• סרטים חדשים: ״האדם הראשון״ של דמיאן שאזל
  • פסטיבל ניו יורק 2018: דיווח שני ואחרון
  • ״בערה״, ניתוח לסרטו של לי צ׳אנג דונג
  • Won't You Be My Neighbor?
  • ״ארץ ההרגלים היציבים״, סקירת נטפליקס
  • זמנים קשוחים באל רויאל
  • דיווח ראשון מפסטיבל ניו יורק 2018
  • פרס האוסקר לסרט בשפה זרה: הרשימה הרשמית
  • הכהנים הגדולים: פרק 10 - ״אכזריות בלתי נסבלת״
  • ״בחשכת הליל״, סקירת נטפליקס
  • ונום
  • ״הג׳נטלמן והאקדח״, סקירה
  • כוכב נולד
  • ״חיפוש״, סקירה
  • אימת החודש - ספטמבר 2018
  • המלצות סינמטקים: מהדורת אוקטובר 2018

פסטיבל הקולנוע היהודי ירושלים 2016: מבט בתוכניה וכמה המלצות

24 בדצמבר 2016 מאת אורון שמיר

פסטיבל הקולנוע האחרון של 2016 ייפתח הערב (מוצ״ש ה-24.12) ויימשך כמעט עד תום השנה האזרחית, בסינמטק ירושלים. מדובר בפסטיבל הקולנוע היהודי, מהדורת החורף של הפסטיבל הירושלמי אם תרצו, שמאז ימי הניהול של ד"ר נועה רגב שינה מיתוג והשתדרג משמעותית. את האירועים יפתח הסרט ״הכחשה״ (Denial), בהקרנת טרום-בכורה. הסרט מביא את סיפורה המשפט של פרופסור דבורה ליפשטדט (אורחת הפסטיבל, המגולמת בסרט בידי רייצ׳ל וייס), שקראה להיסטוריון השנוי במחלוקת דיוויד אירווינג מכחיש שואה ונתבעה על הוצאת דיבה (תמונה מתוך הסרט בראש הפוסט, אותה צילמה: Laurie Sparham).

בתוכניה בולטים סרטים על גרמניה ומגרמניה, לא רק מההיבט הקשור לשואה בפרט ומלחמת העולם השנייה בכלל (אבל בהחלט גם), לצד מחוות לאינטלקטואלים ואנשי רוח יהודיים כמו הצייר מוריץ דניאל אופנהיימר או הסופר שטפן צוויג. עוד שווה להזכיר כי יתקיים בפסטיבל קונצ'רטו לקולנוע לרגל הקרנת הסרט "יום ראשון מעונן", העוסק במלחין היווני ואסיליס ציצאניס, וכן לציין את הסרט ״תולדות האהבה״, החדש של ראדו מיכאליאנו, שוודאי יקסום לחובבי הבמאי של ״הקונצרט״ ו״תחיה ותהיה״ אם למנות כמה. רצועת הקלאסיקות והעותקים המשוחזרים תכלול סרטים כמו ״בני עמו״ (1925), ״הדיבוק״ (1937), ו״כנר על הגג״ האהוב, בהקרנת שירה בציבור.

מבין סרטי הפסטיבל שכבר ראינו וכתבנו עליהם אפשר למצוא את ״אבינו״ זוכה הפרסים של מני יעיש, ואת ״החטאים״ של אבי נשר, בהקרנה שגם תהווה אירוע השקת ספרו החדש של ד״ר פבלו אוטין ״שיעורים בקולנוע״. מתוך ההיצע הבינלאומי אפשר למצוא בבלוג טקסטים על ״ג׳רי לואיס: האיש שמאחורי הליצן״, ששמו די מסגיר את נושאו ומושאו, וכן על ״גן עדן״ של אנדריי קונצ'לובסקי, זוכה פרס הבימוי בפסטיבל ונציה האחרון. שניהם, אגב, הוקרנו בפסטיבל חיפה האחרון. מלבד התרומות הללו, המתחלקות בין אור ועופר אגב, צפיתי בשלושה סרטים נוספים מן ההיצע השנתי (ועל כך תודה ליח״צ וכן על התמונות). הראשון מתרחש בישראל אבל קשור לתמה הגרמנית שהזכרתי, השני היה יכול להיות סרט ישראלי על משמעות הקהילה בחיי הפרט, והשלישי קשור לתמה מעט נסתרת יותר אבל בהחלט נוכחת בפסטיבל השנה – מוזיקה.

