פרויקט כל זוכי האוסקר בקטגורית הסרט הטוב ביותר – פרק 41: "אוליבר!" (1968)

אמנם יש עוד שנה אחת לפני שהסיקסטיז נגמרות, אבל מבחינת האוסקר, הטקס של סרטי 1968 (שהתקיים באפריל 1969) היה בעצם האחרון של שנות השישים, לפחות על פי מה שהתרגלנו לקבל מהאקדמיה בשנים שקדמו לו. בטקס ה-41 זכה המחזמר "אוליבר!" (!Oliver) בפרס הסרט הטוב ביותר, והיה בעצם לייצוג המובהק והאחרון של כל העשור: הוא היה הסרט השישי מתוך עשרת הזוכים שעלילתו התרחשה באירופה, הרביעי שהופק מחוץ להוליווד, השישי שהיה תקופתי, ובעיקר היה המחזמר הרביעי שזכה באוסקר מאז 1961, והשביעי באופן כללי. לאחריו האקדמיה תפנה את גבה לז'אנר המושר והמרקד, התעשייה תדכא אותו לגמרי (יהיו עוד מיוזיקלס מועמדים בשנים הבאות, כמו "הלו, דולי!", "כנר על הגג" ו"קברט", אבל כולם יפסידו), ויעברו 34 שנים ארוכות עד ששוב יזכה מחזמר – "שיקגו".
שנה לאחר זכיית "אוליבר!", יקבל את הכבוד "קאובוי של חצות", ויכניס את האוסקר לעשור הסבנטיזי שלו, שלא יכול היה להיות שונה יותר מאשר זה שהקדים אותו מבחינת תימות ואיכות הסרטים אותם בחרה האקדמיה לחגוג ולהאדיר.

"אוליבר!" הוא כמובן אותו מחזמר מלהיב ואהוב על כולנו, שעוסק בניצול ילדים ואלימות כלפי נשים, הכל תוך כדי כריאוגרפיה נפלאה וחרוזים מקסימים. זוהי הפקה בריטית אותה הוביל ג'ון וולף ("מקום בצמרת"), וביים קרול ריד, אז כבר בן 62, שלשוחרי קולנוע יש בשבילו מקום חם בלב בזכות הפילם-נואר הנפלא שביים, "האדם השלישי" משנת 1949 עליו היה מועמד לאוסקר גם כן. "אוליבר!" היה לזכייתו היחידה והוא נפטר שמונה שנים לאחר מכן.
את העיבוד הקולנועי כתב ורנון האריס, על פי הספר הקלאסי של צ'ארלס דיקנס, "אוליבר טוויסט", והמחזמר המצליח מאת ליונל בארט, שעלה בווסט-אנד בשנת 1960 ומאז מתחדש כל כמה שנים לשמחת הקהל.
צלם הסרט היה אוסוולד מוריס ("לוליטה" של קובריק, "האיש שרצה להיות מלך" ועוד), העריכה הייתה באחריות ראלף קמפלן ("אדם לכל עת", "ליל האיגואנה", "המלכה האפריקאית"), העיצוב האומנותי הנפלא היה של האחד והיחיד ג'ון בוקס והתלבושות של פיליס דלטון (שניהם עבדו גם על "לורנס איש ערב" ו"דוקטור ז'יוואגו").
באוסקר, ניצח המחזמר שלוש הפקות מבוססות במה אחרות: "מצחיקונת", "אריה בחורף" ו"רומיאו וג'ולייט", כמו גם את סרט הביכורים של פול ניומן, "רייצ'ל רייצ'ל".

