טקסט רודף טקסט: נקודות נוספות לגבי "קרב רודף קרב"

את הסקירה הראשונה על סרטו של פול תומאס אנדרסון "קרב רודף קרב" (One Battle After Another) פרסמתי ממש עם תחילת ההקרנות שלו בארץ וכפי שכתבתי בה, לא כל הקהל שותף להתלהבות הביקורותית הכללית מן הסרט. מה שאולי הייתי צריך לצפות זה את עוצמת ההתלהבות וההשתלחויות של שני המחנות, בעד ונגד הסרט. כולל האשמות בשוחד, צביעות ופגמים מוסריים. לכן, בפתח פוסט זה שהוא מעין חלק שני לסקירה וגם ניתוח (לא בהכרח ממצה) של הסרט, אני רוצה להדגיש כי אף אחד לא שילם לי על מנת לאהוב את הסרט. ושלא היה שום דבר חריג במסע יחסי הציבור שלו לעומת סרטים אחרים בתקציב דומה.
אני גם מקבל דעות שונות לגבי הסרט ופירושים אחרים שלו ממה שיופיע כאן, וגם חושב שהזעם של מעריצי הסרט נגד אלו שלא-נהנו יצא מפרופורציה, במקומות אחרים. זה אולי נכון גם לגבי עוד סרטים, אבל זה אירוני בהתחשב בכך שהסרט הזה בין היתר מדבר על הבעיה של קיצוניות מכל הצדדים. בכל מקרה, בכל פעם שדעה של מישהו על סרט מעצבנת או נראית קיצונית, אפשר למלמל "גלי אוקיינוס" ולקוות שזה ירגיע את הזעם. שוב, אני לא מדבר על היעדר חיבה, אני מדבר על האשמות כלפי המחבבים או להיפך.

הניתוח שלי ייגע בעוד כמה נקודות הקשורות הסרט ולכן מיועד למי שכבר צפה בו, בלי קשר למידת החיבה. אפשר לצפות בסרט גם עבור הנאה בלי לחשוב על משמעות, או לצלול לצפיות המשלימות שאור הציע. מכיוון שרוב הנקודות שאני מעלה הן הצעות לקריאה בלי פירוט מלא, ובלי להתייחס להיבטים נוספים, אני גם לא מבטיח שזה הטקסט האחרון באתר על הסרט הזה. ספוילרים בהחלט יכולים להופיע, כי כאמור, ההנחה היא שמי שיקראו את הטקסט החל מן הפסקה הבאה כבר צפו.

שחור ולבן (?)

טענה אחת, ואני מקווה שיחידה, אליה אתייחס מן התלונות נגד הסרט הוא שיש בו חלוקה ברורה לשחור ולבן מבחינת החיבה שלו. במילים פשוטות: שמאלנים זה טוב, תומכי טראמפ זה רע, ואין ניואנסים באמצע. לטעמי זה לא בהכרח מדויק כפי שאפרט, אבל בעיקר מפספס את הנקודה בסרט עליו אנדרסון עבד, לפי עדותו, לסירוגין במשך כשני עשורים. סרט שפחות מעניין אותו שמאל וימין ומי "צודק", ויותר מה הקיצוניות עושה לקבוצות השונות. כן, אפשר להניח כי האידאולוגיה של היוצר קרובה יותר למחתרת ״פרנץ' 75״ מאשר לצבא או לקבוצת הלבנים העשירים שמחבבת את חג המולד. מבחינת ייצוג בסרט, יש דמויות שהן על פניו שליליות לחלוטין, או שלא בטוח לגבי חיוביות. אבל הסיבות למחאה הם בסופו של דבר שוליות לקבוצות הללו או לייצוגים, אולי פרט למפעל הארייט טאבמן הלטיני שנמצא ברקע והוא אוהד יותר.

"פרנץ׳ 75", ממש כמו "הרפתקני חג המולד", היא קבוצה שחיה עם קודים וססמאות די מגוחכות שמורידות מן היעילות של הפעולות שלה. ובסופו של דבר גם מהמטרה הפוליטית. הבחירה בקיצוניות לא הובילה למהפכה, רק דחקה את חבריה לחיים בשוליים, במאסר, או במנותק אלה מאלה. באותו אופן, האובססיה של איש הצבא למעמד שלו גרמה לו להיות עיוור לדרך ולנצל משאבים שחורגים הן מן התפקיד שהצבא צריך להוות במדינה והן מן האידאולוגיה שהוא אוחז בה. גם הרפתקני חג המולד משוכנעים כי הם פועלים ביעילות, אבל הניקיון שלהם הספיק על מנת לחסל את התומך הכי גדול שלהם.

