• סרטים חדשים: ״אימה במצולות״ וגם
  • ״הורדוס איילנד״, סקירה
  • ״ג׳ולייט, הגרסה העירומה״, סקירה
  • אימה במצולות
  • פרסי אופיר 2018: חזרה מהפגרה אל שלב ההכרעה
  • לקראת פסטיבל ונציה 2018: 50 סרטים מסקרנים
  • ״תוכנית בריחה 2: הגיהנום״, סקירה בשידור חי
  • ״נקודת שוויון 2״, סקירה
  • ״קיר״, סקירה מפסטיבל אנימיקס 2018
  • ״המרגל שזרק אותי״, סקירה
  • פרויקט כל סרטי סטיבן קינג - פרק 11
  • פסטיבל ירושלים 2018: דיווח רביעי כולל זוכים
  • המלצות סינמטקים - מהדורת אוגוסט 2018
  • אימת החודש - יולי 2018
  • ״נקמה״, סקירה מיוחדת לכבוד הגעה לצפייה ביתית
  • ״הבלתי רשמיים״, סקירה
  • משימה בלתי אפשרית: התרסקות
  • מכשפות בקולנוע: מבט על ייצוג נשי בתרבות הפופולרית

פסטיבל ירושלים 2018: ״הד״, ״סטיקס״, ״ג'ון מקנרו: בממלכת השלמות״, ״מה יגידו כולם״

29 ביולי 2018 מאת עופר ליברגל

זהו הדיווח ראשון השנה של סריטה מפסטיבל ירושלים, אם לא נחשיב את סקירת סרט הפתיחה. הפעם אני שופט מטעם פיפרסקי בתחרות סרטי הביכורים, לה אני מקדיש את רוב זמני. לכן, על הסרטים המתמודדים במסגרת זו אכתוב רק אחרי טקס חלוקת הפרסים. אולם מצאתי זמן לצפות במספר סרטים נוספים ולהם אקדיש את פוסט זה, תחילה עם סרט ישראלי המשתתף בתחרות העלילתית ולאחר מכן סרטים מן ההיצע הבינלאומי.

הד

אבנר, גיבור סרטם של עמיקם קובנר ואסף שניר, עובד בתור מהנדס מנהרות. בעבודתו הוא מבין כי הוא פוסע לתוך אזור חשוך ולא ידוע, בניגוד לחייו בבית, בהם הוא חש כי הכל מואר וגלוי. תגלית לגבי רומן אפשרי של זוגתו גורמת לו לרגל אחריה ועקב כך גם אחרי בנותיו, במהלך אשר בהדרגה חושף עד כמה הבית היה זר לו. הסרט שובר בצורה מחושבת את אשליית הביטחון בחיי הגיבור בכמה אופנים. ראשית, הוא גם מאבד את המוסר שלו דרך הריגול אחרי האישה שהוא אוהב, וגם מבין כי קרא את המציאות של חייו בצורה לא נכונה. מה שכואב לו בסופו של דבר הם פחות המעשים של אשתו ויותר הדהוד של חוסר היכולת שלו לזהות נכונה את מה שעבר עליה במשך תקופה ארוכה. ההד מן הכותרת הוא קול הנשמע במערה אך גם שאריות של מעשי עבר אשר מוסיפים להקרין עליו, מונעים ממנו להתקדם הלאה, עם ובלי קשר לתפנית בעלילה אשר מעמידה את כל התגליות של הגיבור באור אחר.

הבמאים יוצרים בסרטם המשותף דיוקן של גבריות שבורה דווקא מפני שהם מציגים גבר אשר בתחילת הסרט דומה כי השיג את כל מה ששאף לו. באמצעות הצילום של דניאל מילר, הבית הופך ממקום מוכר לזירה של סרט מתח עבור הגיבור בלבד, או מסע ביבשת לא ידועה. באופן בו הסרט משלב בין מבט על דמות מובסת, דרמה משפחתית, והיבטים של סרט מתח – יש בסרט סוג של הדהוד של הקולנוע של קלוד שברול, כולל בתחושה האלגנטית שהוא משרה. הודות להופעה מאופקת ומדויקת של יורם טולדנו בתפקיד הראשי וליהוק מדוייק של יעל אבקסיס בתור אישה מוכרת ולא מושגת בו זמנית, הסרט משלב היטב בין סגנון אמנותי ותחושת אמינות. סוג זה של סרטי מתח אשר מבקרים את אורח החיים הבורגני מבלי לשבור את הכלים אינו נפוץ בארץ, וייתכן כי לא כל הקהל המקומי ידע כיצד לגשת ליצירה הזו. מדובר בסוג של  מותחן אשר לא מבקש למתוח או להפתיע, אלא לגרום לנו להסתכל על חיינו באור אחר.

