• סרטים חדשים: ״זומבילנד: ירייה כפולה״
  • פסטיבל חיפה 2019: הזוכים והסיכום של עופר
  • פסטיבל חיפה 2019: דיווח שביעי, וראשון של אורון
  • פסטיבל חיפה 2019: דיווח שישי, והרביעי של אור
  • פסטיבל חיפה 2019: דיווח חמישי
  • פסטיבל חיפה 2019: אור חוזר עם חמישה סרטים
  • פסטיבל חיפה 2019: דיווח שלישי של עופר
  • פסטיבל חיפה 2019: אור מצטרף לדיווחים היומיים
  • פסטיבל חיפה 2019: דיווח ראשון של עופר
  • מה לראות בפסטיבל הקולנוע של חיפה 2019
  • ״יום גשום בניו יורק״, סקירה
  • ״ג׳וקר״: ההבדל בין סרט מדובר לסרט גדול
  • כל הנציגים לפרס הסרט הבינלאומי הטוב ביותר
  • איש מזל התאומים
  • המלצות סינמטקים - מהדורת אוקטובר 2019

סיכום שנת תשע״ט בקולנוע הישראלי

29 בספטמבר 2019 מאת אורון שמיר

איזה מן רגע זה לעצור הכל ולסכם שנה עברית. נדמה שכל מה שישראלי עדיין תלוי באוויר וכל מיני תהליכים המתרחשים ממש לא קרובים למיצוי או סיום. זה מורגש במצב הפוליטי, כשמערכת בחירות שנייה בתקופה של כמה חודשים ספק הוכרעה וספק תקועה, מה שלדעתי משליך על הלך הרוח הכללי. באופן אישי אני מצוי בביקור מולדת אז יכול להעיד על כך ממקור ראשון, אבל אולי גם משליך מאי הוודאות בתחומים אחרים בחיי (אם כי ״תשליך״ הוא לגמרי מנהג של ראש השנה, אז אולי זה בסדר). נדמה לי שזה גם מורגש בעודף העיסוק בקולנוע הישראלי בשבוע שעבר, שהחל עם טקס פרסי אופיר ותוצאותיו, נמשך עם יום הקולנוע והסתיים בסופש של שני סרטים חדשים ומדוברים. אבל זה בכל זאת היה סוף השבוע האחרון לשנת תשע״ט וראש השנה העברית החדשה, שנת תש״פ, יחול הערב. הוא מורה לנו, אם נבחר בכך, ליצור חיץ מלאכותי ולקרוא לאתמול תקופה נפרדת, שזה זמן מצויין וכבר קבוע בבלוג לסיכום השנה הישראלי.

בסנכרון מעניין עם המצב, אפשר לומר שגם הסרטים שהתקבצו בין ספטמבר 2018 לספטמבר 2019, מה שקרוי שנת תשע״ט, משיבים את הקולנוע המקומי לסוגיות חברתיות-פוליטיות. לפני שתקפצו לומר שאין בישראל קולנוע שאיננו פוליטי, אזכיר באותה נשימה שכמות הסרטים האסקפיסטיים שגדשו את המסכים גם היא הרקיעה שחקים יחסית לנורמה. אז כפי שאני עושה תמיד, כלומר מאז ראשית המסורת הזו, אתן לסרטים לקבוע ולהוביל את אופי הסיכום. במקרה הזה נדמה לי שזו לגמרי שנת מציאות מול בריחה, גם אם רוב הסרטים מתאימים ליותר מקטגוריה אחת. ולהרגשתי אין ברירה אלא לנוע בין השתיים בכל מה שקשור בישראל ובהתנהלות הקולנועית או היומיומית כאן. הנה הסרטים, אלה שאפשר להגיד שהפצתם הייתה רחבה במונחים מקומיים. בספירת כל הדוקומנטריים שהוצגו בסינמטקים ובפסטיבלים, המספר גבוה לפחות כפליים.

