״חג מולד מר״, סקירה

"חג מולד מר" (Bitter Christmas) הוא סרטו החדש של פדרו אלמודובר. משמע, אירוע קולנועי שחלק מן הקהל בארץ ובעולם ממתין לו. יש משפט שנאמר בסרט לדמות של במאי, דמות שנרמז במפורש כי היא מקבילה לאלמודובר במידה מסוימת, וגדולה יותר מן האופן שבו דמות של במאית שגם היא מקבילה ליוצר הסרט. בכל מקרה, המשפט משווה בינו לבין ברגמן ופליני. אם יש במאי אירופאי חי שאפשר להגיד את המשפט הזה לגביו, זה אלמודובר. לא בהכרח מבחינת איכות היצירה, אלא מבחינת המשמעות של שם כמותג. כמו הקרדיטים הפותחים, בצבעים עזים טיפוסיים, המכריזים על "סרטו של אלמודובר" – בלי שם פרטי. אתם יודעים, ספק הרגש של הקולנוע הספרדי, שהחל בסרטים פרועים ומיניים וכבש את העולם כאשר התעדן אבל לא נטש את העיסוק בקהילה הלהטב"קית על גווניה השונים (לפני שזה היה אופנתי מדי), זוכה פרסי האוסקר ושם שגם אנשים שלא צפו בסרטיו יודעים שהוא במאי וגם יודעים משהו על הסגנון שלו. כמו ברגמן. כמו פליני. כמו מעט מאוד שמות אחרים לאורך תולדות הקולנוע, בטח האירופאי. במידה רבה, ברור מה הולכים לקבל כי "חג מולד מר" הוא סרט חדש של אלמודובר. אפשר לחוש זאת בכל פריים.

אבל יש גם בעיה. או ליתר דיוק, בעיות גדולות. הסרט מודע אליהן, גם היוצר שלו. בסמוך לאזכור הזה שציטטתי ושהבמאי הרוויח, הסרט גם מטיח האשמות בתסריט שלו, שהוא החלק העיקרי של הסרט בו אנו צופים. וכל האשמה שהסרט מקבל בתוך הסרט יכולה לחסוך כתיבת ביקורת. מכיוון שזה קורה לקראת הסיום, אציין חלק מן הבעיות הגדולות שכולן מוזכרות בדיאלוג: הבמאי חוזר בהצלחה פחותה על דברים בהם עסק בעבר, התסריט לא מעמיק והמבנה שלו שבור מדי, דמות שנראית חשובה בהתחלה נזנחת וזוכה ליחס שלילי, דמות אחרת הופכת הופכת למרכז הסרט אבל היא בקושי מופיע עד לאותו רגע וגם לה אין עומק או ייחוד. לכל דבר אגב אפשר למצוא תירוץ, כמו גם התירוץ של מודעות עצמית. כלומר העובדה שהסרט כולל את הביקורת הללו וביקורת אחרות היא חלק מכך. אבל זה לא תירוץ מספק. לא לבמאי בסדר הגדול הזה.

סיפור המסגרת של הסרט, שמתרחש בימינו, עוסק בראול (לאונרדו סברגליה) במאי קולנוע מאוד מצליח שחי עם בן זוג שצעיר ממנו בהרבה וזוכה לתהילה ברחבי העולם, אבל גם מצוי במשבר יצירתי, אולי. כאמור, סוג של מקבילה לאלמודובר והקהל אמור לחשוש מכך. העוזרת האישית הוותיקה שלו, מוניקה (אייטנה סנצ'ז-גיון), עומדת לקחת פסק זמן מהעבודה, בין היתר על מנת לטפל בחברה ששבה לחייה ומתמודדת עם אובדן. אבל זה הסיפור שמקבל פחות זמן מסך. עיקר תשומת הלב מוקדשת לסרט שראול כותב, סרט אותו הוא ממקם ב-2004 מסיבות שונות. הוא עוסק באלסה (ברברה לני), דמות ששואבת השראה מאירועים בחייו של ראול, אבל הסיפור שלה שונה והוא סוג של תחפושת למה שהוא חש. השאלה עד כמה הוא בנוי ועד כמה אנשים ייפגעו משימוש בחיים שלהם ביצירה בצורה מרומזת רלוונטית לאמנות ולאיכות של היצירה.