בכלל, 16 שנה אחרי אירועי ניסיון המהפכה (אם זה אכן מה שזה היה), עבור שני הגברים הראשיים, הקיצוניות מחקה את האישיות. בוב פרגוסון חי את העבר דרך בחירת הסרטים שהוא רואה, אבל לא מצליח לזכור את העבר שלו עצמו. דומה כי גם היעילות שלו בתחום הידע נעלמה, אם כי נותר רק הרצון שכעת, ואולי תמיד במקרה שלו, יהיה יותר לכיוון המשפחה מאשר לערכים. קולונל לוקג'ו נעול להתקבל למועדון באופן שהופך את העבר שלו, ואת הבת שיכולה להיות לו, לאיום. גם זועם על עצם ההצבעה על כך שיש צדדים באישיות שלו שנוגדים את את התדמית, עבורו המחשבה כי יש שחור ולבן בקיום ובאישיות הובילה להגבלה עצמית ובסופו של דבר למפלה.

לעומת הגברים, פרפידיה בברלי הילס נמצאת מחוץ לסרט, לא ממש יכולה להיות מהפכנית, אמא, או אפילו אישה עצמאית עקב הקיצוניות שלה. ובתמונה הגדולה? דבר לא השתנה במשך 16 שנה ודבר גם לא ישתנה אחרי האירועים שבסרט. יציאה מן המשחק לגמרי אולי לא לגמרי אפשרית, כאשר בוחרים בדרך הקיצון, מנקודה מסוימת זה קרב רודף קרב, כפי שנאמר בשלב מוקדם בסרט, לא רק בשמו. אין מוצא מדרך החיים ובסופו של דבר, אם יש תועלת, היא מצויה בדור הבא שאולי יבחר בדרך מעודנת יותר או חכמה יותר. אני סבור כי סוף הסרט פתוח בנקודה זו.

המהפכה לא תשודר בטלוויזיה, היא צאצא שלה

חברי ״פרנץ' 75״ משתמשים בשיר The Revolution Will Not Be Televised כבסיס לסיסמת הזיהוי שלהם, וכנראה סבורים כי הוא משקף את הערכים שלהם. בפועל, תוכניות הטלוויזיה הישנות שהם צועקים כסיסמא רלוונטיות בעולם של הסרט רק כחלק מאותה הסיסמה, אחת מן הדרכים בהם המהפכה דווקא מנציחה תרבות פופולרית. כלומר, המהפכנים מצטטים שיר מחאה שהפך לחלק מתרבות הפופ, בוב צופה בטלוויזיה בסרט "הקרב על אלג'יר" גם שנים אחרי הפרישה מהמחתרת, ככל הנראה עותק פיזי של הסרט הוא אחד מן הדברים הבודדים שהוא רכש. בכל ההתנהלות שלהם, כולל דרך בחירת השמות, הם מהפכה של ציטוטים. גם ציטוטים של קבוצות מחאה קודמות שפעלו בארה"ב ובאירופה בשנות הששים והשבעים, ויותר מכך ציטוט של הדרך בה התרבות הפופולרית תיעדה את מהפכת העבר. הם אולי חולמים על עולם בלי התרבות האמריקאית, אבל הם ילדיה יותר מאשר של רעיונות מרקסיסטיים או אנרכיסטיים.

בתור צופים, התחושה היא שהחלק המוקדש להם בעלילה מועבר כמו סדרת טלוויזיה. או יותר נכון, כמו תקציר הפרקים הקודמים של כמה עונות של סדרת טלוויזיה. כי להוציא סצנות בודדות, החלק הראשון של הסרט מורכב משברי סצנות וסוקר תקופה של כמה שנים. ברגעים בהם יש יותר משוט אחד לפעולה, זה מרגיש כמו פרק לקט. אבל רוב הזמן כמו תקציר, בטרם נגיע לימים הספורים שבהם מתרחשת רוב העלילה.

