• סרטים חדשים: ״האחים סיסטרז״ של אודיאר
  • אימת החודש - דצמבר 2018: סיכום שנה
  • דיווח אחרון מפסטיבל אוטופיה 2018
  • ״מוגלי: אגדת הג׳ונגל״, סקירת נטפליקס
  • דיווח מפסטיבל אוטופיה 2018: ״הגולם״ ו״גבול״
  • הכהנים הגדולים: פרק 11 - ״לחסל את הליידי״
  • Can You Ever Forgive Me? - מחכים לתרגום
  • המלצות סינמטקים: מהדורת דצמבר 2018
  • ״מקוללים״, סקירה
  • על ״רובין הוד״ 2018 ו״מלחמתו של רוברט דה ברוס״
  • ״אהבה כמו שלנו״, סקירה
  • אימת החודש - נובמבר 2018
  • ״שירקרס״, סקירת נטפליקס
  • קריד 2
  • ״ראלף שובר את האינטרנט״ ו״הגרינץ׳״, סקירה כפולה

פסטיבל הקולנוע היהודי 2018: המלצות ואזהרות

27 בנובמבר 2018 מאת מערכת סריטה

הראשון בפסטיבלי דצמבר יהיה פסטיבל הקולנוע היהודי בירושלים, שיחגוג 20 שנות פעילות ויתקיים בסינמטק הירושלמי בין ה-1 וה-6 בחודש. כבר כמה שנים שהאירוע הפך עבורנו בסריטה למעין אח חורפי לפסטיבל ירושלים הוותיק ממנו, וככזה הקדשנו לו פוסט המלצות משלו למהדורות האחרונות. זו הכוונה גם הפעם כאשר בפתיחה נסקור בכלליות את הנעשה בתוכניה בעוד חלק הארי של הפוסט יוקדש להמלצות ספציפיות של עופר ואורון, שכמו שאנחנו תמיד אומרים – יכולות להיקרא כאזהרות לקהל מסויים. לפני הכל, וכדי להוכיח שזה קודם כל פסטיבל קולנוע שאינו רק יהדות, חשוב להדגיש שמלבד מסגרות כמו קולנוע ישראלי ובינלאומי בנושא דת וזהות יהודית, הפסטיבל גם מציע מסגרות כמו ״קולנוע בין דתי״ המעשירות את התכנים.

במקום סרט פתיחה נבחר השנה להתחיל את הפסטיבל באירוע לא-אורתודוקסי – הקרנת שני פרקים מתוך הסדרה ״שיר אהבה סטנדרטי״ אודות אריק איינשטיין ומאת אבידע ליבני, אסף אמיר, יואב קוטנר. למעשה, רוב ההיצע הישראלי איננו פיצ׳רים עלילתיים, ונע בין סרטים תיעודיים שרובם לא עולה על שעה, לבין סדרה נוספת – ״המנצח״ של אלון זינגמן. לכן, מי שבולט בנוף הוא ״עץ תאנה״ של עלמוורק דוידיאן, יצירה מפוארת וזוכת פרסים שכבר המלצנו עליה לאורך השנה. בתחרות הסרטים הקצרים תוכלו למצוא סרט של יקירת סריטה יעל דנון, ״ארץ קטנה שלי״, אז אפשר להמליץ על התחרות כולה אפילו מבלי לראות את הסרטים.