לאלו שאולי לא מכירים את מסגרת העלילה, אספר שהמחזמר מביא את קורותיו של אוליבר טוויסט. ילד פעוט שנולד בבית יתומים – וכשאני אומר "בית יתומים" אני מתכוון לסווט-שופ של עבדות בתנאים מחפירים – ואז נמכר לקברן, בורח ללונדון, הופך להיות חלק מכנופיית ילדים כייסים המנוהלת על ידי פייגין, אחת הדמויות הקריפיות ביותר שאי פעם התנהלה ליד זאטוטים, אך מזלו הטוב מאיר לו פנים סוף סוף לא לפני שיגרום ללפחות שני מקרי מוות מחרידים במיוחד. כזכור מדובר במחזמר, כבר סגרנו את הפינה הזו.
בשונה ממשהו כמו "ג'יג'י", מחזמר שאין לו מושג שהוא בעצם אימה פסיכולוגית, סרטו של קרול ריד כן מישיר מבט לזוועות, אם כי כמובן בציפוי סוכר כזה או אחר. הוא מתחיל בשיר של עשרות ילדים הנמצאים בחרפת רעב, ממשיך עם "ילד למכירה", לאחר מכן יזמר הגיבור הכלוא את השיר "היכן האהבה" (רמז: לא בשעתיים הקרובות), ימשיך אל תוך עולמו המטריד של פייגין, וכאמור יכלול מוות עגום ורצח אחד שממש לא באים טוב לאלו שרוצים קצת אספקיזם מוזיקלי.

עם זאת, מדהים כמה אפשר להתעלם מזה, כי המחזמר "אוליבר!" הוא כל כך טוב, שלמי אכפת שהדמות הטובה ביותר בו היא אישה שמחליטה בכל פעם לשוב לתוך מערכת יחסית מתעללת. אני אפילו עדיין לא מדבר על איכויות הסרט, למרות שגם שם לא חסר, אלא על המוזיקה והשירים. קודם כל, כמות השירים המפורסמת מהמחזמר הזה עולה בהרבה על כמות השירים הנשכחים. זה מעיד על ההשתרשות שלו בתרבות שלנו מאז שנות השישים. כשזה מגיע לחלק הקולנועי, זה עוד נפלא הרבה יותר. הביצועים ב"אוליבר!" הם כמעט כולם נפלאים, להוציא בעיה אחת מהותית שאפרט עליה בהמשך, הכיראוגרפיה מרשימה במיוחד בין אם בסצנות עמוסות רקדנים ובין אם סולו קאמרי, המוזיקה שמלווה את הסרט לכל אורכו מדהימה, ועל אף שהוא מעוצב ומסוגנן, הוא לא מרגיש אולפני או פלסטי. לפחות לא ברגעים החשובים.

רון מודי ואוליבר ריד

הנאמברים החביבים עלי הם ללא ספק "תרגיש עצמך כמו לורד" שמושר על ידי דוג'ר, אחד מהילדים הכייסים, שמכניס את אוליבר הגיבור לעולם התחתון של לונדון. השני הוא "אום-פה-פה" והפעם לא רק בגלל המילים והלחן, אלא בגלל שבסרט הוא משמש גם כנקודת מפנה עלילתית ולא רק כהצפת סאבטקסט של דמות או הפוגה של התפעלות. "אני אעשה הכל" גם הוא בולט במיוחד בזכות ההופעה וההעמדה, ולאחריו "בוחן מחדש את הסיטואציה" של פייגין, למרות שאפשר לדבר על הטונים האנטישמיים שלו, שמקבלים תוקף עם לחן שמנוגן על ידי כלי נגינה בעלי זהות יהודית משהו. אבל לא נכנס לזה כרגע.
אם אתם מכירים היטב את המחזמר, יכול להיות ששמתם לב שיש משהו אחד מקשר בין כל השירים שציינתי כפסגות הסרט – אף אחד מהם לא מושר על ידי אוליבר טוויסט. וזה אולי הדבר היחיד בסרט שאני יכול לסמן אותו כרע. את הגיבור מגלם מארק לסטר, שהיה אז בן 10. הוא מתוק להפליא, אבל אין לו את היכולת להחזיק את הדמות הזו, במיוחד בהתחשב בכך שהיא פאסיבית רוב הזמן וצריכה להיות זו שמתווכת בין הקהל והמתרחש בסצנות. לסטר, אדגיש שוב – חמוד שאין לתאר, מסתובב כל הזמן עם אותו מבט נדהם שלא משתנה, הוא נבלע ברקע גם כאשר הוא בקדמת המסך, ואני לא בטוח אם זה באמת הוא שר את הנאמברים שלו, אבל זה לא נשמע טוב בכלל. רגע נפלא כמו "מי יקנה?" פשוט נהרס כשהפוקוס עובר אליו.
לסטר המשיך בקריירת משחק שלא לגמרי התרוממה אותה הפסיק בשנת 1977, ובערוב חייו נודע כאחד מחבריו הקרובים של מייקל ג'קסון ופנה להתעסק ברפואה אלטרנטיבית. הוא עדיין חי ושלם.