הדמות שמבטאת את הקשר לתרבות הפופולרית כהשראה בצורה הטובה ביותר היא פרפידיה בברלי הילס, לא רק בגלל ששמה הוא שילוב של שיר ומקום המזוהה עם תעשיית הבידור. כל הפעילות שלה היא מראית עין של מהפכה, חיים דרך ססמאות. היא מגייסת את בוב, שנקרא גטו פט בשלב הזה, על מנת שיספק חומרי נפץ לפעולה במתקן המעצר. הוא מופתע כאשר בפועל הם לא דרושים כלל למבצע, אפילו לא כהסחת דעת ונועדו רק על מנת לספק שואו. השואו הזה מגרה אותה ומתחיל את מערכת היחסים המינית ביניהם, אחרי שהיא התחממה במשחק מקדים דרך התעללות מינית בלוקג'ו. המיניות היא חלק מן ההופעה בשבילה וגם חלק מן המאבק החמוש: איבר המין הוא הרי כלי נשק. נשק על מנת לפתות גברים, כולל זה שנמצא איתה במחתרת בבית, ונשק על מנת להיכנס להריון ולמלכד את האויב הגזען/בעל הכוח.

מעבר לכך, פרפידיה כמעט תמיד מופיעה, גם כשאין לה קהל. יש לה נאום מוכן וחזות של מהפכנית, עם ססמאות מימי המחאות הקודמות. באופן דומה, גם לוקג'ו מופיע בכל מקום, כפי שמפקדים בצבא לפעמים נוטים לעשות: התפקיד משתלט על החיים. אופן הצעידה שנועד לתת לו כוח, הפך לדרך היחידה בה הוא יכול לנוע. כל מה שהוא עיצב על מנת להפחיד את החיילים הזוטרים, הופך אותו לקריקטורה, גם כאשר הוא נתקל באויבת שהוא לא רק נמשך אליה, מסתבר שדי דומה לו: גם במשיכה למה שהוא מתנגד לו באידאולוגיה המוצהרת, גם במשחק בפני אחרים שמשתלט על האישיות שלה, וגם באופן בו שניהם בסופו של דבר רוצים כוח ושליטה בכל שלב בחיים שלהם, כולל במיניות. אם כי ייתכן ורק הוא סבור שיכולה להיות להם מערכת יחסים שהיא יותר ממפגשים ספורים.

משפחה

ישנם מספר נושאים החוזרים ברוב סרטיו של פול תומאס אנדרסון, דומני כי אחד המרכזיים בהם הוא מהות המשפחה. הן משפחה ביולוגית והן משפחה אלטרנטיבית. גם במקרה של הסרט הזה, בתוך סרט מרדף אותו הם חווים בנפרד, אב ובתו לומדים להכיר אחת את השנייה יותר טוב, כאשר הדינמיקה המשפחתית נבנית דרך מספר קטן של סצנות. אחת מהן היא סצנה בה פרפידיה מתלוננת על כך שבן הזוג שלה מתייחס לתינוקת ולא אליה, ובוויכוח בניהם היא רוצה להיות מוגדרת כאישה עצמאית וכמורדת, לא כאם. זה רגע של כנות מצידה, אבל היא גם מדקלמת תיאוריה פמיניסטית ברגעים הללו, בלי קשר לרגשות. עבורה תינוקת היא סוג של נשק, אבל היא חיה עם אדם שרוצה לבנות משפחה ולאהוב. אמא של פרפידיה שמה לב – היא אמרה לגטו פט כי הוא לא מתאים לבת שלה, שהיא נצר למורדות ותמיד בריצה. היא רק רמזה לו כי למעשה אף אחד לא ממש יכול להתמיד איתה, בטח לא מי שמכוון לזוגיות ומשפחה.

השיחה העיקרית בין בוב לווילה בחלק של הסרט לפני המרדף מראה כי בגיל 16, נוצר מצב בו חלק מן הזמן הבת מתפקדת כמו הורה. היא צריכה לדאוג לאב מסומם המתנהג בצורה מסוכנת. היא מתוסכלת מן האב ומן החריגות שלו, אבל גם דואגת לו ויודעת לחיות עם החרדה שלו, אם כי היא עדיין לא לגמרי השלימה את התהליך בו היא מבינה עד כמה הוא חריג. היא כן יודעת שגם היא חריגה ומצאה לעצמה בתיכון קבוצה של חריגים עמם היא מסתובבת. אלו הנראים כמו מקובלים חברתית ואופנתית לא מסתובבים איתה. בגלל האופי של הסרט, על מהות המשפחה אנו לומדים בעיקר דרך הדאגה והאופן בו ההתנהגות של הדמויות מצביעה לא רק על קירבה, אלא גם על למידה ואהבה.