רוב הזמן אנו רואים את הסיפור של אלסה והוא נראה, בעיקר בחלקו הראשון, די שבור. היא חווה התקף חרדה ומובהלת לבית החולים בידי בן הזוג שלה בוניפאסיו (פטריק קריאדו). הוא צעיר ממנה בהרבה והיא פגשה אותו בעבודה שלו כחשפן, העבודה שלו בסופי שבוע לצד היותו כבאי. בסרט הוא גם עובד כדוגמן בפרסומת שאלסה מביימת, שכן היא התעשרה מאוד מלביים פרסומת. בתור במאית של קולנוע אמנותי היא פחות הצליחה, אם כי הפכה ככל הנראה לבמאית פולחן בחוגים מסוימים. אולי כפי שאלמודובר היה לפני 40 שנה בערך, בטרם הפך לבמאי מאוד מצליח.

על מנת להתאושש מן המשבר, אלסה מחליטה לצאת לחופשה יחד עם חברתה פטריסיה (ויקטוריה לואנגו) ובנה הקטן. החופשה נועדה גם להתאוששת וגם על מנת שפטריסיה תמצא את האומץ לעזוב את בעלה, שכנראה בוגד בה. אלסה מתחילה לכתוב תסריט לסרט עלילתי ראשון מזה זמן רב, על שתי נשים בחופשה באי. אולם פטריסיה לא רוצה להיות השראה לסרט ומחליטה לעזוב את האי ולשוב למדריד ולבעלה. אלסה מתקשרת לחברה אחרת, אותה אמורה הייתה לראות לפני התקף החרדה. זוהי נטליה (מילנה סמיט), דוגמנית שעברה אירוע טראומתי והיא הדמות הכי מרגשת בסרט. זה גם יתרון לחלק המסיים שלו וגם בעיה, כי ראינו מעט מאוד ממנה עד לשלב בו הסיפור שלה עובר למרכז.

חלק מן העניין נובע מהקשר בין הרמות השונות של עלילה. כל אירוע בסיפור של אלסה, שמקבל את רוב הזמן המסך, מושפע מחייו של ראול ועובר שינוי בעקבות שינויים בתסריט. פעמים רבות, אנו רואים משהו שקורה לראול שמוביל לשינוי דקות רבות אחרי שהוא כבר "השפיע" על הסרט הפנימי, שגם בו יש יצירה של סרט פנימי. בכל המקרים יש פער וטשטוש בין אמנות בדויה לבין שיקוף של החיים וסיפורים שקוראים לו לכתוב, או סיפורים שהוא שומע עליהם ומבטא/מנצל דרך היצירה שלו. זה נושא שמרתק לראות את אלמודובר עוסק בו. או ליתר דיוק, היה מרתק לראות את זה בסרטיו "חיבוקים שבורים" או "כאב ותהילה", שני סרטים ש״חג מולד מר״ משחזר נושאים שעלו בהם. כולל האופן שבו חיים אישיים מתרגמים לאמנות לא רק בצורה ישירה והצורך להמשיך ליצור, כל עוד האמן בחיים.

אני בהחלט שמח שאלמודובר ממשיך ליצור וגם בסרט חלש יחסית כמו זה, הוא יוצר כמה רגעים נהדרים. למשל המעבר ממדריד לאי בו אלסה יוצאת לחופשה, או תזכורת כיצד תמונות נשלחו בטלפונים הפחות מדויקים מבחינה גרפית של שנת 2004. כל מחלוקת ההלבשה והעיצוב, כרגיל, עושות עבודה מעולה בחללים הפנימיים ובשימוש בצבעים עזים ומגוונים. כפי שעולה בסרט גם כנושא, הסרטים של אלמודובר עוסקים בכאב ובמפגש מול אמנות כדרך לשפר והם עושים זאת בשפה חזותית שמייצרת עולם יצרי, חי ועמוס יותר משחזור של החיים. כלומר מעין גרסה צבעונית של החיים שכוללת הרבה יותר תשוקה ויתרה מכך, הרבה יותר עוצמה לרגעי עצב קטנים וגדולים. לדרכים השונות בהן דמויות מגיבות ללב שבור וייסורים פנימיים, ברגעים בהם הן מנסות להיות מופנמות וברגעים בהם הן משחקות בגלוי גרסה מוקצנת של הסערה הפנימית.

העניין הוא שבסרט זה, הרגעים הרגשיים פזורים ולהוציא חלקים מן המערכה המסיימת, הם לא ממש מייצרים רצף או בנייה לוגית. גם התובנות על טיבה של האמנות מרגישה מפוזרת מדי הפעם, לפחות רוב הזמן. זה בהחלט סרט שטוף אור ויש בו רגעי אור, אך עם כישרון גדול וגוף עבודה עשיר, גם רף הציפיות עולה. דומני שלא רק משם כך, "חג מולד מר" מרגיש כמו סרט מפוספס ופגום, לצד רגעים שיכולים להוסיף להדהד בדרך זו או אחרת.