שני סרטים שכבר כתבנו עליהם ובחיבה מגיעים מן התחרות הבינלאומית: ״דובלטוב״ של אלכסיי גרמן הבן, ו״יצירה ללא מחבר״ של פלוריאן הנקל פון דונרסמארק, אליה התייחס עופר בפסטיבל ונציה עוד לפני שהיה לה שם עברי (תמונה לעיל). מבין הקלאסיקות בולטים שני סרטי דוד פרלוב, ״בעקבות הלדינו״ ו״זיכרונות משפט אייכמן״, לצד ״ינטל״ של ברברה סטרייסנד וסרט מ-1924 שנחשב אבוד בשם ״עיר ללא יהודים״. כרגיל, אפשר ורצוי לעבור על התוכניה במלואה, וכתמיד, אנחנו פה בשביל לעזור עם כמה וכמה סרטים שראינו במיוחד לכבוד האירוע. הלינק בשם הסרט יוביל לאתר הפסטיבל שם אפשר יהיה למצוא עליו מידע נוסף, ובסוף כל מיני-סקירה יהיה קרדיט לכותב הטקסט. נתחיל באחד השמות המרכזיים, על אף שיהדותו מוטלת בספק, ונמשיך עם דוקומנטריים מסוגים שונים, גיבורות לא שגרתיות וחזרה אל שנות מלחמת העולם השנייה.

ניקול קידמן ולוקאס הדג׳ס ב״ילד מחוק״ של ג׳ואל אדג׳רטון

ילד מחוק
Boy Erased

אפשר לומר שהקונפליקט המרכזי בסרט היה עובד כמעט אותו הדבר אם נחליף את המשפחה הנוצרית-בפטיסטית שבמרכזו באחת השומרת באדיקות כל מסורת אחרת שלא מאפשרת הומוסקסואליות. למעשה, נדמה לי שאפשר אפילו להחליף את הכותרת שלו עם ״ילד יפה״ שמוקרן בבתי הקולנוע, בשניהם מסופר בגוף ראשון, כעיבוד לספר זכרונות אמיתי, על צעירים שהוריהם כושלים מלהבין אותם או לעזור להם. הסיפור הפעם הוא של ג׳ארד קונלי, (לוקאס הדג׳ס), בן לכומר (ראסל קרואו פלוס כרס מלכותית) ואם יראת השם (ניקול קידמן בפאה), המצוי בסוף שנות העשרה שלו. בתחילת הסרט הוא מגיע אל מה שקרוי ״מרכז המרה״, המתיימר ״לרפא״ את החוטאים במשיכה לבני אותו המין באמצעות שילוב בין תפילה, אימונים של טירונות צבאית, ופעילויות שנעות בין שיעור חברה להשפלה פומבית. הסרט עצמו מתנהל בין שהות במרכז, פלאשבקים לעברו המיני שאינו בהכרח מה שמוצג בתחילה, ובעיקר יחסיו עם הוריו וההקבלה למצבו הנוכחי. לדוגמה, אחרי הדרשה של אביו בכנסייה בפתיחת הסרט, מוצג לנו ג׳ארד מאזין לנאום של המנהל והמחנך מחדש שלו (ג׳ואל אדג׳רטון). שניהם לא רואים אותו באמת.

אדג׳רטון גם ביים את הסרט ועיבד את ספרו האוטוביוגרפי של קונלי לתסריט. הבימוי סולידי לרוב אבל מתאמץ לפרקים להיות יותר מחוכם או אמנותי, בעוד מה שהסרט מצטיין בו הוא דווקא הסצנות האינטימיות והישירות יחסית. הדמות שמגלם אדג׳רטון היא של נבל אטום, בעוד קרואו משכיל ליצוק רוך ופגיעות אל אביו הביולוגי של הגיבור, שרואה בנטייה המינית של בנו לא ככפירה באל אלא כאיזו שגגה אישית שלו בחינוכו. רוב הצוות, החל מהפרצופים הפחות-מוכרים (בעיקר יפיוף בשם טרוי סיוון שגם תרם את שיר הנושא של הסרט, ״התגלות״) והמשך באלה שכן (חפשו את קזבייה דולן ואת פלי), שומרים על הרמה גבוהה. מי שמרימים אותה עוד יותר לפרקים הם קידמן ובעיקר הדג׳ס בהופעה שקטה אך רבת-עוצמה, מזכיר שהוא כנראה הבחור הכי מוכשר בהוליווד בשכבת הגיל שלו, אחרי ״מנצ׳סטר ליד הים״, ״שלושה שלטים״ ו״ליידי בירד״ אם למנות כמה תפקידים.