הסרטים הישראליים שהופצו השנה מסחרית בבתי הקולנוע (מסודרים במחווה לקים קי דוק)

סתיו: ״אוויר קדוש״, ״סיפור אחר״, ״אורי זהר חוזר״, ״אין בתולות בקריות״
חורף: ״מקוללים״, ״הרמוניה״, ״סנפשוט״, ״גאולה״, ״ליידי טיטי״, ״פרה אדומה״, ״הגולם״, ״פרא אציל״, ״מילים נרדפות״
אביב: ״עץ תאנה״, ״מראות שבורות״, ״בוקר טוב ילד״, ״אהבה בשלייקס״, ״בגרות״, ״אול אין״, ״בלי דם״, ״פיניטה לה קומדיה״, ״הד״
קיץ: ״תל אביב על האש״, ״החבר דב״, ״אל תשכחי אותי״, ״החיים הנסתרים של שייקה אופיר״, ״אישה עובדת״, ״המוסד״, ״הצלילה״, ״הרפתקה בשחקים״, ״בזמק״, ״מוריס״
ו…סתיו: ״קולו של אחמד״, ״קצפת ודובדבנים״, ״ימים נוראים״, ״מחילה״

36 סרטים, כעשרה אחוז מתוכם אינם עלילתיים (הסרטים על אורי זהר, דב חנין, שייקה אופיר והפרויקט של סם שפיגל בעקבות ״אני אחמד״). כשליש הם סרטי ביכורים, ורק חמישה מתוך הרשימה הם סרטים של במאיות. מזל שיש מפיקות, תסריטאיות ועוד סוגי קולנועניות כדי לשפר מעט את התמונה. אפשר גם לזהות כאן בקלות (או ללחוץ על הלינקים) ערבוביה של שנתונים, כמו תמיד בסיכום הישראלי. עם קלוש בלבד לעונת פרסי אופיר (בערך שליש אם ספרתי נכון) ועם סרטים שחיכו חודשים או שנים (!) מרגע הקרנת הבכורה הפסטיבלית שלהם ועד שפגשו את הקהל הרחב, לפעמים רק למשך תקופה של שבוע-שבועיים. דוגמאות לממתינים סבלניים במיוחד הן ״הרמוניה״ ו״סנפשוט״ (2016) או ״אוויר קדוש״ ו״אל תשכחי אותי״ (2017), כאשר המקרה של האחרון גם מכיל את הצד השני של המטבע. הסרט היה אמור לצאת בפברואר, אבל התאריך שלו הוחלף ברגע האחרון עם ״מילים נרדפות״ בעקבות זכייתו בפסטיבל ברלין באותו החודש, מה שאומר שהאחרון דווקא הגיע אל הקהל הביתי בזמן שיא.

מבחינתי, ״מילים נרדפות״ גם הופך את השנה הזו למצטיינת בכל הקשור לאיכות, על פי טעמי כמובן. בטח אם מוסיפים אליו את ״קצפת ודובדבנים״, ״אישה עובדת״, ״תל אביב על האש״, ״הד״, ״עץ תאנה״, ״פרא אציל״, ״הגולם״, ״אורי זהר חוזר״, ו״אוויר קדוש״ – ואני בטוח שאפשר להרכיב עשייריה אחרת די בקלות. מבחינת מכירת כרטיסים, הכל כרגיל סודי ביותר אז אסתכן בניחוש ואומר שהייתה זו שנה טובה בערך כמו תמיד. שנה שמתחילה עם ״סיפור אחר״ של אבי נשר (כ-400 אלף צופים ע״פ הדיווחים), ממשיכה עם ״המוסד״ (מעל 200 אלף צופים), ומסתיימת עם ״מחילה״ שבטח יהפוך לשובר קופות כבר בסופש הראשון שלו, בסדר הגודל של אחד משני אלה. אבל גם בלעדיו, זה אומר שכ-30 הסרטים הנותרים יצטרכו לחלק ביניהם 400 אלף כרטיסים לשם הגעה אל קו המיליון, כלומר כ-13 אלף צופים לסרט. בעוד יש סרטים שרק חולמים על מספרים כאלה, ״אישה עובדת״ למשל עשה פי שלוש מזה, אז אני מאמין שעברנו ועוד איך את המיליון ואולי אפילו התקרבנו אל מיליון וחצי. אם למישהו או מישהי יש מספרים מדוייקים, תוצאות אמת אם לשאול מן העגה הפוליטית, אשמח. ואם כבר פוליטיקה, הגיע הזמן לדיכוטומיה השרירותית שהבטחתי.