אבל, תבוא הקטגוריה, הוא בסך הכל ילד. בן 10, שלא נאמר. איך אפשר לצפות ממנו לכזו משימה קשה? וזאת שאלה טובה, אבל זה לא גורע מהעובדה שמשהו שם לא עבד טוב. זה גם בולט בעיקר אל מול הופעתו של ג'ק ווילד, המגלם את דוג'ר, לו כמה מהשירים המוצלחים בסרט. ווילד היה בן 16 במהלך הצילומים, אבל לא נראה מבוגר הרבה יותר מאשר לסטר. הופעתו הייתה כל כך מוצלחת שהוא קיבל בזכותה מועמדות לאוסקר המשנה באותה שנה, ואני חושב שהוא לגמרי יכל לזכות. עם זאת, ללסטר אין כל כך הרבה במה לקנא בווילד. לאחר שעלה לגדולה, ווילד לא הצליח להתמודד עם ההצלחה והתמכר לאלכוהול וסמים עוד לפני שנות העשרים שלו. הוא נאבק בהם כל חייו הקצרים, אותם סיים בגיל 53 בעקבות סרטן הפה. זה מדכא כמעט כמו עלילת הסרט שהפך אותו לכוכב.

מועמדות המשחק השנייה של הסרט הגיע מטעמו של רון מודי, המגלם את פייגין. אין לי מושג איך, אבל הוא השתבץ בקטגורית השחקן הראשי. אני תוהה לגבי זה לא בגלל איכות ההופעה שלו, להפך, אלא בגלל שדמותו מופיעה לראשונה 40 דקות לתוך הסרט ובעצם לא משפיעה על שום מהלך עלילה. לקרוא לזה הופעה ראשית זה קצת הגזמה. אבל אם להרפות מהגדרות האוסקר, מודי, שגילם את התפקיד גם על הבמה, באמת עושה דברים פנומנליים פה. ברגעים הראשונים שלו היו לי צמרמורות, כי הוא באמת בורא דמות שמקריפה את החיים, מין שרץ חלקלק שעושה חשק למלקחת מאוד ארוכה אחרי שהוא נמצא בסביבה שלך. וזה לא שהיחס אל הדמות הנאלחת הזו משתנה בהמשך הסרט, אבל יכולות התנועה והשירה של מודי הן כל כך יוצאות מגדר הרגיל, שזה מקל קצת על חוסר הנוחות שהוא מביא אתו. כמובן שזו בחירה מודעת, כך יש להאמין, בכל זאת מדובר באחד מהנבלים של הסרט, אבל זה עדיין הצריך קצת מאמץ ממני.

השחקן הגברי השלישי החשוב של הסרט הוא גם היחיד שהמשיך אחר כך לקריירה קולנועית מרשימה וארוכה. מדובר באוליבר ריד המגלם את ביל סייקס, שהוא בעצם הרשע האמיתי של "אוליבר!". ובאמת שמדובר ברוע טהור. אם לפייגין עוד יש איזשהם נימים של אמפטיה וחיבה לדמויות מסביבו, סייקס הוא נשמה אפלה בכל אספקט. ככזה, לריד בעל העיניים הכחולות והחודרות, אין כל כך הרבה מה לעשות עם הדמות מאשר פשוט להיות רע ולא צפוי, וזה בדיוק מה שהוא עושה. זאת ממש לא הדמות עם הניואנסים הרבים ביותר בסרט, אבל הליהוק של ריד מוצלח כי יש בו איזושהי סקסיות שיכולה להסביר מדוע הוא מצליח להשיג מה שהוא רוצה. אה, והוא גם לגמרי לגמרי במקרה האחיין של הבמאי. ריד הופיע לאחר מכן ב"צאצאים" של קרוננברג, "פאני היל" וכמובן במחזמר היחיד שגורם ל"אוליבר!" להרגיש כמו פרק של טלטאביז – "טומי". הופעתו האחרונה לפני (או יותר נכון לכתוב "תוך כדי") מותו הייתה כפרוקסימו בזוכה האוסקר האהוב (עלי) "גלדיאטור" ותפקידו שם החל במשפט הנפלא "הם לא מזדווגים. אתה מכרת לי ג'ירפות קוויריות". מלך.