אם לשוב ולהשוות, ״ילד מחוק״ מחוויר לעומת סרט עלילתי אחר שעסק השנה באותו הנושא, ״החינוך הרע של קמרון פוסט״. אולי זה בשל ההתחלה המהוססת, חוסר איזון פנימי בין ההווה במרכז ההמרה לבין הפלאשבקים על סוגיהם, ובעיקר האפילוג הארוך שמתעקש לסגור את כל הקצוות. עם זאת, ניכר שהסרט לא ביקש לזעזע, אולי רק לטלטל בעדינות ולהתייחס יחסית בכבוד לכל תפיסות העולם שבמרכזו, גם המזוויעות שבהן. זה לא באמת סרט על יציאה מהארון או על שמרנות דתית. אם זו הייתה כוונת היוצר, כפי שניתן אולי להבין מתשדיר השירות שמגיע לפני הקרדיטים, היה מדובר בכשלון. בעיניי זה לא המצב, משום שמצאתי את הסרט כדרמת יחסים בין ילד שנאבק בעצמו ובזהות שלו, לבין הורים שעושים את הדבר הנכון בעצת החברה או הסביבה, אבל בעצם מתקשים להתאים לזמנים העכשוויים. בשני המישורים, הסרט נותן תקווה לשינוי גישה, קבלה והשלמה, ולכן יש בו משהו מפייס.
(אורון שמיר)

החירות הלפני אחרונה – הנופים של אוטו דב קולקה
The Freedom Last But One – Landscapes of Otto Dov Kulka

ההיסטוריון הישראלי יליד צ'כיה אוטו דב קולקה הקדיש את רוב חייו האקדמאים למחקר בנושא האנטישמיות המודרנית, אבל לעת זקנה הוציא את "נופים ממטרופולין המוות" – ספר זיכרונות אישי-פיוטי על האופן בו חווה את מחנה ההשמדה אושוויץ-בירקנאו. הספר משלב בין תיאור כנה של הרגשות בזמן אמת ומבט לאחור אחרי חיים שלמים. הבמאי שטפן אאוך יצר דיוקן של קולקה כיום, כאדם החי חיים מסופקים כגמלאי שעדיין חוקר באוניברסיטה, ובו בזמן כמי שעדיין רדוף בידי העבר.

היופי של הסרט הוא ההקבלה הנוצרת בין הנופים המתוארים לבין הנופים של קולקה בימינו – ירושלים וחלקים אחרים בארץ ישראל, וגיחה אחת לפראג. צילומי הנוף הארוכים מקנים את הקצב לסרט ונותנים כבוד לכוח הספרותי של הזיכרונות שכתב הגיבור. בקטעים אחרים, הגיבור מתנהל ומדבר מול המצלמה כאדם חכם ומחושב אשר זכה לסוג של גאולה והגשמה עצמית אחרי החוויות הקשות שעבר. לכן, לא מדובר רק בעוד סרט שהמתאר זיכרונות של ניצול אושוויץ (דבר חשוב בפני עצמו בימים אלו), אלא ביצירה קולנועית אלגנטית ומרגשת שגורמת לבחינה מחודשת לא רק של העבר, אלא גם למראות המוכרים של הווה שאין לקחת אותן כמובן מאליו.
(עופר ליברגל)

1938 – דיוורסי
1938 – Diversi

מדובר בסרט תיעודי שנותן אינפורמציה על עוד נושא לא מדובר יחסית בזיכרון השואה – היחס לקהילה היהודית באיטליה בימי המשטר הפשיסטי ומלחמת העולם השנייה. כפי שכותרת הסרט רומזת, שנאת יהודים הפכה לקשה יותר ומגובה בחוק רק בשנת 1938, כאשר לפי כן השנאה הספציפית ליהודים הייתה חלק מן התורה של מוסוליני, אך לא בצורה בולטת כמו חברו היטלר. סרטו של ג'ורג'יו טרבס משרטט כרונולוגיה של גורל היהודים באיטליה בימי המשטר, לצד דיון במקור הכוח של הפשיזם בכלל והקשר בין שנאה לאחר, תאוות מלחמה וגאווה לאומית. הוא עושה זאת בסרט אשר משלב שיחות בין ניצולים יהודים קשישים וזיכרונות הטראומה שלהם, דיונים רבים עם היסטוריונים של תקופה, חומרי ארכיון מסוגים שונים, ושחקן המקריא נאומים של מוסוליני ומנהיגים פשיסטים אחרים.