גן חיות קדוש
Holy Zoo

4_holyzoo_ammar_shachar_elephant-%d7%92%d7%9f-%d7%97%d7%99%d7%95%d7%aa-%d7%a7%d7%93%d7%95%d7%a9-credit-katharina-waisburd

את סרט הנעילה של הפסטיבל, מאת הדוקומנטריסטית קתרינה וייסבורד, תפסתי בכלל בפסטיבל ״Other Israel״ הניו-יורקי, שהיה מלא בסרטים ישראליים שכבר ראיתי. ניצלתי את ההזדמנות לחפש סרטים שטרם חזיתי בהם, וכשקראתי על סרט דוקומנטרי המתרחש בגן החיות התנ״כי כמעין מיקרוקוסמוס של ירושלים, לא ניחשתי שמדובר בבמאית שאינה ישראלית ובסרט גרמני. בדיון שלאחר ההקרנה סיפרה וייסבורד שהיא נשואה לישראלי אבל נדלקה על גן החיות דווקא מכתבה שקראה, בה נכתב כי יהודים וערבים עובדים בו יחדיו בכל עת. הסרט שלה אכן מתמקד בפן הזה של המקום כמעין מפגש מתמשך ויומיומי אך לגמרי לא אוטופי או מובן מאליו. חלק מן העובדים לא נותנים על כך את הדעת, אחרים מתייחסים לכך בקריצה ויש גם כאלה שמתרעמים על תנאי ההעסקה השונים. החיות אמנם לא מדברות, אבל גם להן יש מה לספר על המקום בו הן מתגוררות.

הנראטיב של הסרט הוא מעין סיור מודרך בגן החיות, בשלושה מישורים. ראשית, ישנו גבר חרדי מבוגר המדריך אותנו הצופים, כלומר זוכה למעקב של המצלמה והסרט, ומספר את ההיסטוריה של המקום. הוא אינו עובד כפי שחשדתי בתחילה, אלא מבקר קבוע, לקוח חוזר שהפך לחלק מהנוף. שנית ישנם שני סיורים לימודיים בשתי שפות – בערבית, ישנה כיתה של ילדות עם מדריך המנסה לערב את הבנות על ידי חידונים למיניהם, ובעברית ישנה קבוצת ילדים דתיים ההולכת אחר מדריך הנוהג בגישה פדגוגית אחרת. אם תרצו עוד ייצוגים של ישראל על המסך, מלבד שאר עובדי המקום שיש בהם משהו כמעט קיבוצניקי, בעיניי היה וייב די קווירי (שלא לומר גיי) לאותו מדריך חובש כיפה. הוסיפו איזה ג׳ירפה שמתמקמת ברקע ותוקעת מבטים במצלמה, וישנו הגוון הסוראליסטי שהיה חסר כדי לייצג את ישראל העכשווית.

בעזרת השילוב בין הנראטיבים הללו, ובגישה קולנועית מתבוננת ורק לעיתים נדירות מתערבת, מצליחה הבמאית בתוך כשעה בלבד לצייר דיוקן מורכב ועשיר של ירושלים בפרט וישראל בכלל. השאלה החוזרת עליה מנסים עובדי הגן לענות, ״איזה חיה היית רוצה להיות?״, אינה הרת גורל כמו בסרט ״הלובסטר״ אבל בהחלט חושפת את הרצונות הכמוסים שלהם. ציפורים הן תשובה רווחת, בשל החופשיות לפרוש כנף ולנדוד למקום אחר, וכמוהן גם חיות חזקות או כאלה שאין מעליהם אף אחת אחרת בשרשרת המזון או הפיקוד. החלק האהוב עליי בסרט, שגם נוגע לשאלה זו, הוא המקום בו הרשתה לעצמה היצירה לתפוס גוון יותר פיוטי, ובעזרת אנימציית צלליות כאילו שיחרר לחופשי את חיות הגן אל שכונות ירושלים. הרי אותן חיות שזוכות לטיפול מסור ולהערצת המבקרים, בסופו של דבר כלואות כל חייהן וכלל לא מסמלות לא חופש ולא עוצמה. כיוון שכוחו של הקולנוע הוא לא רק לתעד מציאות אלא גם ובעיקר להתעלות מעליה, מצאתי את הנדבך זה של הסרט כאקט רצוי של חמלה.

