• סרטים חדשים: פרק מספר חמש לעלילות ג'ק ספארו
  • פרויקט זוכי האוסקר בקטגורית הסרט הטוב ביותר: 22
  • אימת החודש - מאי 2017
  • פסטיבל קאן 2017: הדיווח השלישי של אורון
  • פסטיבל דוקאביב 2017 - הדיווח השלישי של עופר
  • דוקאביב 2017: דיווח שישי ואחרון
  • שעתם היפה
  • פסטיבל קאן 2017 - הדיווח השני של אורון
  • פסטיבל דוקאביב 2017 - דיווח חמישי
  • פרויקט כל זוכי הסרט הטוב ביותר באוסקר - 21
  • פסטיבל קאן 2017 - דיווח ראשון של אורון
  • פסטיבל דוקאביב 2017: דיווח רביעי של עופר
  • המילה האחרונה
  • ״תחושה של סוף״, סקירה
  • ״קולוסאל״, סקירה לקראת הקרנה בסינמטק הרצליה
  • כישלונות נהדרים: הסרטים המאוחרים של צ׳ארלי צ׳פלין
  • שומרי הגקלסיה 2

אימת החודש – מרץ 2017: XX, Shelley, We Are The Flesh, Bethany

26 במרץ 2017 מאת אור סיגולי

פינת אימת החודש חוגגת ארבע שנים, אבל הפעם לא נציין את זה באופן מיוחד כמו המצעד הכיפי משנה שעברה, אלא נמשיך עם עסקים כרגיל. בכל מקרה, אם למישהו מכם יש הצעות לספיישל לחגיגות החמש בעוד שנה, אתם מוזמנים להציע.
החודש אכתוב על ארבעה סרטים, כולם מעניינים על הנייר, המגיעים מארה"ב, דנמרק ומקסיקו. אנחנו נפתח עם אנתולוגיה מסקרנת, נמשיך לסרט הדני, משם למקסיקני מסויט ונסיים עם סרט אמריקאי עם אפיל לחובבי הניינטיז.

רגע לפני שנתחיל, מחוץ למניין סרטי החודש, שני עדכונים קצרים מהנעשה ב"מועדון האימה", קבוצת צפיית האימה השבועית שבה אני משתתף.
לפני שבועיים הצלחתי לעניין את חברי מועדון האימה בצפייה משותפת בסרט "The Pact". זהו סרט שראיתי בשנת 2012 וכתבתי עליו בסיכום שנת האימה הראשון של סריטה, אותו הפוסט שנתן לי את הרעיון להתחיל את אימת החודש באופן קבוע. לא הרבה מכירים את הסרט הקטן והמפתיע של ניקולס מקארתי, וזה בדיוק מה שניסיתי לתקן. אני שמח לבשר שהסרט הזה עבד מעולה בצפייה משותפת, רשם כמה הקפצות מרשימות בחדר והיה מהנה מאוד באופן כללי. עכשיו יש לי הוכחה שזה לא רק בראש שלי, ואני מפציר בכם לבדוק אותו בהזדמנות. מעבר לזה, במקרה או שלא, הטוויסט שלו הופיעה בלפחות שלושה סרטים שראיתי מאז, אחד מהם נמצא גם בפינה של החודש הזה ממש, אבל לא אחשוף מהו כדי לא להרוס.
שבוע לאחר מכן, אין לי מושג איך, נבחר הסרט "Something Wicked this Way Comes" שהיה אחד הסרטים הכי מטלטלים של ילדותי, ובבלוג הרחבתי עליו בסקירת האלווין המוקדשת לבמאי ג'ק קלייטון. בשנה שעברה גם קראתי את הספר של ריי בראדבורי עליו הסרט מבוסס. להפתעתי אף אחד מהמועדון לא שמע על הסרט בכלל, ולא לגמרי השתכנעו שהוא אמיתי. אפילו לא תוך כדי צפייה.
אין ספק שהסרט הזה יכול להשפיע קשות על ילד באייטיז, אבל אם אתם לא ילדים כרגע, או גרים באייטיז, לסרט הזה אין הרבה ערך, כך גיליתי לצערי. העיבוד של בראדבורי לספרו שלו ממש מוזר, הוא מרגיש מטופש והפקטור הרגשי לא עובד בכלל. חוץ מהופעה מוצלחת של ג'ונתן פרייס ואותה סצנת עכבישים ארורה, הסרט כבר איבד כל אפקט שהיה לו והשעה וחצי שהוקצבה לו מזדחלת נורא. אבל אני ממש ממליץ לקרוא את הספר.

ועכשיו, לסרטי החודש.