טרבס עושה מאמצים להקנות לכל רובד בסרט ייחוד קולנועי. למשל, בעוד רוב המרואיינים מצולמים בשוט החושף גם את הסביבה בה הם מדברים, השחקן המקריא טקסטים פשיסטיים מצולם מקרוב בהרבה והוא כמו קול הקורא מתוך האפלה. בכמה מקומות בסרט יש שימוש באנימציה על מנת להמחיז זיכרונות של הדוברים. התוצאה היא עדיין סרט שעיקרו מסירת אינפורמציה, אך הוא מנסה להמחיש גם את תחושת הניכור של הזרות מול הגאווה הלאומית שמבוססת גם על בוז לשונה, באופן אשר הוביל להרג המוני ושלילת הכבוד האנושי.
(עופר ליברגל)

רוחי פרייר ובן זוגה, מתוך סרטה של פאולה אייסלט ״93 קווין״

93 קווין
93Queen

אם לא הייתי נולד וגר בישראל, או יודע על קיומן של בני ברק ומאה שערים, אולי שכונת בורו פארק אשר בברוקלין ניו יורק, הייתה מפליאה אותי בהיותה בועה יהודית סגורה – קהילה מנותקת המקיימת את עצמה. מה שחשוב לדעת על האיזור הוא שכמו שכל הסופרמרקטים כשרים, כך יש להם שירותי הצלה משלהם, שלמעשה נקראים ״הצלה״ בעברית. הקהילה לא מוטרדת ממונופולים ולא נותנת את הדעת לכך שכלל הפרמדיקים הם גברים, עניין שיכול להיות רגיש בחברה המקדשת צנעת נשים. אחת מהן מבקשת להקים מחלקת נשים בתוך הארגון, וכשהיא נתקלת בהתנגדות מרימה מאפס את ״עזרת נשים״, שירות מתחרה של נשים ועבור נשים. כמו ״מוניתה״ בישראל, לשם דוגמה, אבל בסביבה הרבה יותר רגישה ועם הרבה יותר תחושת חיים ומוות מטבע היותה רפואת חירום. אבל סרטה של פאולה אייסלט הוא לא רק על התופעה אלא בעיקר על הדמות מאחוריה.

הכירו את רחל פרייר (שאף תתארח בפסטיבל יחד עם היוצרת, אז אפשר יהיה באמת להכיר אותה) – רעיה, אם לשישה, עורכת דין מוסמכת, פמניסטית שלא מגדירה את עצמה ככזאת וגם אישה חסידית המתגוררת בשכונה. מעצם כל התיוגים האלה, רוחי, כפי שהיא מכנה עצמה בחביבות, היא דמות נערצת וכריזמטית אך גם מעוררת מחלוקת והתנגדות, בעיקר מהצד הגברי והשמרן. הפעולות שלה יכולות להיתפס כפמניזם של שנות האלפיים א-לא וונדר וומן – כל פעם שאומרים לה ״לא״ היא עושה בכל זאת, וכשאומרים לה שאינה מסוגלת היא מוכיחה שכן. מול המסע של רוחי להיות יותר מאם ואשתו של, הסרט מציב חברה פטריארכלית המגנה על עצמה – מנהיגי הקהילה כולם גברים ומסתמכים על המונופול של הצלה לטובתם האישית, כך שהם לא יכולים לצאת נגדם. ולמרות שיש להם רשתות חברתיות, שמשחקות תפקיד במאבק נגד ״עזרת נשים״, הסרט מציג את החברה החסידית כלוחמת נגד רוח הזמן – וזו הרי מלחמה אבודה.