האדם העשירי
The Tenth Man / El rey del Once

tenth-man

סרטיו של הבמאי הארגנטינאי דניאל בורמן נוטים להיות הימור בטוח עבור מחפשי סרטים חביבים ורגישים בכל תוכניית פסטיבל. יצירותיו בדרך כלל נסובות סביב גיבורים טובי לב, שהחיים לא מיטיבים עימם, ובשל מוטיבים יהודיים פה ושם הפך הבמאי גם לבן בית בפסטיבלי הקולנוע של ירושלים. אלא שבסרטו הנוכחי חיכתה לי הפתעה מבחינת נוכחותה של הדת, שכן זהו ללא ספק סרטו היהודי ביותר (מה זה בדיוק ״סרט יהודי״ קשה לומר, ויש על כך אפילו פאנל במהלך הפסטיבל). שמו העברי והאנגלי מרמזים על השלמת מניין, נקודת מפתח בעלילת הסרט, אבל אני מחבב יותר את הכותרת המקורית, ״מלך לרגע״, שפירושה מתבהר רק בסיום.

הסרט מתחיל בניו יורק, או שאני כבר סתם מדמיין את העיר על המסך אחרי יותר מדי שבועות של מגורים בה, ומתמקד בדמות של אריאל (אלן סבג). בסוף יום עבודה הוא מקבל טלפון מאביו, אוּשר (אושר ברילקה), בקשר לביקור מולדת. אריאל אמור לשוב אל בואנוס איירס, אל השכונה היהודית שברובע ה-11 שם גידל אותו אביו, ולהפגיש בינו ובין זוגתו הרקדנית. אלא שבת הזוג לא יכולה להגיע בגלל אודישן חשוב, ואריאל מוצא עצמו מחפש את אביו בין כתלי ארגון הצדקה שאותו הוא מנהל. כל תשומת הלב האבהית שהוא מקבל מאז שנחת מסתכמת בהנחתת עוד ועוד משימות שאושר מבקש ממנו לסדר עבורו, בעודו דוחה את הפגישה ביניהם למועד נוח יותר. בינתיים, אושר מבקש מאווה (חולייטה זילברברג), העובדת השתקנית והחסודה שלו, לטפל באריאל, שמיצדו מתחיל למצוא בה עניין ביותר ממובן אחד.

בורמן הוא אלוף בהעברת אקספוזיציה בזריזות, וכבר בשיחת הטלפון הראשונה בין האב והבן (שנפתחת במילה העברית ״שלום״) ברור שמשהו אינו קשורה. אריאל פונה אל אביו בשמו הפרטי, ובסצנה הבאה מספר על הסיבות שהובילו אותו להתנתק מחייו הקודמים, כשבגיל צעיר בחר אביו למלא את חובתו כיהודי ולהשלים מניין בהלוויה של אדם זר במקום לצפות בבנו נושא את הדגל בטקס בבית הספר. אריאל התרחק לא רק מאביו, אלא גם מן המסורת היהודית, ושובו הביתה מכריח אותו להתעמת ואף להתקרב אל האב ואל טאטע גם יחד. באופן אישי, ככל שהסרט נמשך ונחשף עוד טפח מיופיה וגדולתה של הדת היהודית, כך התרחקתי ממנו כצופה. הדבר נוכח בכל רבדיי היצירה, כולל בהחלפת ראשי הפרקים מ״יום שני״ או ״יום שלישי״ ל״שבת״ (כמו שהוגים אותה בעברית) ולבסוף ״פורים״ במקום יום ראשון.

יכול גם להיות שהחיבה הפחותה שלי אל חלקו השני של הסרט נבעה מכמה וכמה תפניות עלילה מעט קלושות או נוחות מדי, דווקא אחרי שפתח היטב והגיע לנקודת האמצע אפילו עוד יותר טוב. אבל כמסע בן 80 דקות של דמות החוזרת לאחור כדי להמשיך קדימה, ״האדם העשירי״ הוא צפייה נחמדה כפי שניתן לצפות מסרט של דניאל בורמן. לו הייתה תעשיית הקולנוע הישראלית פתוחה לרימייקים, לא הייתי מפליא אותי לצפות בגרסה ישראלית שלו. הרי לא רק יהדות יש בסרט, אלא גם כמה וכמה שיחות על כדורגל, שבארגנטינה פשוט לא יכולים בלעדיו.

