• סרטים חדשים: ״האחים סיסטרז״ של אודיאר
  • אימת החודש - דצמבר 2018: סיכום שנה
  • דיווח אחרון מפסטיבל אוטופיה 2018
  • ״מוגלי: אגדת הג׳ונגל״, סקירת נטפליקס
  • דיווח מפסטיבל אוטופיה 2018: ״הגולם״ ו״גבול״
  • הכהנים הגדולים: פרק 11 - ״לחסל את הליידי״
  • Can You Ever Forgive Me? - מחכים לתרגום
  • המלצות סינמטקים: מהדורת דצמבר 2018
  • ״מקוללים״, סקירה
  • על ״רובין הוד״ 2018 ו״מלחמתו של רוברט דה ברוס״
  • ״אהבה כמו שלנו״, סקירה
  • אימת החודש - נובמבר 2018
  • ״שירקרס״, סקירת נטפליקס
  • קריד 2
  • ״ראלף שובר את האינטרנט״ ו״הגרינץ׳״, סקירה כפולה

"קריד 2", סקירה

24 בנובמבר 2018 מאת לירון סיני

רוקי בלבואה הוא אייקון תרבותי. אפשר לאהוב אגרוף או לא, לאהוב את סילבסטר סטאלון או לא, אבל על העובדה הזו אי אפשר לערער. רוקי ורמבו, גם הוא בגילומו של סטאלון, הם שני גיבורים שנטמעו היטב בתרבות שלנו, ואני יכולה לשער פחות או יותר בבטחה שאם אתם בני 35 ומעלה או שגדלתם עליהם, או שלכל הפחות אתם יודעים מי הם ויש לכם מושג מעורפל לגבי מה הם מייצגים.
הסרט הראשון שהציג לנו את בלבואה, "רוקי", יצא לפני 42 שנה, היה ללהיט וזכה ב-3 אוסקרים (הסרט הטוב ביותר, הבימוי של ג'ון ג'י. אווילדסן והעריכה של ריצ'רד האלסי וסקוט קונרד). סטאלון היה בעצמו מועמד גם על משחק וגם על כתיבת התסריט. ההצלחה של הסרט הביאה לחמישה סרטי המשך משנות השבעים ועד היום.
ועכשיו, למותג המצליח על רוקי בלבואה יש תת מותג חדש, סוג של, או לפחות הוא מנסה, ולשמו התכנסנו – "קריד 2" (Creed II), המשך לסרט האגרוף מ-2015, שממשיך את מורשת סרטי "רוקי".

הסיפור של רוקי מ-1976, מתאגרף מוכשר אבל לא מוכר שעובד קשה כדי לנסות ולהביס בזירה את אפולו קריד (קארל וות'רס), כלל תמהיל של דרמה, דם, קצת אקשן ודמעות. אתם יכולים לומר שזה קיטש, לעשות כמה חיקויים של הזעקה המוכרת "אדריאןןןןן!!!" שתרצו, אבל זו גם קלאסיקה בלתי מעורערת. זה בין היתר סיפור על הצלחה שנובעת מבפנים, ולא מתארים חיצוניים, ולצד הצלחת הסרט זו גם ההצלחה של סטאלון שהמשיך וכתב וגם ביים את "רוקי 2" בו המאבק בין רוקי לאלוף קריד נמשך.

בסרט הרביעי של המותג (1985) נמצא אויב גדול ורע חדש. אני לא מדברת על מיסטר טי, אלא על איוואן דראגו (דולף לונדגרן, השבדי, אגב, ולא רוסי). המתאגרף הסובייטי חיסל, פשוטו כמשמעו, את אפולו קריד בזירה, והמאבק בינו לבין רוקי הוא מאבק בין טוב לרע, בין ארצות הברית לרוסיה (היי מלחמה קרה, מזמן לא נפגשנו). אחד הדברים שהכי זכורים לי מהסרט הרביעי כצפייה בו בתור ילדה הוא דווקא לא סצנת אגרוף, אלא אחד מהמונטאז'ים של האימונים. בזמן שדראגו מטופח כאלוף במולדתו ומתאמן במתקנים היוקרתיים והמתוחכמים ביותר, רוקי וחבורתו נאלץ להתאמן ברוסיה בתנאי שטח, מתחבר לטבע, יוצא לריצה בהרים מושלגים, מאלתר מתקנים בהם הוא מניף אל על את החברים שלו במקום משקולות, ומבהיר לנו שהוא אולי אלוף, אבל בסיטואציה הזו הוא האנדרדוג ואנחנו רוצים להיות לטובתו.