שנה פוליטית

מתוך ״ימים נוראים״ שסוגר את תשע״ט

רשימת סרטים שנתית שמתחילה עם קומדיה פוליטית-דתית כמו ״אוויר קדוש״ ומסתיימת עם סרט עלילתי כמו ״ימים נוראים״ העוסק ברצח הפוליטי הידוע בישראל – יכולה להעניק מסגרת ברורה לשנת הקולנוע שחלפה. בטח ובטח אם מוסיפים קומדיה נוספת על יחסי יהודים-ערבים בישראל, ״תל אביב על האש״. או את הקומפילציה ״קולו של אחמד״ שבעצם בודקת במגוון דרכים מה נשתנה ביחסים הפנימיים בחצי המאה שעברה מאז ״אני אחמד״ הקלאסי. או את ״מילים נרדפות״, הסרט שהגיע באמצע השנה ויש בו משהו שמגדיר את כל כולה די במדוייק.

סרטו של נדב לפיד הוא לא רק אחד הסרטים הכי מאתגרים מבחינת פוליטיקה וזהות שאני זוכר בקולנוע הישראלי, אלא גם אחד שהצליח ליצור מעין הזרה לכל מה שישראלי ולהתבונן מבחוץ על סיטואציות שבתור צברים לא תמיד נותנים עליהן את הדעת. כמובן שהוא גם מיד עורר בוז מעצם היותו, לרוב בידי מי שלא צפו בו, שזה אירוני כפליים. כלומר, בעיניי בוז והסכנות שהוא מביא עימו היו חלקה הארי של היצירה, שכן הגיבור זונח את ישראל לטובת פריז בעודו מלא זלזול ולעג לכל מה שקשור במדינה – אבל הבוז הזה שלו מרעיל את יחסיו עם צרפת והוא לומד על עצמו הרבה כישראלי בתהליך. בכל זאת, במולדתו הישראלית התקבל ״מילים נרדפות״ בפליאה מעורבת ברתיעה, בעוד הצרפתים מיהרו יחסית לאמץ אותו. אולי יש בכך גם אירוניה מתקנת בכל הקשור לקורותיו של גיבור הסרט, אבל עבורי כישראלי (שכבר שלוש שנים גר בחו״ל) פשוט חבל שהחברה דוחה מעליה סרטים כמו זה, שמנסים להגיד דברים ספק-טריוויאלים באופן מאוד לא טריוויאלי.

לקולנוע הישראלי כאילו נוח יותר להביט בנעשה במדינה דרך הפריזמה הדתית, וסרטים מסוג זה לא חסרו השנה, כמו גם גיוון. ״אורי זהר חוזר״ התיעודי הביא את הפן של הקולנוען החילוני שחזר בתשובה, ״גאולה״ היה מעין מקבילה עלילתית שבמרכזה רוקסטאר חרדי וגם ״סיפור אחר״ הכיל קשר לעולם שבין מוזיקה וחזרה בתשובה. ״הרמוניה״ ביקש לספר באופן מודרני סיפור תנ״כי, בעוד ״הגולם״ הקים לתחייה אגדה יהודית עתיקה. ״פרדה אדומה״ התרחש בסביבה יהודית משיחית ושני הסרטים שסוגרים את השנה מובלים בידי דמויות דתיות וקשורים לראש השנה ויום כיפור – ״ימים נוראים״ ו״מחילה״. באופן אישי אני לא חושב שלמדתי השנה משהו חדש או מעמיק בנושאים של הסרטים הללו, אבל עצם השיבה של הקולנוע הישראלי אליהם בידי יוצרים יראי שמיים או חילונים גמורים, מעידה שזהו עדיין נתיב בטוח לספר דרכו סיפור ישראלי.