באנג! סיפורו של ברט ברנס
Bang! The Bert Berns Story

02_l_bert-berns-wguitar-r_garry-sherman-%d7%91%d7%90%d7%a0%d7%92-1-%d7%a1%d7%99%d7%a4%d7%95%d7%a8%d7%95-%d7%a9%d7%9c-%d7%91%d7%a8%d7%98-%d7%91%d7%a8%d7%a0%d7%a1

הפעם בטוח לא הזיתי את ניו יורק, משום שמדובר בסיפור ניו-יורקי להפליא. ״באנג! סיפורו של ברט ברנס״ אמנם מתחיל כביוגרפיה דוקומנטרית סטנדרטית ומקוריינת (״ברט ברנס נולד בברונקס למשפחה כזאת וכזאת ובילדותו היה כך וכך״), אבל תוך כמה תופס גרוב די מטורף ומגלה על מה הוא באמת. זה לא סתם סרט על תעשיית המוזיקה בשמות השישים, למרות שיש המון ממנה, ואפילו לא סרט על האופן בו מלחמות מאפיה ניהלו את ניו יורק, על אף שמוזכרים ואפילו מרואיינים בו כמה גנגסטרים כבדים למדי. ״באנג!״ הוא סרט על טיפוס, במלעיל, או שמא על גלריה של טיפוסים.

הסיבה הכמעט יחידה שהסרט נמצא בפסטיבל היא מוצאו היהודי-רוסי של ברט ברנס, חבר היכל התהילה של הרוקנרול החל מהשנה, המוצג כחתיכת טיפוס בידי בנו (הקרוי על שם אביו), שביים את הסרט במשותף עם הדוקומנטריסט המתמחה במוזיקאים בוב סארלס. ברנס האב הוא דמות קולנועית שהחיים כתבו טוב יותר מכל תסריטאי – מחלת לב אמנם לא הותירה לו סיכוי לחיות מבחינת הרופאים, אבל גם גרמה לאותו לב לגדול בתוך חזהו, תרתי משמע. וכמו תמיד בחיים, ככל שהלב גדול יותר, כך רבים יותר מרגישים צורך לגזול ממנו עוד פיסה ועוד חתיכה לעצמם.

למעשה, "Piece of My Heart" היה אחד הלהיטים האחרונים שברנס כתב בקריירה הקצרה והמדהימה שלו, שתולדותיה מהוות את עיקר הסרט. עוד דוגמאות ללהיטי ענק שניפק במהלך שנות השישים הן "Twist and Shout" (זה לא שיר מקורי של הביטלס, כפי שמסביר בסרט פול מקרטני), "Everybody Needs Somebody to Love" (שאינו שיר של הרולינג סטונס, כפי שמבהיר קית׳ ריצ׳ארדס בסרט), "Tell Him", ועוד שורה ארוכה של להיטים שלא שמעתי עליהם מימיי, אבל תופסים את האוזן מיד בשמיעה ראשונה. ברנס גם פחות או יותר גילה את ואן מוריסון וניל דיימונד, ועבד עימם בתחילת הקריירה שלהם, במקביל לשורה ארוכה של אמני רית׳ם אנד בלוז. הוא מוצג כמעין פורסט גאמפ של עולם מוזיקת הנשמה והרוקנרול, וכאחד שינסה לעזור לכולם בכל מצב, אבל גם כידיד של עברייני צמרת.

בהיעדר צילומי וידאו של ברנס, ויחד עם מחסור קל בתמונות ארכיון של מושא הסרט (שדי חוזרות על עצמן כתוצאה מכך), אפשר לדמיין את ברנס ואת התנהלותו רק דרך הסיפורים עליו. היוצרים מודעים לכך ודואגים לכסות כל זווית אפשרית, מקצועית ואישית, עם שורת ראיונות של דמויות צבעוניות. התוצאה הסופית היא סרט כיפי ומדליק על חיים טרגיים, קצת כמו השירים שכתב והפיק ברנס – מילים שפוצעות את הלב, עם לייט-מוטיב של דמעות ובכי, בעטיפה מוזיקלית מגניבה ומקפיצה השואבת השראה ממקומות לא צפויים.

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.