שימוש מדוייק יותר בתיאור של וונדר-וומן יהיה להגיד שרוחי משיבה את המונח למקורותיו, בהיותה אשת חיל – הסרט עוקב אחרי שגרתה העמוסה לא פחות מאשר הקמת הארגון המהפכני. אבל מי שיתאהבו בה ויסחפו אחריה במערכה הראשונה, עלולים להזדהות עם ההתנגדות כלפיה בהמשך. מחלוקות פנימיות שצצות וכמה דמויות שנפגעו מן הבולדוזרית, משרטטות דמות מורכבת יותר מאשר סתם גיבורת-על חסידית. בהמשך, סוגיות הנוגעות למקצוע של רוחי ולשאיפות הפוליטיות שלה מעמידות בסימן שלה קצת ציני את המלחמה שלה, גם אם היא תמיד מציגה עצמה כפועלת למען הציבור. בזכות אותן דמויות נוספות הסרט מקבל לעתים את ההילה הנחשקת של קהילתיות, כמו גם אביסעלע הומור ולא מעט אבסורד שמתלווה לכל סיפור מסוג זה, גם אם הוא אמור להיות מותח וסיזיפי. אם הוא יהפוך בעתיד לסרט עלילתי, כמו שיקרה בקרוב ל״RBG״, אני מציע את ג׳ניפר קונלי לתפקיד הראשי.
(אורון שמיר)

ורד בחורף
A Rose in Winter

הסרט העלילתי הזה חושף מחדש לקהל את דמותה של אדית שטיין, דמות היסטורית שבהחלט צריך להכיר ואף נעשו עליה בעבר מספר סרטים. שטיין נולדה כיהודיה גרמניה, הפכה לדמות מפתח בהתפחות זרם הפנומנולוגיה בפילוסופיה כבת טיפוחים של אדמונד הורסל ובמקביל הייתה פעילה פמיניסטית. בשלב מסויים גילתה את האמונה הנוצרית והפכה לנזירה קתולית, תוך שהיא מוסיפה לראות את עצמה כבת העם היהודי ומנסה לשכנע את הממסד הקתולי לצאת כנגד הנאצים, שמצידם רדפו אותה ושלחו אותה למות באושוויץ ב-1942, כשבדרך היא תורמת להצלת אחרים. שנים אחרי מותה היא הוכרזה הן כחסידת אומת עולם והן כקדושה קתולית בידי האפיפיור, כסוג של כפרה חלקית על עמדת הכנסייה במהלך המלחמה. בלי קשר לאיכות הסרט, מדובר בדמות מרתקת שכדי לדעת אודותיה.

מי שהופקד על הסרט הוא הסופר/רופא/שחקן/לעתים-נדירות-במאי ג'ושוע סינקלייר והוא יצר ביוגרפיה הנוטה למלודרמה ולעתים אף לפשטנות, בעודה מציגה אפיזודות מהותיות בזמן קצר, כאשר תקופת מלחמת העולם השנייה לא זוכה ליותר זמן מסך באופן ניכר. מה שמעניין הוא שייתכן ושטיין היא בסופו של דבר לא ממש הגיבורה של היצירה. הסיפור שלה נחשף דרך עיתונאי מהניו יורק טיימס, המכין כתבה אודותיה בראשית שנות ה-60. הוא נחשף אל חייה דרך קטעי יומן ואנשים שונים אשר הכירו אותה בתחנות שונות בחייה, בראשם אחותה והכומר שניהל את טקס המרת דתה והפיכתה לנזירה. בערך באמצע הסרט, מתחיל להיחשף הקשר האישי של העיתונאי לסיפור עליו הופקד וזה נעשה בצורה מעט לא אמינה תחילה, אך הופך ללב של הסרט בסופו של דבר.

