• אימת החודש - דצמבר 2018: סיכום שנה
  • סקירה תיעודית כפולה: ״סיבת המוות״ ו״קינג ביבי״
  • פרסי איגוד השחקנים 2018: כל המועמדים
  • סרטים חדשים: ״רומא״ של אלפונסו קוארון בכל המסכים
  • דיווח אחרון מפסטיבל אוטופיה 2018
  • ״מוגלי: אגדת הג׳ונגל״, סקירת נטפליקס
  • דיווח מפסטיבל אוטופיה 2018: ״הגולם״ ו״גבול״
  • הכהנים הגדולים: פרק 11 - ״לחסל את הליידי״
  • Can You Ever Forgive Me? - מחכים לתרגום
  • המלצות סינמטקים: מהדורת דצמבר 2018

אוטופיה 2018: ״הגולם״ ו״גבול״

8 בדצמבר 2018 מאת מערכת סריטה

פסטיבל אוטופיה לסרטי ז׳אנר יימשך לאורך סוף השבוע, אז הגיע הזמן גם לדווח קצת מהשטח, אחרי הפוסט המקדים של אורון. עופר ולירון מתחילים במלאכה עם סרט אחד כל אחד ואחת – בכורה מקומית לעיבוד ישראלי-בינלאומי לאגדה יהודית עתיקה, ונציג שוודיה בקטגוריית הסרט הטוב ביותר בשפה זרה שהחל את השנה שלו עם זכייה בפרס בפסטיבל קאן. דיווח נוסף יגיע בקרוב מאוד.

הגולם – The Golem
(עופר ליברגל)

האחים יואב ודורון פז (״פובידיליה״, ״ג'רוזלם״ והסדרה ״מתים לרגע״) יוצרים את סוג הקולנוע הז'אנרי שאני רוצה לראות בארץ – שילוב של חומרים מקומיים ומוסכמות הז'אנרים, דיון בנושאים מורכבים מבחינה פוליטית ופילוסופית, עם נגיעות של הומור. לצד זאת, בכל הסרטים שלהם את תחושת ההערכה מלווה גם תחושת פספוס על כך שלא מדובר ביצירה שכל חלקיה איכותיים באותה מידה.

הדבר נכון גם לגבי הסרט הנוכחי, בו המעמד שיצרו סרטיהם הקודמים הפך אותם לסוג של במאים להשכיר, או שותפים שווים ליצירה לה מספר אבות מאחורי הקלעים. הרעיון המקורי על גרסה חדשה לאגדה היהודית אודות הגולם הוא של המפיק שלום אייזנבך, שפיתח את הסרט עם התסריטאי אריאל כהן (שעובד בעיקר בקולנוע המיועד לקהל החרדי, למשל ״טאקע מאמא״) בטרם הם חברו לאחים פז שהפכו את הסיפור היהודי-דתי לכזה המשולב באסתטיקה קולנועית מרהיבה לפרקים.

הפרולוג של הסרט מציג את הגרסה המוכרת ביותר למיתוס של הגולם – המהר"ל מפראג מנסה להשתלט על הגולם שבנה, שמגן על היהודים מפני רדיפות והפך להורג כמעט ללא אבחנה. כל זה מתרחש בתוך בית כנסת, מה שחוסך מיוצרי הסרט לשחזר את פראג הגדולה. החלק העיקרי של הסרט מתרחש בכפר יהודי קטן בליטא מספר עשורים מאוחר יותר. הבחירה בכפר קטן גם קלה יותר מבחינת שיקולי הפקה בסרט שנעשה בתקציב לא גבוה, ועדיין מצליח להרשים מאוד מן הבחינה הטכנית בקטעי הפנטזיה הגדולים.

חנה (חני פירסטנברג) היא אישה יהודיה אשר נמשכת ללמידה, שהיא התפקיד של הגברים בלבד, ומתגנבת לחלל שמתחת לבית הכנסת על מנת לשמוע את דברי הרב. היא נשואה לבנימין (ישי גולן), בנו של הרב, אשר אוהב אותה ואף מבריח עבורה ספרי קבלה. אולם, הצפי בקבלה היא שהזוג יתגרש, שכן חנה לא ממלאת את תפקידה כאישה ויולדת ילדים. במקביל, בכפר של הגויים מתפשטת מגפה ואלו מאשימים את היהודים, אולי בגלל שראו את חנה ואחותה טובלות לפני טקס הנישואין של האחות הקטנה. טקס הנישואין מופר על ידי הגויים שמטילים עוצר על הכפר ומאיימים בהרג המוני אם לא ימצא מרפא לבת של ולדימיר, מנהיג הפורעים. חנה מוצאת עוז ומציעה לבנות גולם, אך הגברים מבטלים את הרעיון. אני מניח שזה לא ספוילר גדול מדי לומר כי הגולם אכן נבנה וכי כוחו גדול ופלאי.

