• פסטיבל דוקאביב 2019: המלצות ואזהרות
  • דוקאביב 2019: דיווח ראשון של עופר
  • ״משפטו של טד בנדי״ ו״הקלטות של טד בנדי״, סקירה
  • סרטים חדשים: ״אלאדין״ גרסת 2019
  • לפני 60 שנה: פריצת הגל הצרפתי החדש בפסטיבל קאן
  • ״מלחמה פרטית״, סקירה
  • ״טיול לנאפה״, סקירת נטפליקס
  • ג'ון וויק 3
  • הכהנים הגדולים: ״לקרוא ולשרוף״
  • ״הדרך שלהן לקונגרס״, סקירה לדוקו של נטפליקס
  • ״החסד של לוצ׳יה״, סקירה
  • פוקימון: הבלש פיקאצ'ו
  • ״מה הסיכוי?״, סקירה
  • ואן גוך: בשערי הנצח
  • הנוקמים: סוף המשחק
  • המלצות סינמטקים - מהודרת מאי 2019
  • פרסי אופיר 2019: רשימת המתמודדים נחשפה

״סגן הנשיא״, סקירה

10 בינואר 2019 מאת אורון שמיר

מעמדת כוח, קל יותר לשכנע אחרים בצדקתך לא משנה כמה היא נראית להם מופרכת, וכך להרים פרויקטים מפוקפקים שלא היו קיימים אלמלא העומד בראשם היה על גג העולם. אני לא מדבר על דיק צ׳ייני, מושא (הלעג של) הסרט ״סגן הנשיא״ (Vice), אלא על היוצר שלו, אדם מקיי. קצת דמגוגי מצידי להשוות ביניהם, הא? חכו עד שתראו את הסרט עצמו, שמגדיר מחדש את המושג. זה סרט שלא רק נוצר משכרון כוח של יוצרו, אלא גם הגיע אל קו הסיום בלי שאף אחד יעצור לוודא האם משהו בסיסי ביותר לא עובד כאן. יתרה מזאת, אותה הילה כנראה גם מעוורת את הביקורת ואת טקסי הפרסים בארצות הברית, שמרעיפים על הסרט אהבה ופסלונים משום שהוא מהדהד להם את דעתם הפוליטית וחובט באופן ילדותי בדמות ידועה לשמצה מן המצד השני של המתרס. אם מישהו או מישהי יגידו לו שהם באמת חושבים שמדובר בסרט מעולה הראוי לכל פרס, זה יהיה הרבה יותר מצחיק בעיניי מכל מה שקרה ב-132 דקות הסרט, המוגדר כקומי למקרה שהיה ספק.

מקיי, הבמאי-תסריטאי-מפיק, החל לעבוד על הסרט כשהוא בשיא ההערכה הביקורתית של הקריירה – אחרי הזכייה באוסקר על התסריט של ״מכונת הכסף״. קצת מביך מצד הוליווד שהתכחשה לגאונות שלו עד אז, כנראה רק משום שעסק בקומדיות נטו – ״והרי החדשות״ והמשכו, ״אחים חורגים״, ״החבר׳ה האחרים״ ועוד. כולם סרטים לא מוערכים מספיק שהיו המצטיינים של תקופתם בסוגה, אבל רק כשנפרד הבמאי מנוכחותו של וויל פארל והחליפו בכריסטיאן בייל, פתאום שמו לב שמדובר בקולנוען מבריק. הוסיפו לכך את עבודתו הטלוויזיונית, היותו אחד האנשים הכל-יכולים ב-SNL והמפיק-יוצר של הסדרה הכי טובה שראיתי אשתקד ושמה ״יורשים״ – ותקבלו אדם שנמצא במצב בו כל מה שירצה כך יהיה. ומה שהוא רצה זה ביוגרפיה קומית-פוליטית על אדם שכל חייו התנהל בצללים ואין המון מידע מהימן אודותיו, בעלות של כ-60 מיליון דולר (תקציב ביניים שלא קיים יותר בהוליווד).

רצף הנצחנות של מקיי גרם להרגשה כי אינו מסוגל לטעות, מה שהוליד שתי ברירות למעריצים כמותי מול סרטו הנוכחי – להמשיך להנהן בהכחשה או להתבאס כפליים מהתוצאה. אני אמנם לא קהל היעד האורגני של הסרט, כי אם יש משהו שיותר משעמם אותי מפוליטיקה זה סרטים על פוליטיקה (במיוחד אמריקאית), אבל הנוכחות של מקיי מאחורי ההגאים אמורה הייתה להספיק. עם זאת, התחושה השלטת עימה סיימתי את הצפייה הייתה שהסרט הזה, ואם יורשה לי לתרגם את המשמעות הנוספת של שמו הלועזי, ״Vice״ – נולד בחטא. בין אם חטא היוהרה, הגרגרנות או הליברליזם, זה כבר עניין של השקפת עולם, נושא שאליו אשוב בהמשך הטקסט. אבל קודם, קצת לגבי מה הולך פה בעצם.