אך עם כל הכבוד לגברי "אוליבר!", הדמות המעניינת ביותר, וככזו גם כמובן הטראגית ביותר, היא זו של ננסי, אותה מגלמת שאני וואליס. ננסי היא הדמות האימהית בעולם המסואב של אוליבר וחבורתו, והיא בת הזוג של סייקס, שאיך נאמר זאת – לא בדיוק מעצים אותה כאישה. העניין שהוא שכמו שקורה לרוב בעלילות מסוג זה, כאשר רואים אישה חכמה, עצמאית ואהודה שנמצאת בסיטואציה כזו, השאלה הראשונה שעולה היא "למה היא עושה את זה לעצמה? למה היא לא בורחת?". כמובן שהתשובות לכך מורכבות הרבה יותר ממה שדמות משנית בסרט מוזיקלי תוכל לענות עליה, אבל אז מגיע השיר "כל עוד הוא אוהב אותי". רק שיר, כמה דקות ולא יותר, וכל הפסיכולוגיה המדכאת מאחורי הדמות הזו מוצפת והופכת לנהירה. באופן אישי אני זוכר שבתור ילד שמעתי את השיר לראשונה, ורק אז התחלתי להבין את הליבה האפילה של מערכות יחסים של התעללות, ומדוע ישנן נשים שמוצאות את עצמן כלואות בכזו. אין ספק שהייתי צריך להיחשף לזה בגיל חד ספרתי. תודה לך, ליונל בארט.
האריס מעולה לחלוטין כננסי, וזה שהיא לא הייתה מועמדת באותה שנה היא סוג של פאדיחה. וואליס לא הופיעה יותר מדי בקולנוע, וכיום מציינת 82 שנים על פני האדמה.

אני הייתי מציב את "אוליבר!" במקום השני ברשימת המיוזיקלס הטובים ביותר מבין זוכי האוסקר, אחרי "צלילי המוסיקה". אורכו כמעט שלוש שעות והן חולפות ביעף כל עוד מארק לסטר לא שר. הסרט סיים את הטקס עם חמישה אוסקרים, ועוד פרס מיוחד על הכריאוגרפיה של אונה ווייט.
אך מהנה ומחזיק ככל שיהיה, האוסקר של אותה שנה היה בכל זאת צריך ללכת ל"2001: אודיסאה בחלל" שכלל לא היה חלק מחמשת המועמדים לפרס הסרט, אבל בתולדות האוסקר כן זכור כסרט היחיד שהעניק פסלון לסטנלי קובריק – בפרס האפקטים הויזואלים. זאת הייתה שנה רצינית לקולנוע הז'אנר והשוליים בארה"ב עם יציאות מעולות כמו "פנים" של קאסווטס, "תינוקה של רוזמרי", "כוכב הקופים" וכמובן, מעל כולם, "ליל המתים החיים" של ג'ורג' רומרו ששינה את פני קולנוע האימה. אבל זה לא נגמר שם. 1968 היא גם השנה של "צוללת צהובה", "והיה אם…", "תיאורמה" ו"Les Biches" שהוא לחלוטין השברול האהוב עלי.
לאחר שנה בלי שליחת נציגות לפרס הסרט הטוב ביותר בשפה זרה, שלחה ישראל את "כל ממזר מלך" של אורי זהר, אך הסרט לא קיבל מועמדות.