הקלישאה הגדולה אף יותר שתמיד נאמרת על הקולנוע המקומי, שלכאורה מלא בסרטי צבא, זכתה לטוויסט הפעם. החיילים של ״מקוללים״ מצויים בתוך סרט אימה, בעוד האב הצבאי שמגלם יפתח קליין ב״מראות שבורות״ משפיע יותר על חיי היומיום של בתו הצעירה, והדרמה של ״בוקר טוב ילד״ היא סביב חייל המצוי בתרדמת, נוכח-נפקד בסרט. ב״תל אביב על האש״ קצין המחסומים בגילומו של יניב ביטון הוא תסריטאי טלנובלות בפוטנציה יותר מאשר סמכות מאיימת, ו״המוסד״ מגחיך ומצדיע בו זמנית לשירות הביון הישראלי. ״הצלילה״ עוסק בפוסט-טראומה מן השירות הצבאי של גיבוריו באופנים שמתחלקים בין הקומי והדרמטי, וב״ימים נוראים״ משתמשים בעברו הלוחמני של יגאל עמיר כדי לאפיין את גיבור הסרט. לא תשמעו אותי מתלונן אם הקולנוע המקומי ימשיך להותיר את הנושא ברקע. גם אם אין להתעלם מהשפעת המצב הבטחוני בכלל והשירות בצה״ל בפרט על תושבי המדינה, יש דברים שעדיף להשאיר למהדורות החדשות.

מהפן החברתי יותר אפשר לקחת כדוגמה סרט כמו ״פרא אציל״, סיפור שהוא כמעט אפוס של שכונות מצוקה ומכיל הרבה יותר ד.נ.א. של החברה הישראלית בעיניי. נדמה לי שהקהל קצת פספס אותו, אולי פחד להידקר ממנו, אבל ההיענות לסרט חברתי כמו ״אישה עובדת״ קצת מאזנת זאת. בסרט שמגיב ישירות להלך הרוח החברתי לא רק בישראל אלא גם בעולם, הצליחו הבמאית מיכל אביעד ושותפותיה ליצירה להעביר במדוייק איך זה מרגיש להיות אישה במאה ה-21, בה גברים עדיין מרשים לעצמם קצת יותר מדי.

שתי יוצרות נוספות שחתומות השנה על פיצ׳רים מגיעות מן העדה האתיופית. עניין כל כך נדיר בקולנוע הישראלי שהוא לא קרה מעולם למעשה, בטח לא פעמיים באותה השנה. את ״ליידי טיטי״ של אסתי עלמו וקסלר לא ראיתי לצערי, אבל גם הוא עוסק בנושאים של מגדר, אם כי נשמע שברוח קומית יותר. מ״עץ תאנה״ של עלמוורק דוידיאן, המציג את הנעשה באתיופיה של 1989 דרך קורותיה של משפחה המבקשת לעלות ארצה, אני עדיין מתפעל. בשנה בה ישראלים שמוצאם מאתיופיה עלו לכותרות בהקשרים אחרים, הקולנוע ניסה גם לייצג, גם לזעוק בדרכו וגם להראות שאפשר אחרת, שיש מקום לשילוב. מה שמוביל לניסיון הנוסף שלי להביט בשנה הקולנועית החולפת, הפעם לא כמיצגת נאמנה של המציאות.

אבל גם אסקפיזם

מתוך ״המוסד״, אחד הלהיטים הבודדים השנה

ניקח שוב את אותה רשימת סרטים ונסתכל בה הפעם דרך משקפיים חדשים. כי בהחלט אפשר לומר שהשנה החלה עם קומדיה, ״אוויר קדוש״ ובעצם גם הסתיימה עם אחת – ״מחילה״. בשניהם ישנם עניינים נוספים, כמו ערבי-נצרתי עם רעיון עסקי בראשון, וצמד חברים לפשע הפועלים בעיר דרומית מוכת קסאמים בשני. אבל הטון הוא הומוריסטי ולפעמים אין ברירה אלא להתייחס כך למציאות הישראלית, במטרה לשרוד אותה. מלך הקומדיות השנה היה ״המוסד״ כמובן, אבל תראו כמה חברים לתחום יש לו: ״ליידי טיטי״, ״אול אין״, ״בלי דם״, ״פיניטה לה קומדיה״, ״תל אביב על האש״, ״בזמק״. קומדיות על חילופי מגדר, על קלפים ופשעים קלים, על קולנוע, על עישון ועל הסכסוך. הכל מהכל וזה לא הכל.