יש הדהוד לסצנה הזו ולעוד אלמנטים רבים ב"קריד 2", בו בנו של אפולו, אדוניס ג'ונסון (מייקל ב. ג'ורדן), נלחם בבנו של דראגו, ויקטור (פלוריאן "ביג נאסטי" מנטינו – מתאגרף מקצועי שזה תפקידו הראשון בסרט באורך מלא). סרטי "רוקי" תמיד היו נעוצים חזק במלודרמה, אבל כשגיליתי מול מי קריד ג'וניור הולך להתמודד, החשש מהידרדרות לאופרת סבון עם כפפות אגרוף היה חזק מתמיד. וזה לא ש"קריד" הראשון היה משולל פאתוס ואמוציות – הבמאי והתסריטאי השותף ריאן קוגלר (שביים מאז את "הפנתר השחור") נתן לרגשות של רוקי המזדקן והחולה להניע היטב את העלילה, לצד השאיפות והחיפוש העצמי של אדוניס. בסרט הראשון היה איזון בין אז לעכשיו, העברת מקל מדור אחד לדור הצעיר שאפשרה לנו לקבל בנינוחות את העובדה שעכשיו בקולנוע גיבורי עבר מזדקנים, ויש מקום לדור חדש שעומד לבדר אותנו.

ההתעקשות להמשיך ולדון בעבר גם בסרט החדש הדאיגה אותי. חששתי שנקבל שידור חוזר של "רוקי 4" עם הרבה פחות רלוונטיות. הסרט שיצרו הבמאי סטיבן קייפל ג'וניור וצוות התסריטאים (ביניהם סטאלן עצמו) פחות מהודק מ"קריד", ויש בו אי אלו פגמים שמפריעים להנאה מלאה ממנו, אבל יש בו גם כמה מהלכים חכמים, וכאלו שאפילו הפתיעו אותי.

C2_01193_R Sylvester Stallone stars as Rocky Balboa and Michael B. Jordan as Adonis Creed and in CREED II, a Metro Goldwyn Mayer Pictures and Warner Bros. Pictures film. Credit: Barry Wetcher / Metro Goldwyn Mayer Pictures / Warner Bros. Pictures © 2018 Metro-Goldwyn-Mayer Pictures Inc. and Warner Bros. Entertainment Inc. All Rights Reserved.

האתגר הראשון שהסרט מתקשה להתמודד אתו מבחינת הסיפור הוא שאדוניס של "קריד 2" מתחיל בנקודה שבה יש לו הכל. הוא זוכה באליפות על ההתחלה, רוצה להעביר את היחסים בינו לבין ביאנקה (טסה תומפסון) לשלב הרציני הבא, ואפילו רוקי נראה בריא ובמצב הרבה יותר טוב. זה מצב קלאסי ממנו עניינים יכולים רק להידרדר, אבל עד שזה קורה, והאופן שבו זה קורה, הכל מוגש בצורה קצת נינוחה מדי, ולפרקים על גבול המשעממת. מי שמאמן את ויקטור דראגו לקרב עם אדוניס הוא לא אחר מאשר דראגו האב, שמונע מתאוות נקם שבוערת בו מאז "רוקי 4". הוא ובנו איבדו הכל – אשתו עזבה אותם, אין להם שום מעמד והם אפילו לא חיים ברוסיה יותר, אלא באוקראינה, מה שאמור להוות סמל להשפלה והניכור שעברו.

יכול להיות ששמתם לב שהם נשמעים די מעניינים, ועם סיפור רקע ומניעים יותר מורכבים ומעוררי הזדהות מאלו של אדוניס. זה לא בהכרח מדויק, כמובן, כי לאדוניס יש את הצל של אביו המת מרחף מעליו, עדיין. ההגעה של היריב שהרג את אביו עם בנו לארצות הברית מציפה אותו אותו בכל משקע אפשרי ומערערת אותו. עכשיו הוא צריך להבין אם הוא מוכן להתמודד מול ויקטור, על פניו מתאגרף חובבני יותר, פחות מהוקצע ועם פחות ניסיון – שמונע על ידי הזעם והתסכול של אביו.