רשימת הזוכים המלאה של האוסקר ה-41:
הסרט הטוב ביותר: ג'ון וולף – "אוליבר!"
הבימוי הטוב ביותר: קרול ריד – "אוליבר!"
השחקן הראשי הטוב ביותר: קליף רוברטסון – "צ'רלי"
השחקנית הראשית הטובה ביותר: ברברה סטרייסנד – "מצחיקונת" + קתרין הפבורן – "אריה בחורף"
שחקן המשנה הטוב ביותר: ג'ק אלברטסון – "הנושא היה ורדים"
שחקנית המשנה הטובה ביותר: רות גורדון – "תינוקה של רוזמרי"
התסריט המעובד הטוב ביותר: ג'יימס גולדסמן – "אריה בחורף"
התסריט המקורי הטוב ביותר: מל ברוקס – "המפיקים"
הצילום הטוב ביותר: פסקלינו דה סנטיס – "רומיאו ויוליה"
העיצוב האומנותי הטוב ביותר: ג'ון בוקס, טרנס מארש, ורנון דיקסון וקן מאגלסטון – "אוליבר!"
עיצוב התלבושות הטוב ביותר: דאנילו דונאטי – "רומיאו ויוליה"
הסאונד הטוב ביותר: "אוליבר!"
העריכה הטובה ביותר: פרנק פ. קלר – "בוליט"
האפקטים הטובים ביותר: סטנלי קובריק – "2001: אודיסאה בחלל"
השיר הטוב ביותר: מישל לגראנד, אלן ומרלין ברגמן – "השוד המושלם" (טחנות הרוח שבראשך)
המוזיקה המקורית הטובה ביותר: ג'ון בארי – "אריה בחורף"
המוזיקה הטובה ביותר לסרט מוזיקלי: ג'ון גרין – "אוליבר!"
הסרט הטוב ביותר בשפה זרה: סרגיי בונדארצ'וק – "מלחמה ושלום" (רוסיה)
הסרט התיעודי הטוב ביותר: ביל מקגאו – "מסע לתוך עצמך"
הסרט התיעודי הקצר הטוב ביותר: סול באס – "מדוע האדם יוצר"
סרט האנימציה הקצר הטוב ביותר: וולט דיסני – "פו הדב והיום הסוער"
הסרט הקצר הטוב ביותר: צ'רלס גוגנהיים – "זכרונותיו של רוברט קנדי"
פרס מיוחד: ג'ון צ'מברס (על איפור "כוכב הקופים"), אונה ווייט (על העמדת "אוליבר!")
פרס מיוחד לתרומה הומניטרית: מרתה ריי

הדירוג המתעדכן של זוכי הסרט הטוב ביותר, מהגבוה לנמוך:
1. "הכל אודות חווה" (1950)
2. "לורנס איש ערב" (1962)
3. "חופי הכרך" (1954)
4. "במערב אין כל חדש" (1930)
5. "זה קרה לילה אחד" (1934)
6. "הגשר על הנהר קוואי" (1957)
7. "חלף עם הרוח" (1939)
8. "קזבלנקה" (1943)
9. "מה יפית עמק נוי" (1941)
10. "צלילי המוסיקה" (1965)
11. "בן-חור" (1959)
12. "מעתה ועד עולם" (1953)
13. "כחום הלילה" (1967)
14. "אוליבר!" (1968)
15. "רבקה" (1940)
16. "כנפיים" (1927)
17. "שנות חיינו היפות ביותר" (1946)
18. "גבירתי הנאווה" (1964)
19. "סיפור הפרברים" (1961)
20. "אדם לכל עת" (1966)
21. "כל אנשי המלך" (1949)
22. "סוף השבוע האבוד" (1945)
23. "גברת מיניבר" (1942)
24. "טום ג'ונס" (1963)
25. "גראנד הוטל" (1932)
26. "מרטי" (1955)
27. "ג'יג'י" (1958)
28. "מסביב לעולם ב-80 יום" (1956)
29. "המרד על הבאונטי" (1935)
30. "הדירה" (1960)
31. "המלט" (1948)
32. "סימארון" (1931)
33. "תהלוכה" (1933)
34. "זיגפלד הגדול" (1936)
35. "הסכם ג'נטלמני" (1947)
36. "ברודווי מלודי" (1928)
37. "החיים של אמיל זולא" (1937)
38. "אמריקאי בפריז" (1951)
39. "הן לא תיקחו עימך" (1938)
40. "הולך בדרכי" (1944)
41. "ההצגה הגדולה בתבל" (1952)