למידה או חניכה היא עוד נושא חוזר אצל אנדרסון. במקרה זה, וילה נחנכת בידי מי שהייתה שותפה של אמא שלה, ובוב נחנך בידי הסנסיי של הבת שלו, שהופך למדריך שלו בחזרה לחיים כפעיל מחתרת. זהו סיפור חניכה מעניין, כי הסנסיי סרג'יו סיינט קרלוס מעריץ את בוב כמו כוכב טלוויזיה, החל מהרגע שהוא מבין כי בוב אכן היה חלק מה״פרנץ׳ 75״. כאמור, אנו חיים בתקופה בה מהפכנים הם גם חלק מהתרבות הפופולרית וכאלו שצריך להצטלם איתם בסלפי, גם אם הסנסיי פיתח פעילות מחתרתית די מכובדת ומקושר בפני עצמו. יתרה מכך, יש לו את מה שחמק מבוב – משפחה. משפחה גדולה, שדומה כי פרטים נוספים שלה יש בכל חדר בבית, בלי קשר למסדרונות הקשורים בהצלת משפחות אחרות.

מי שאין לו משפחה, או חש מנודה מן המשפחה, מחפש מסגרת להתקבל אליה. למשל, הרפתקני חג המולד. אצל לוקג׳ו קיים הרצון להיות קרוב לכח ולקבל עוד כח, אבל בעיקר יש רצון להיות שייך. לכן במידה מסוימת הסוף של לוקג'ו הוא סוף טוב: גם אם לשניות ספורות, הוא קיבל את תחושת השייכות שהייתה כה חסרה לו.

בגידה

גם בגידה היא מוטיב חוזר בסרטים של אנדרסון – בין חונך וחניך (משני הצדדים), בתוך משפחה ובתוך זוגיות, לרוב לא בהקשר המיני. במקרה של הסרט הזה, לכאורה יש לנו את המקרה הקלאסי ביותר, מקרה שדומה כי רוב הדמויות בסרט לא מבינות: פרפידיה, המנהיגה הכי אייקונית וקשוחה, בוגדת בתנועה לה הקדישה את חייה ומסכנת פחות או יותר את כולם. זה כתם שגורם לחברי המחתרת לחשוד גם בווילה, בתה שלא הכירה אותה, למרות שהם לא מהססים לסייע לה. הם עושים זאת לכאורה על פי הקוד בו הם לא יהיו בוגדים, גם בסכנה.

מדוע היא בגדה? ייתכן וזה קשור לשבירת הדימוי הייצוגי שלה, כפי שציינתי בחלקים הקודמים. או שבעת משבר, בפעם הראשונה, היא חושבת על הבת שלה ועל העתיד. היא כבר יודעת כי לוקג'ו יודע מי בן הזוג שלה ומגדל את הבת, לכן היא חושבת כי הם בסכנה. על מנת לצמצם אותה, היא מקריבה את עצמה ומקנה להם עוד זמן לבריחה. זוהי אופציה הזוכה לחיזוק בידי המכתב הנקרא בסיום, אך ייתכן ומכתב זה מהווה תובנה שבדיעבד. אופציה אחרת היא שהבגידה באה ממקום אנוכי: פרפידיה רצתה להיות המנהיגה והמרכז של ההצגה, והיא לא רוצה כי זו תימשך בלעדיה. באופן דומה ומשלים, היא רוצה להשפיל את לוקג'ו פעם נוספת, גם אם זה כרוך בבגידה בחבריה ובאותה מטרה.

מה היא המטרה? הפלת המשטר האמריקאי, או רק הצבא? מרד באורח החיים הקפיטליסטי ובתרבות הצריכה? יש פעולות עם מטרות קונקרטיות כמו כליאת מהגרים, התנגדות להפלות, או בנקים השולטים בחיי האזרחים. יש פעולות הנראות כלליות יותר. ייתכן והעניין הוא כאמור מרד למען מרד, או חיים מחוץ למחנה המרכזי והמסגרת. ועל מנת שפרפידיה תוכל להמשיך לחיות מחוץ למסגרת ולכלא, היא מוכנה להסגיר אחרים ולנתק את כל הקשרים, מורדת גם בערכים שלה, וכלואה בתוך החופש הבודד שיצרה לעצמה.