי שזוכר את הסרט הקודם, כבר יודע בדיוק מה הם היכולות של הסיקאריו (מתנקש) שמגלם דל טורו ומה הגבול המוסרי של המפעיל שלו, שמגלם ברולין. הפתעה של ממש אין כאן ושרידן לא ממש מנסה לספק בתסריט שלו תחליף מקורי לכך: הוא לוקח את המלחמה של יחידות חשאיות של זרועות הממשל האמריקאי בהברחות אנושיות בגבול ומקצין את האלמנטים שהיו בסרט הקודם. זה אומר שהפעם יש יותר תפניות (לא הגיוניות) בעלילה. הפעם מדובר לא רק בהגירה וסמים אלא גם בטרור איסלמי אשר מודבק לסרט באופן שלא ממש עובד. העלילה לא רק נעה ברחבי המדבר של טקסס ומקסיקו אלא גם אל קולומביה (לא בגלל סמים) וסומליה. העיסוק הוא לא רק ברישיון להרוג שמקבל חלק מן הצבא האמריקאי, אלא גם בעינויים. באמת, לפרקים דומה כי הדמות של ברולין הורגת כאן בקלות פיזית ומוסרית גדולה יותר מן הקלות בה הרגה הדמות שלו בסרטי הנוקמים.

ההיבט הבעייתי ביותר של הליכה על ״אותו דבר אבל יותר״ בסרט החדש הוא הניצול של ״סיקאריו 2״ את הדרכים הבסיסיות ביותר לרגש. למשל, שימוש בילדים ונערים כקורבנות או ככלים במשחק. הסרט עושה זאת דרך שוט ארוך ומותח כבר בהתחלה, שוט בו אנו חרדים לגורל ילדה שלא ממש תיקח חלק מהותי בנרטיב, וגם דרך דמות משנה של נער אשר עושה את צעדיו הראשונים בארגון, ונערה שיש לחטוף על מנת להתחיל מלחמה בין כל הכנופיות השונות. הסרט מנסה להגדיל את הזעזוע רק בגלל הקשר הרגשי האוטומטי לילדים. זה יכול להיות אפקטיבי, אבל עבורי זה היה בעיקר מרתיע ולפרקים גם מכעיס. בעיקר בגלל שגם הנערים שאנו רואים לפרק זמן ארוך לא ממש נבנים כדמויות. הדמות של הנערה החטופה עוברת שינויי אופי די קיצוניים ומייצרת אמון וקשר רגשי בהתבסס על כלום ובניגוד של היגון. אבל היי, היא דמות נשית ושרידן, גם בסרטים היותר טובים שכתב (וכל הסרטים הקודמים שכתב טובים בעיניי מן הסרט הזה), לא מצליח לכתוב דמויות נשיות. לזכותו ייאמר כי בסרט הזה הוא גם ממש לא מנסה. כלומר, קתרין קינר כאן אבל התחושה היא שיש לגוף שלה יותר זמן מסך בסרט בו היא רק מדבבת.

גם בתחום העשייה הקולונעית, הסרט ניסה ללכת על יותר בכמה בהיבטים וקיבל פחות בתחום המקוריות ואפקטיביות. המלחין יוהאן יונאסון כבר אינו בן החיים ומי שבערך מחליפה אותו היא הידור גאוונאדוטיר שעבדה עמו בפסקול שהוא מחווה למלחין אשר לו מוקדש הסרט, תוך שימוש מוגבר במוטיבים מן הסרט הקודם. אלא שהשימוש במוזיקה מרגיש כאן כמו פתרון לנקודות בהן הסרט היה אמור לרגש או למתוח ולא מדובר בסוג מוזיקה המתאים לתחושת כאלו – האשמה היא לא רק במלחינה עצמה, אלא גם בדרך המוגזמת בה הבמאי בחר להשתמש במוזיקה. מה שמזכיר לי לציין כי הבמאי הפעם הוא סטפנו סולימה האיטלקי, שעל פי הסרט הזה הוא מתגלה כבמאי סטנדרטי של הקולנוע המסחרי. זה לא דבר רע, אבל שונה מאוד מן הגוון המיוחד שווילנוב מנסה לתת לסרטיו. למשל, הצילום של דאריוס וולסקי יעלי ויפה כל הזמן, אבל הוא לא מגיע לשימוש המרהיב בתאורה של רוג'ר דיקינס, והניגוד של הסרט הזה בין צילום המדמה מצלמות מעקב צבאיות ובין צילום קולנוע רב תקציב פחות נוכח בסרט זה מן הסרט הקודם.

ניתן גם להתלונן כלפי השם העברי הגנרי שמדבר על נקמה, אף על פי כי נקמה הייתה מוטיב הרבה יותר בולט (או קוהרנטי) דווקא בסרט הקודם. התרגום המדויק של הסרט ״Sicario: Day of the Soldado״ הוא: "מתנקש: יומו של החייל" אם כי גם באנגלית/ספרדית השם הזה של הסרט לא אומר יותר מדי בעצם ולכן די מיותר להתלונן על השם, שלא ממש מפריע. כך גם מיותר להתלונן על חוסר הגיון בסיסי של רוב מהלכי העלילה או שהדמות של דל טורו היא כמעט סוג של גיבור-על בסרט השואף להיות ריאליסטי – לא רק שזה באמת מה שמכשיל את הסרט הנוכחי, זה אפילו היה אחד הדברים היותר טובים בסרט הקודם. הסיבה היחידה שחוסר הסבירות והיעדר ההסברים הלוגיים לחלק מן הפעולות מפריע בסרט הזה היא שאין הרבה מתחת, לא בתחום המסר ולא בתחום הרגש. מה שהיה במקור ניסיון לסרט המשלב בין האמנותי לקולנוע המסחרי הפך בסרט השני למותחן פעולה גנרי, חלק מסדרת סרטים שמחפשת את הדרך לפנות למכנה המשותף הנמוך ביותר. אך בניגוד לסרט הראשון, מסתיימת באופן אשר מסגיר בצורה חד משמעית כי יוצרי הסרט כבר חושבים על הפרק הבא בסדרה.

לבסוף, יש לציין כי בניגוד לנימה הנשמעת בביקורת זה, אף כי יש משהו מכעיס בנצלות של הסרט ובעצלנות בהיבטים מסוימים של התסריט, לא מדובר בסרט איום ונורא, אלא בסרט מקצועי למדי שגם יכול להיות אפקטיבי עבור לא מעט צופים. אולם האופן בו הוא לוקח היבטים שנראו ייחודיים בסרט הראשון ומדגיש עד כמה הם למעשה שגרתיים בקולנוע המסחרי הופך אותו לזניח.

תגובות

  1. פטריק מארי הגיב:

    הסרט הראשון הוא לא פחות מגאוני בעיני – איך שהגיבורה (לכאורה) והצופים מבינים בהדרגה שלסרט יש גיבור אחר ושהיא משחקת בסרט אחר לגמרי ושהסרט שאנחנו רואים זה בכלל סרט אחר ואיך שכל זה מתגלה לצופים הוא לא פחות ממדהים. אם כבר עושים סרט המשך, היו צריכים דווקא להראות איך הגיבורה מנסה להשתלט בחזרה על הסרט של עצמה, סטייל שליחות קטלנית 2.

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.