אמנם היו לנו שתי מערכות בחירות בתשע״ט (ועוד היד נטויה?) אבל אלו סרטים הוקרנו דווקא ביום של הבחירות לכנסת? ״אהבה בשלייקס״ הקומי בראשונה ו״קצפת ודובדבנים״ האסקפיסטי בשנייה. וזה כמובן לא מקרי בעיניי שדווקא בימים בהם החדשות מפמפמות הכרעות גורליות, בבתי הקולנוע יוקרנו סרטים שמציעים מפלט מכל זה. השאלה היא רק האם הציבור נענה, וכאן אני לא בטוח שיש לי תשובה חד-משמעית, בהיעדר מספרים רשמיים. אני יודע רק ש״המוסד״ הוא היחיד שהגיע לשש ספרות, אחרת כנראה היינו שומעים על זה גם בהקשר של סרטים אחרים. אבל מבחינת ההיצע, אי אפשר להביט ברשימה ולהמשיך עם הפזמון העקום לפיו עושים פה רק סרטים על חיילים. לא בשנה בה לפחות עשרה סרטים עונים להגדרה של קומדיה.

לעומת זאת, סרטי ז׳אנר אחרים אפשר אולי לספור על כף יד אחת, שזה תמיד מצער בעיניי. לסרטים מסוג זה יש את היכולת להיות פוליטיים ואפילו חברתיים מבלי לגלוש להטפות מוסר או דידקטיות שליוותה חלק מן הדרמות שראיתי השנה, שהיו יותר ״על נושא״ מאשר מובלות בידי סיפור ודמויות. ״מקוללים״ ו״הגולם״ הם היחידים שעונים להגדרה ז׳אנריסטית באופן טהור יחסית ועם שני סיפורי אימה, בעוד אפשר בהחלט להחשיב את ״הד״ בתור מותחן והבנתי שגם ״בלי דם״ משחק עם ההגדרה הזו (אך לא צפיתי בעצמי). אם נקרא ל״אין בתולות בקריות״ ריאליזם מאגי, הושלמה הספירה על כף היד הבודדה. והנה תחום שבו תמיד אפשר להשתפר בכל הקשור לקולנוע הישראלי, שהצליח להיות השנה גם פוליטי וגם אסקפיסטי אבל אולי חיפש מעט מדי דרכים לעשות זאת. ואם תרשו לי, אסיים בעצמי בנימה קצת יותר פוליטית מן הרגיל.

בראיון ל״הארץ״ (העיתון שמשלם לי משכורת, למי שצריך או צריכה גילוי נאות), דיבר חתן פרס אופיר להישגים מקצועיים, נחמן אינגבר, על ארבע השנים הרעות של משרד התרבות. על הגוף המרכזי שתומך בקולנוע הישראלי, אשר ישתחרר בקרוב מן העומדת בראשו (או כך אפשר לקוות). הנושא של צנזורה וצנזורה עצמית אינו המצאה של הממשל הנוכחי כמובן, ודיברנו עליו בסריטה גם לפני שרת התרבות שחושבת כי קולנוע צריך להיות ״לחם ושעשועים״. אבל נדמה שלא רק אפשר גם וגם אלא ממש צריך גם וגם – קומדיות תלושות ודרמות נוקבות, נבירה בפצעים לצד הסטת המבט הצידה. אין סוגה נעלית יותר ואין סרט שהוא ישראלי מחברו, וככל הידוע לי גם אין שום הגבלה לגבי מה מותר ואסור לעשות בסרט קולנוע כי המסך סופג פחות או יותר הכל ונותר כפי שהיה. מי שמשתנה הוא הקהל, שאם לא יאתגרו אותו מחד ויבדרו אותו מאידך, יישאר כפי שנכנס אל האולם. ונדמה לי שלכל הפחות באווירת החג וההתחלות החדשות, אם לא באופן כללי, אפשר וצריך לייחל לשינוי בכמה תחומים. שתהיה שנה טובה, אמן.

מתוך ״מחילה״, גם הוא מנועלי השנה העברית

סיכומי שנים עבריות קודמות
תשע״ח
תשע״ז
תשע״ו
תשע״ה
תשע״ד
תשא״ג
תשא״ב
תשע״א

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.