הקונפליקט הפנימי של אדוניס מוצא החוצה על ידי ויכוחים על הנושא עם רוקי, עם אימו (פלישיה ראשד, גם היא חוזרת לתפקיד מהסרטים המקוריים) ומול הקרב שמציעים לו לקחת עומדת הזוגיות המתפתחת שלו עם ביאנקה. משהו במקומות האלה עובד קצת פחות טוב מאשר בסרט הקודם, וגם המבנה של הסרט והאופן שבו הוא ערוך לא עוזרים. בין קרב לקרב של מתאגרפים מקצועיים עוברים חודשים ארוכים מאוד. בסרט אמנם מנסים להעביר את תחושת הזמן הזו, אבל משהו בו מצליח להיראות חפוז מדי. ההתפתחויות והמהלכים שעוברים על הדמויות בגזרה המשפחתית והגופנית נראים מהירים מדי. אולי זה משהו באופן שבו המונטאז'ים של האימונים מוצגים, או בכך שהדמויות "חוזרות לעצמן" מהר מדי, ולא משנה מה עבר עליהן.

לצד הבלבול הזה מבחינת כמה זמן עובר בין קרב לקרב בסרט, הוא גם מרגיש קצת ארוך מדי. אולי זה דווקא בגלל שאחד העימותים מול הדרוגואים קורה קצת מהר מדי לטעמי בסרט. אולי זה בגלל שיש תחושה שמתעסקים יותר מדי בהערות שוליים על מצבו הזוגי והמשפחתי של אדוניס, אבל לא באמת מטפלים בהם. ביאנקה לא באמת מרגישה כמו דמות, וכמוה גם אמא שלו, אלמנתו של קריד. למעשה גם רוקי שתפרו לו סיפור משני שקשור לבנו הביולוגי לא ממש מטופל בצורה מעניינת. כך הם רק מעמיסים וגוזלים מההתפתחות של הדמות של אדוניס.

אנחנו נשארים עם דראגו האב ודראגו הבן. וכאן הדברים נעשים מעניינים יותר. אני לא רוצה לספיילר את הסרט ולכן נכנסתי כמה שפחות לעלילה עצמה או לתיאור הקרבות. אני כן יכולה לספר שהם אמנם ה"רעים" בסיפור מבחינה קלאסית, אבל יש בשניהם ובמה שהם עברו ייצוג של הרבה יותר מכך. בראיון איתו לאתר ניוזוויק סיפור מנטינו איך גדל על הסרטים והם אלו שדחפו אותו להתחיל לעסוק באגרוף מלכתחילה. כשהוא נשאל על הדמות שלו והאם אנחנו אמורים להזדהות איתה, הוא מסכם את ויקטור בתרגום חופשי כך: "כן, הוא לגמרי דמות שאמורים להזדהות איתה. אנחנו יודעים שהוא הבחור הרע בסיפור כי הוא גדל מתוך שנאה, הוא לא יודע יותר טוב, אבל הוא נלחם למען מה שהוא חושב שנכון. הוא רוצה את המשפחה שלו בחזרה, את אמא שלו שנטשה (בריגיט נלסון, "סוניה האדומה" בשבילכם, גם היא חוזרת מ"רוקי 4") והוא רוצה שאבא שלו יקבל את הגאולה שלו דרך הקרבות שהוא יבצע".

אז יש לנו שני בנים שצריכים ללכת מכות כדי לכפר על הבוסר שהאבות שלהם אכלו. קלאסי. ובתוך זה יכולה להציץ ולהשתחל אמירה גדולה (וקצת בוטה) יותר. אלו כבר לא "הרוסים" האחרים הרעים. אלו אנשים שנפגעים מהמבנה החברתי והתרבותי בו הם חיים, ומשלמים עכשיו את המחיר על תבנית שמישהו אחר יצר. דראגו האב הוא אדם שהמערכת שטיפחה אותו הפנתה לו עורף. הוא מתגעגע לבית שבעט אותו החוצה, לערכים שכנראה לא קיימים שם יותר, והופך את הבן שלו לכלי בתהליך הנקמה או השיקום שלו עצמו. גם רוקי מהצד השני נראה כמו גיבור מעט נשכח ואנכרוניסטי, גם אם טוב הלב וצדקת הדרך שלו לא מוטלות לרגע בספק. הרעיון של הצגת הנבל כדמות מורכבת יותר ושיש לפרוטגוניסט אחריות מסוימת לנזק שנעשה לה והפך אותה למה שהיא – לא חדש. ובכל זאת, לא חשבתי שילכו על הכיוון הזה כאן. מהבחינה הזו יש משהו נוגע ללב בסרט, שהופך את רגעי השיא בקרב הגדול שבו לבידור ראוי. הוא בעיקר פועל כמו מחווה נהדרת לסרטי העבר, ולכן לא בטוחה האם הוא מצדיק המשך לסיפור של אדוניס בעצמו, אבל את התשובה לכך נקבל בקופות כנראה. 

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.