הסיבה העיקרית לצפות בסרט מן הבחינה האמנותית ולא לצורכי למידה היא הצלם של הסרט, ויטוריו סטוררו האגדי, מי ששינה את אופן השימוש בצבע בקולנוע בעבודות עם במאים כגון ברטולוצ'י וקופולה (לאחרונה עבד גם עם וודי אלן). בכמה סיקוונסים מהותיים בסרט, בעיקר בפתיחה ובסיום, סטוררו מקפיד על שימוש לא ריאליסטי ולגמרי יפהפה בפלטות צבעים המשתנות לעתים באותו שוט, ובמקרים אחרים בזוויות צילום מורכבות, מוכיח כי הוא עדיין צלם יצירתי ונמרץ. יחד עם זאת, לאורך חלקים ארוכים בסרט היצירתיות הזו נעלמת והצילום מרגיש סטנדרטי, שכן הסרט לא רוצה להתחייב לטון אמנותי לכל אורך היצירה, שליבה הוא חשיפת הסיפור והאדרת הגיבורה הבודדת.
(עופר ליברגל)

היטלר נגד פיקסו וכל השאר – האובססיה הנאצית לאמנות
Hitler versus Picasso and the Others – The Nazi Obsession for Art

הקשר בין הנאצים לאמנות ממשיך לעורר עניין במספר דרכים, כולל משפטים עדיין מתנהלים בנושא יצירות שנשדדו מיהודים במהלך הכיבוש הנאצי ומצאו את עצמם באוספים פרטיים/במוזיאונים לאורך השנים, או יצירות נמצאות לאחר שנים. הקולנוע העלילתי עסק בנושא במספר סרטים (לא טובים) בעשור האחרון, וחוזר על אספקטים כמו הטעם המאוד ברור של ראשי המפלגה לגבי מהי אמנות טובה (בקצרה: ריאליסטית לפי המסורת האירופאית) ומהי אמנות יהודית/מנוונת (כל דבר מופשט/מודרני/אקספרסיבי). סצנה לא מדויקת היסטורית שמציגה את התערוכה הידועה שקיימו על מנת להוקיע את האמנות הפגומה פותחת למשל את הסרט ״יצירה ללא מחבר״ המוצגת גם היא בפסטיבל. ישנו גם את עניין גניבת היצירות: הנאצים נעזרו בסוחרי אמנות על מנת לאתר ציורים אצל אספנים יהודים שנעצרו או ציורים שניתן לגנוב בארצות הכבושות, ובמידה ואלו עמדו בטעם של המפלגה, הם נשמרו על מנת להקים מוזיאונים בתום המלחמה. בעקבות הגזל הזה, כבר במהלך המלחמה הוקמו יחידות להשבת הציורים ואיתורם, אם כי כאמור ההתפתחויות בנושא טרם פסקו.

הסרט התיעודי של קלאודיו פולי מנסה לעשות קצת סדר בנושא, במידה וניתן להגיד "עושה סדר" על סרט שמשנה אופי או עובר נושא כל כמה דקות. יש בו דיונים באסתטיקה של האמנות, סיפורי חיים של סוחרי אמנות, ניצולי שואה וקרבנות, ואף רגעים בהם הסרט עובר לז'אנר ה"פשע אמיתי" ומגולל סיפור מתח בני מספר דקות. ברגעים אחרים, הוא עוסק בסוגיה האתית של הבעלות על היצירות כיום, ובמאבק מפשטי מורכב בין קרובי משפחה (לפעמים רחוקים) של יהודים שנרצחו, לבין מוזיאונים שמציגים את היצירות לטובת כלל הציבור, לכאורה. השחקן הנהדר טוני סרבילו מקשר בין הקטעים השונים בפנים מהורהרות ועצובות, מה שקצת מקנה ליצירה טון אחיד. התוצאה היא סרט גדוש באינפורמציה וגיבורים לרגע, אבל לתחושתי הוא אינו מגיע לאמירה אחידה בסופו של דבר ולפעמים הוא חוזר על סיפורים בעלי אופי דומה.
(עופר ליברגל)

מתוך ״ורד בחורף״ של ג׳ושוע סינקלייר

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.