היופי בסרט הוא החיבור של נרטיב נשי לנרטיב היהודי, הן בתחום רגשות הקיפוח והן בעיסוק בנקמה. אגדת הגולם היא במהותה סיפור של הגנה שהפכה לנקמה ובכך המיתה חורבן, והדבר מתכתב עם הדימוי היהודי בתרבות האנטישמית. בלי לגלות יותר מדי פרטי עלילה, אציין כי גם נקמה נשית ספציפית עולה בסרט ביותר בדרך אחד. אולם, ההקשר הכי יפה של הסרט ביחס לנשיות הינו המראה של הגולם. את המראה של גוש העפר הגדול והמאיים המוכר מייצוגים תרבותיים אחרים (המבוססים עד כמה שיודע לי על סרטי ״הגולם״ האילמים של השחקן/במאי הגרמני פול וגנר) מחליף גולם שאומנם נוצר בדומה לאדם הראשון מתוך האדמה, אך הוא נראה כילד ומהווה עבור הגיבורה תחליף פסיכולוגי לילד במה שהופך להיות השיא הרגשי של הסרט. יתרה מכך, המשחק של פירסטנברג ואופן הצילום של הסרט גורם ליחס של חנה לגולם להיראות בו זמנית אימהי ואירוטי, מה שהופך למושך ומטריד לא פחות מקטעי האפקטים והאימה.

הסרט לא ממש מפחיד רוב הזמן, אבל הוא כן מצטיין ביצירת אווירה אפלה שמצולמת נהדר. זה גם מוביל אותי לסוג של חסרון בסרט. הצילום של רותם ירון נהדר בקטעים החשוכים ופחות או יותר בכל סצנות הפנים, אבל סצנות המתרחשות בחוץ לאור יום נראות הרבה פחות טוב. ייתכן וזה קשור בשוני בין האור הישראלי לאור באוקראינה, בה צולם הסרט. בנוסף, הסרט סובל מן המחלה הטיפוסית לסרטים המדברים אנגלית למרות שאין שום סיבה הגיונית שהדמויות יתקשרו בשפה זו. לא ברור לאיזה סוג מבטא הקאסט הישראלי/אוקראיני כיוון, אבל התוצאה אינה אחידה.

חסרון נוסף נמצא בתסריט. אף כי הסרט מתייחס בהרבה כבוד ומורכבות לקבלה ולהיסטוריה, בכמה קווי עלילה הרגשתי חורים גדולים מדי או דברים שלא הוסברו כראוי. גם הנטייה של הסרט למלודרמה פשטנית וטובים מול רעים שטיפוסית לעבודה של כהן בקולנוע החרדי (לפחות להבנתי החלקית) לא בהכרח מתאימה לסרט המיועד לקהל מגוון יותר. אולם, בחלקים היפים שלו, הסרט לא רק מתגבר היטב על אתגרי תקציב, הוא גם סוחף ומעורר מחשבה ונוגע לא רק בסוגיות של זהות, שייכות ונקמה, אלא גם בטיבה של האהבה ודרכים שונות להתמודדות עם טראומה. למשל, יש בסרט שתי סצנות מין מאוד שונות שכל אחת מהן בונה את הדמויות בצורה שונה. כך שבסופו של דבר החיובי גובר על השלילי.

גבול – Border
(לירון סיני)

בין השלל המד"בי, פנטסטי, מעורר האימה והמחשבה של פסטיבל אוטופיה השנה אחד הסרטים שהיה לי ברור שאסור לפספס הוא "גבול", הנציג השבדי לאוסקר הזר בבימוי עלי עבאסי, זוכה הסרט הטוב ביותר במסגרת "מבט מסוים" בפסטיבל קאן. עבאסי חתום גם על התסריט יחד עם איזבלה אקלוף ויון אייבדה לינדקוויסט שכתב סיפור קצר עליו הוא מבוסס. לינדקוויסט, כמו שסיפר אורון על הסרט בדיווח שלו מפסטיבל קאן, אחראי ל"הכניסו את האדם הנכון", מה שמבשר על טיפול מרענן ומקורי במיתוס מאיים וותיק. עבאסי ביים וכתב את "שלי" שאור התייחס אליו באימת החודש ב-2017. אם להקיש מהסרט הזה אפשר לצפות לקצב איטי ששווה את ההמתנה ולאמירות עם מטען חברתי ביקורתי.