סטיקס
Styx

סרטו של וולפגנג פישר משתייך לתת-ז'אנר אשר ראינו מספר סרטים מתוכו בשנים האחרונות – דמות לבדה בים. בעזרת עלילה מינימליסטית, מעט מאוד דיאלוגים ולפעמים גם מעט פעולה, עם דמות ראשית שהמילה "אישה חזקה" מהווה את כל האפיון הרגשי שלה ושימוש שלא מתנצל בהיבטים סימבוליים, הוא יצר את הסרט האפקטיבי ביותר אשר אני זוכר בתת-הז'אנר הזה.

סוזן וולף מגלמת רופאה בחופשה אשר שוכרת יאכטה בגיברלטר ויוצאת להפליג דרומה, לעבר אי אסנשן במרכז האוקיינוס השקט, בעזרת צ'ארלס דארווין אשר תרם לעיצוב הצמחייה במקום. את החלק הראשון של המסע אנו מעבירים כמעט בלי דברי הסבר, רואים את שגרת יומה בעודה קוראת מעט על המקום. רק שיחה במכשיר הקשר עם סירה מסחרית גדולה מספקת לנו בשלב מאוחר את המידע המדויק. לאחר סיקוונס מרהיב בו היא מתמודדת לבדה עם סערה, היא מתעוררת ומגלה מולה סירה אשר עומדת לטבוע ועל סיפונה דחוסים עשרות או מאות פליטים. היא מזעיקה עזרה ומקבלת הוראה שלא להתערב. היא יודעת כי העזרה אשר תוכל לספק ביאכטה שלה לא מספיקה ואולי גם תסכן אותה, אבל היא גם לא יכולה לעזוב.

הקשר לדארווין גם פותח את הסרט דרך סיקוונס סוריאליסטי אשר מראה קופים בסביבה העירונית בגיברלטר, בטרם אנו עוברים למבט מרוחק על תאונת דרכים בגרמניה, בסיומה הגיבורה מצילה גבר. בחלקו המסיים, הסרט מראה את העולם הדארווינסטי של ימינו: האדם הלבן שורד ודואג לעצמו ופחות לאדם הנחות. דרך שימוש במספר רב של אמצעים ודגש על הפעולה יותר מאשר על הפוליטיקה או הדילמה האתית, הסרט מייצר חוויה אפקטיבית אשר למרות הקצב האיטי והמינימליזם היחסי, הזכירה לי את הצפייה ב״משימה בלתי אפשרית: התרסקות״ מוקדם יותר השבוע. אין בסרט הרבה יותר מאשר המתח הפשוט של פעולה הישרדות/עזרה בכל רגע נתון, והסרט לא צריך דבר יותר מזה על מנת להפוך לחוויה יוצאת דופן.

הקרנה נוספת:
ראשון | 29.07.18 | 12:45 | סינמטק 3

ג'ון מקנרו: בממלכת השלמות
John McEnroe: In the Realm of Perfection

סרטו של ג'וליאן פארו מציע הרהור על טבעו של הקולנוע מול ועם הספורט התחרותי. נקודת המוצא היא ציטוט של גודאר אשר קובע כי הספורט אומר את האמת תמיד בניגוד לשקר של הקולנוע, אבל הסרט גם חותר תחת נקודה זו, ברגע שהספורט מצולם. הסרט טוען ישירות שסרטי הדרכה של ספורט הם ז'אנר ובצורה עקיפה טוען כי סרטי ספורט אחרים, תיעודיים או בדיוניים, בשידור חי או בדיעבד – פועלים לפי כללי הז'אנר. תוך שימוש בארכיון של צלם צרפתי שיצר מספר סרטי הדרכה אודות טניס, פארו מתמקד בדמותו של ג'ון מקנרו כפי שנלכדה במצלמת אותו צלם בשידורי הטלוויזיה, בטורניר הרולאן גרוס של שנת 1984, השנה בה מקנרו היה לכאורה בשיאו. הסרט שנוצר בזמן אמת ניסה להציג את מקנרו כאידיאל של שלמות בביצוע ובנחישות, אבל האישיות הצבעונית והזועמת שלו על המרגש בוראת לו גם פרסונה מנוגדת. הסרט מאדיר ושובר כל אחת מן הפרסונות, דרך קריינות הנעה בין המעריצה לאירונית, הן כלפי מושא התיעוד והן כלפי היצירה עצמה. מקנרו עצמו נראה לפרקים ככוכב המודע להביט הבידורי במשחק ובהופעה שלו אך רוב הזמן כמי שמוחה לא רק נגד השיפוט, אלא נגד הימצאות הקהל במגרש ובעיקר נגד אמצעי התיעוד השונים, בראשם ציוד הקולנוע.