כריסטיאן בייל, האיש של הוליווד למשימות מיוחדות, עטה על עצמו כמות הולכת וגדלה של קילוגרמים ואיפור במהלך חודשי הצילומים, כדי לגלם את דיק צ׳ייני בתקופות שונות בחייו. הסרט מתחיל עם צ׳ייני כצעיר אמריקאי אבוד ושתוי, מה שיקבל לאחר מכן אזכורים בהמשך הסרט (וגם יהדהד באופן די מצמרר את התירוץ לאהבת הבירה של השופט העליון ברט קוואנו בשימוע שלו מהשנה שעברה, אם כי כנראה שלא בכוונה). מרת צ׳ייני, לין (איימי אדמס), מאפסת את בעלה הלוזר בסצנה היחידה בסרט שמספקת איזשהו סוג של ליבה קלושה לדמות האניגמטית, והוא מתחיל התמחות בעולם הפוליטיקה האמריקאי לפני 50 שנה בדיוק. ראשית אצל דונלד רמספלד (סטיב קארל) בממשל ניקסון, משם הסרט ממשיך לסקור את תפקידיו הפוליטיים גם בבית הנבחרים ואף בממשל ג׳ורג׳ בוש האב (ג׳ון הילנר) בסוף שנות ה-80 ותחילת ה-90. אבל הכל הוא רק הכנה לכניסה לתפקיד סגן הנשיא, ג׳וב ייצוגי וחסר כוח לכאורה שצ׳ייני ראה בו הזדמנות לצבירת הון פוליטי על חשבון הנשיא הנרמס ג׳ורג׳ בוש הבן (סם רוקוול). כולל מלחמה ספק-הכרחית בעיראק ויצירתו בעקיפין של ארגון דאע״ש.

לזכותו של הסרט עומדים כל הנדבכים שתמיד עובדים בסרטים של מקיי, בדגש על סרטו קודם. המשחק של כלל המשתתפים נע בין המצויין לבלתי מזיק, וכמות הפרצופים המוכרים שצצים בשביל סצנה או שתיים מסחררת ראשים. כלומר, אם תצליחו לזהות את הפרצופים מאחורי אחת מעבודות האיפור המרשימות של השנה, שעוקבת אחרי כמה וכמה דמויות במשך שנים ועשורים. השילוב הכי מוצלח בין שחקן ולטקס קורה במפגש בין כריסטיאן בייל והקילוגרמים שהולכים ונערמים על גופו, לבין עבודת צוות האיפור שמזקין אותו מול המצלמה עד שהוא הופך לצ׳ייני האמיתי כפי שזכור מימיו כסגן הנשיא. ההופעה של איימי אדמס לא נשרכת מאחור וכל המועמדויות שלה מוצדקות בעיניי – אבל כל זה לא חדש. גם לא הסגנון הקולנועי שהגיע לשיא ב״מכונת הכסף״, בו כל מיני טריקים קומיים שוברים את הריאליזם והקיר הרביעי. זוכרים את מרגו רובי באמבט בועות מסבירה את הבסיס למשבר הכלכלי של 2008? אז כאלה רק פחות טוב, ולא רק בגלל שאין להתעלות על הרגע ההוא.

כל השיגועים הקומיים והפארודיים של הבימוי והכתיבה מתחילים מיד בכתובית הפתיחה, שמודעת לכך שחייו הפרטיים של צ׳ייני אינם כפי שהם מוצגים בסרט. אבל עם כל הכבוד למודעות עצמית ולכל המעלות שלעיל, הן לא יכולות להציל את הסרט כשהוא חוצה כל-כך הרבה קווים אדומים. אהיה הראשון להודות שצחקתי לא פעם ושמחתי למעוד לתוך כמה מן המלכודות שהסרט הציב, לכן גם לא אחשוף את ההפתעות, אבל זה ממש לא עזר לתחושה החמוצה על גבול הצרבת שהחלה לגאות במהלך הצפייה. הגברת הקצב הופכת בשלב מסויים להפרעת קשב, רק כדי להסתיר את העובדה שהסרט הזה רקוב מן היסוד לפחות כמו גיבורו. הכל מכוסה בשכבות על שכבות של מידע ממש כמו השחקנים המכוסים חלקי פנים סינתטיים, טונות של אינפורציה שחלקה כוזב, מסולף או סתם אמור לשעשע ולהסיט מן העיקר. אבל לעומס הקוגניטיבי הזה הרבה פעמים אין שום פיי-אוף, מהסוג שרגע אחד של תסריטאות קונבנציונלית היה משיג. זה לא סתם מערכון באורך שעתיים ורבע שיצא משליטה, אלא בעיקר קונספט בסיסי שהוא בזבוז הזמן של כל הנוגעים בדבר, אם ליוצרי הסרט אין שום כוונה לנסות להכיר או להסביר את הדמות הראשית שלהם, רק לעשות דמוניזציה.