הוסיפו לאלה את הבאזז ואת העובדה שאורון ועופר לא הסכימו להסגיר כמעט שום פרט מהעלילה טרם הצפייה – והנה לכם ציפיות בשמיים וסקרנות אין קץ, ברמה שהכריעה, לצערי, בהתלבטות בינו לבין "הגולם" של האחים פז, אותו אשלים בהזדמנות הראשונה ועליו אפשר לקרוא לעיל. מה שאפשר לספר על "גבול" בלי להסגיר פרטים שיפגעו בחוויית הצפייה והגילוי "על מה הסרט הזה" הוא לא רב. במרכזו של הסרט ניצבת טינה (אווה מלנדר, שחזותה המבלבלת היא תוצר של עבודת איפור מהמעלה הראשונה), אישה קצת משונה, לפי קני המידה בה החברה המערבית שופטת אנשים. המראה שלה חריג, וכך גם ההתנהגות שלה. לא ברור לנו כצופים מה בדיוק "לא בסדר" איתה, והאם זה הולך להיות עוד מקרה של גיבורה בודדה שמסתדרת יותר טוב עם בעלי חיים מאשר עם בני אדם, או שיש כאן משהו נוסף.

ככל שהסרט מתקדם, ואנחנו נחשפים למערכות היחסים של טינה עם הקולגות שלה בעבודתה בבידוק המכס במעבר הגבול ואנשים אחרים בעמדות כוח, לצד קשרים עם אנשים משמעותיים נוספים בחייה והחיבור שלה לטבע, התמונה הולכת ומתבהרת וגם הופכת למפתיעה, מרעננת, קצת מאתגרת ולפרקים מחרידה. העניינים המחרידים קשורים בראש ובראשונה למעשיהם של בני אדם "רגילים" ונורמטיביים, ואלו הם שגרמו לי לזוז באי נוחות בכיסא, הרבה פחות מאשר רגעים מפתיעים באמינותם של פלרטוט, עירום וסקס בין דמויות שמאתגרות מאוד את התפיסות שלנו לגבי מה מושך ומה טבעי ונורמלי.

מדובר ללא ספק באחד הסרטים המרעננים והמקוריים שיצא לי לראות השנה, כולל המחויבות האסתטית עד הסוף לביצוע שלא מנסה להקל על הצופים או לחסוך מהם התמודדות עם השאלות שהוא מעלה. השאלות עצמן לא חדשות – מה זה נורמלי, מה זה גברי ומה זה נשי ולמה התפיסה של רובנו כל כך בינארית עדיין בהקשר מגדרי, ויש גם שאלות יותר פרטניות שהדיון בהן חשוב לא פחות, בהקשר של משיכה ויחסי מין כאשר אחד הצדדים מרגיש שונה, או אכן שונה פיזית או סובל מבעיה גופנית כלשהי. הסרט לא מתעכב יותר מדי על הנקודה הזו וגם פותר אותה מאוד מהר. הוא עושה זאת באופן נועז (ויש שיגידו דוחה, או מביך לפי הצחקוקים בקהל) מצד אחד, אבל גם קצת קל מדי מצד שני.

ברגע שנכנסים לסרט באופן מלא מנקודת מבטה של טינה, קל יותר לעכל אותו, כולל הקטעים של נשנוש תולעים שהוא כולל. בכך מסייעים גם צילומי טבע של חיות אחרות שמרככים את הסרט בפסטורליה נעימה, גם כשבמרכזה יש משהו שאמור לעורר בנו בלבול. טינה מעוררת הזדהות לכל אורכו, מעניינת, נוגעת ללב והדילמות שניצבות בפניה עזות ומטלטלות. חלק מהדמויות האחרות שסביבה מרגישות שלמות פחות, חלקן נמצאות שם יותר לצרכי קידום עלילה מאשר מסיבותיהן שלהן. אותו תסריט מחבר דברים יחד בסרט בצורה קצת נוחה מדי וקצת חוזרת על עצמה – וזו בגדול התלונה העיקרית שלי כלפיו. היו מקומות בהם אירועים התרחשו זה אחר זה באופן מקרי וכל כך נוח שהאמינות שהוא בונה סביב טינה ועולמה נסדקה עבורי. הוא גם מתנהל קצת על מי מנוחות, נע ונבנה לאיטו, מה שיכול להתיש מעט. עם זאת, אני עדיין ממליצה עליו בחום – פשוט כי לא ראינו יותר מדי סרטים שמציגים מישהו "דוחה" באופן כל כך משכנע ונוגע ללב לדעתי.

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.