כל דיון אודות המשחק עובר להיות גם דיון על המדיום: כעבודה של אמנים בעלי כישרון, כבידור להמונים וגם כאמצעי שחזור ותיעוד של זמן וקיום. החיפוש של מקנרו אחר סימן הכדור על החימר מקביל לאנלוגיות של הקולנוע, לדימוי אשר ניתן להחזיר לאחור, לבדוק במהירות אטית ולהדגיש אלמנטים מסוימים בחיפוש אחר אמת אשר יוצר למעשה סוג של שקר. גם מגרש הטניס עצמו מוצג כמי שרדוף על ידי רוח הרפאים של המחקר בתנועה של אטיין ג'יל מארה, מדען אשר מחקר התנועה שלו נתפס כמבשר של הקולנוע. פארו מהדהד בסרטו את ראשית הקולנוע ואת כל הז'אנרים אשר התפתחו מאז: מקומדיה רומנטית לסרט אימה, ניתן למצוא את הקשר לביצועים של מקנרו, או לדרך בה הקהל חווה את המשחק. גם האורך הדינמי האפשרי של משחק הטניס מוגדר דרך אורכי סרטים, הזעם של מקנרו משולב במונולוג קאנוני מן הקולנוע של שנות השמונים, והופעה קולנועית איקונית אחרת מתגלה ככזו אשר קיבלה השראה ממקנרו – כוכב קולנוע אשר לכאורה אינו עוסק בקולנוע, גיבור-על מושלם אשר הסיפור שלו כולל גם משבר ומפלה, כי לכאורה באמת של הספורט אין רק ניצחון ונצח. אבל מכיוון שניתן לשחק עם הדימוי ולהוסיף דברי פרשנות, בסופו של דבר גם הספורט מסוגל להפוך לסוג של שקר יפהפה.

הקרנות נוספות:
שלישי | 31.07.18 | 17:45 | לב סמדר
שישי | 03.08.18 | 20:15 | סינמטק 2

מה יגידו כולם
What Will People Say

אסיים את הדיווח עם סקירה של סרט שצפוי לצאת להקרנות מסחריות בארץ בקרוב, סרט שעבורי היה מעט מאכזב. סרטה של איראם האק הוא סרט בעל מסר חברתי ופוליטי על מעמד האישה בקהילה הפקיסטנית באירופה. גיבורת הסרט, נישה, נולדה בנורבגיה ולכאורה אביה תומך בחינוך איכותי עבורה. אך ברגע שהוא מגלה אותה בחדרה עם גבר, כבוד המשפחה מכריע וחירותה נלקחת ממנה – בין היתר כאשר היא מוצאת את עצמה נלקחת שלא מרצון לשהות עם משפחתה בפקיסטן, שם תעבור תהליך הסתגלות בדרך למפלה כואבתנוספת בה איש לא יהיה מוכן לשמוע את הצד שלה בסיפור.

הסרט כולו מרגיש עמוס בקלישאות, אך יחד עם זאת לא הטלתי ספק בכל שסיפורם דומים מתרחשים לא מעט במציאות, גם בקרב קהילות מסורתיות ממוצאים אחרים. לכן, קצת קשה להיות נגד הסרט, אשר זורע אור על תופעה חברתית קשה אשר מתרחשת גם בארצות בהם יש לכאורה שיוון ושירותי הרווחה (הנוכחים ביצירה) מנסים למנוע מצבים דומים. אולם, משהו בעשייה נותר עצל והסרט הולך למקומות בטוחים, מנסה להטריד את הקהל ולא באמת לזעזע אותו, להציג פערים בהשקפות העולם ומעט מדי רגעים של מערכות יחסים של ממש. מי שמעניק לסרט את רגעיו הטובים ביותר הוא דווקא מי שהוא לכאורה הנבל ביצירה – האב השמרן, המאיים אך האוהב. השחקן עדיל חוסיין מצליח לבנות אותו כדמות מעוררת רתיעה אך בעלת ניואנסים וקשת רגשות רחבה, מה שקשה לומר על דמויות אחרות בסרט.

הקרנה נוספת:
שני | 30.07.18 | 19:45 | לב סמדר

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.