זה גם החוק התסריטאי הראשון שהסרט עובר עליו – לשנוא את הדמויות שלו, עם דגש מיוחד על הגיבור. צ׳ייני מתחיל את הסרט כצעיר אבוד וחסר מושג שבמקרה נפל לתוך הזדמנות לצבור כוח ולאכלס תפקידים מכריעים לאומה ולעולם. אבל את הסרט הזה כבר ראינו בכל מיני פארודיות על מי שהיה הנשיא שלו – ג׳ורג׳ בוש הבן. דאבליו עצמו מוצג כאן כקריקטורה גרוטסקית במיוחד של אהבל, אבל צ׳ייני תאב הכוח והשררה הופך בשלב די מוקדם לנבל מסרט קומיקס. ולא מהסוג החדש והמורכב שיש להם אג׳נדה – הוא איש פוליטי שלכאורה אין לו שום עמדה, רק צורך בלתי נשלט לספוג עוד ועוד כוח ויכולת תמרון של גולש סקי אולימפי, או של מכונית שנוהג בה שיכור אם לשאול את הדימוי הפותח את היצירה.

הסנגורים יגידו שיש בסרט מראית עין של תמונה מאוזנת, בזכות מניין ההישגים של צ׳ייני מאז הגיעו לבית הלבן בגיל צעיר יחסית וכן הצגתו כאיש משפחה. אבל לא רק שהסצנות הללו מלאות אירוניה ולעתים ממש לעג מופגן, הן גם מיעוט נרדף ביחס לכל הפעמים בהם צ׳ייני מוצג כמי שלומד שיטות לשלוט ומיישם אותן ביסודיות אפלה. הקרדיט היחיד ש״סגן הנשיא״ מעניק לצ׳ייני הוא הטלת האחריות על כל הדברים הרעים שקרו בימי ממשל בוש ג׳וניור. כאילו כל וושינגטון הייתה בכיסו והוא הוא האחראי לאובססיה האמריקאית עם עיראק של סדאם חוסיין. בעוד אני מקווה שהיסטוריונים או סתם מי שהיה בהכרה בראשית המאה הנוכחית יזכרו את המציאות אחרת, יש בי גם צד שנורא מפהק מסרטים פוליטיים שמתיימרים להסביר בבהירות מה באמת קרה. מה שמוביל לנקודה האחרונה שלא רק מתחה את סבלנותי אלא קרעה אותה לגזרים.

חוק נוסף של יצירה לקולנוע טוען שלכתוב מדם ליבך על נושא שחשוב לך, בהכרח יוביל לסרט מלא תשוקה שאף תשתקף מן המסך. אולם, ישנה גם סכנה עם אלה ש״יש להם מה להגיד״ – יכול לצאת להם מאמר מצולם. אם מקיי היה משקיע אפילו רבע מהזעם הקדוש שלו בכתיבת דמות קולנועית מעניינת, כזו שאפשר להבין את המניעים שלה או אפילו חס וחלילה להזדהות איתה למרות הדעות הפוליטיות שלה, אולי היה פה סרט. אבל ניכר כי למקיי היה כל-כך חשוב להציג את דיק צ׳ייני כאדם הנורא ביותר בהיסטוריה של הפוליטיקה האמריקאית, עד כי מה שיצא לו השיג אצלי אפקט הפוך. כי כשיוצר חובט בדמויות שלו, אני כצופה אוטומטית אחוש לכל הפחות חמלה, כמו מול כל מעשה של אל המתעלל בבריאה שלו. ואם למישהו ״יש משהו להגיד״, בין אם אני בדעה הפוליטית שלו ובין אם לאו, בשלב מסויים אי אפשר להקשיב יותר לאמירות כל-כך נחרצות, נאיביות וחד-צדדיות.

חלק מהבעיות האלה אני אישית מוצא מול רוב רובם של סרטים מונעי אג׳נדה נגד הצד השני, בין נעשו בידי ליברלים, דמוקרטים, שמאלנים או איך שתרצו לכנותם. זה קרה אשתקד לארול מוריס בסרטו הדוקומנטרי על סטיב באנון, וזה בהחלט מה שקרה כאן לאדם מקיי עם דיק צ׳ייני. להציג את כולם כטיפשים שעלו לגדולה ואת הצד השני כקל לתמרון זה אולי חומר לקומדיה, אבל רחוק מלהתחיל לקבל את המציאות, עגומה ככל שתהיה. ממש כמו שלהפיל על צ׳ייני את האחריות לכל דבר נורא שקרה בתחילת המאה לא יהפוך את זה לנכון עובדתית, או לזעוק ״זה לא הנשיא שלי״, כפי שקורה בחלקים מסויימים בארה״ב בשנתיים האחרונות, לא משנה את המציאות שזה ועוד איך הנשיא. סרטו של אדם מקיי רוצה לחשוב שהוא יותר מחוכם מקריאות כאלה ואף נעלה על דיון פוליטי שגרתי של ימין-שמאל/רפובליקנים-דמוקרטים, כפי שרומזת סצנת אמצע הקרדיטים. אבל לא רק שהוא איננו, למרבה האירוניה מדובר בסרט די חלש שהנושא שלו הוא כוח. ולמרבה האימה, זהו גם סרט שהלב שלו שחור בדיוק כמו זה של צ׳ייני, כפי שהוא טורח להדגים באופן מילולי.

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.