XX

אמנם הדרך עוד ארוכה, אבל מצבן של הבמאיות בעולם האימה נדמה שהולך ומקבל יותר ויותר תשומת לב. בשנים האחרונות זכו לתהודה רבה סרטי ז'אנר של נשים כמו "הבאבאדוק", "ילדה חוזרת הביתה לבדה בחושך", "אבולוציה", "אמריקן מארי" ולאחרונה "נא". אמנם לא כולם היו כוס התה שלי, אבל מבחינת קהילת האימה הסרטים האלו התייצבו בהרבה רשימות הצטיינות. עם זאת, לא קשה לראות שבמאיות עדיין מופלות, ואם מסתכלים על סרטי האימה האולפניים, רואים שגם שם הייצוג הנשי הוא מועט בצורה קיצונית.
זה אחד הדברים שתדלקו את עשיית האנתולוגיה הזו, אותה ניסו להרים במשך ארבע שנים. מדובר בקבוצה של ארבעה סרטים קצרים, שאת כולם ביימו וכתבו נשים, וכל אחד מהם סובב סביב גיבורה. "XX" נחשף לראשונה בסאנדנס האחרון וזכה לתגובות נלהבות למדי.

במהלך אימת החודש יצא לי להתייחס ללא מעט אנתולוגיות, שכולן סבלו מחוסר אחידות במקרה הטוב. זאת אחת הבעיות הגדולות של הקונספט – קשה לשמור על איכות גבוהה כאשר מערבים סוגים שונים של במאים וסיפורים, ואי אפשר להמנע מכך שחלק מהם יהיו פחות טובים באופן ניכר. עם זאת, בזכות התגובות החיוביות, הגעתי מלא אופטימיות ל-"XX", אבל לצערי זה לא החזיק. האמת שאני גם ככה כבר ממש מיואש מעניין האנתולוגיות הזה, אבל הפעם זה היה יחסית חריף כי למרות שהיו פה ושם רגעים טובים, והעשייה עצמה באופן כללי טובה מאוד, כל ארבעת הסרטים היו מאכזבים עד בינוניים.

הסרט הראשון הוא "הקופסא", ולפחות מבחינת הסיפור, הוא הטוב ביותר באנתולוגיה. הוא שייך לג'ובאנקה ווקוביץ', ונפתח בנסיעה של אמא צעירה ושני ילדיה ברכבת. בנה הקטן מתעניין באיש מבוגר שיושב לידו ועל ברכיו מונחת קופסא גדולה. האיש מסכים להראות לילדון מה נמצא בפנים, ומאותו הרגע משהו בו משתבש. הוא מפסיק לאכול, בקושי מתקשר עם הסביבה, ולשאלה מה היה בקופסא הוא עונה בפשטות "כלום". לאחר כמה ימים של צום, הדאגה הולכת וגדלה, אבל הילד מתעקש שלא לאכול או להסביר מה עובר עליו. אצל הצופים בשלב הזה כבר ברור שמדובר באלגוריה כלשהי, וזה רק הופך את העניין למסקרן הרבה יותר.
למרבה הצער, הסרטון לא מקיים את ההבטחה הגדולה שהוא מעניק בהתחלה. כמובן שאף אחד לא חשב שבאמת נדע מה היה בקופסא, אבל ווקוביץ' חתכה חזק מדי לכיוון האלגוריה, וככזה הסרט מסתיים באופן מאוד לא מספק. הוא משוחק ומבוים היטב, אבל משאיר תחושה מרגיזה של חוסר סיפוק בסופו.

השני הוא "מסיבת יום ההולדת" אותו ביימה אנני קלארק, הידועה גם כמוזיקאית סיינט וינסנט. את התסריט כתבה בשיתוף עם רוקסן בנג'מין, שגם הפיקה את האנתלוגיה וביימה את החלק השלישי. הבעיה עם הפרק הזה הוא שעל אף שמדובר בסרטון חביב ומשעשע, להגיד שהוא שייך לעולם האימה זו הגזמה פראית. גיבורת הסרט היא מארי (מלאני לינסקי הנהדרת תמיד, שלאחרונה שיבחתי אותה ב"אני לא מרגישה בבית בעולם הזה יותר") המתעוררת לבוקרו של יום ההולדת של בתה המאומצת. לחרדתה היא מגלה שדבר נורא קרה במהלך הלילה – בעלה מת בחדר העבודה שלו. מפחד להרוס את יום ההולדת, עושה כל שהיא יכולה כדי להסתיר את הדבר.
גם הפעם מדובר בעשייה טובה למדי, אבל היא לא מפחידה או מצחיקה במיוחד, וככזו מרגישה מאולצת לאנתולוגיה הספציפית הזו.
החלק השלישי הוא של רוקסן בנג'מין, "אל תפלי" שמו, והוא סרט בסגנון חופשה שהשתבשה. שני גברים ושתי בחורות נמצאים בטיול במדבריות ארה"ב, וחונים בשמורה שאליה הכניסה אסורה. במהלך הלילה משתלט על אחת הטיילות שד מרושע והופך אותה למפלצת קטלנית. עיצוב המפלצת הוא החלק המצטיין של הפרק ועל כן יש בו כמה אימג'ים אימתיים למדי, ולמרות שגם הפעם מדובר בהפקה לא רעה בכלל, היא מרגישה מאוד ממוחזרת, צפויה וחסרת מקוריות או ייחוד.

הפרק הרביעי והאחרון הוא של היוצרת המוכרת ביותר מהחבורה, קארין קוסמה. סרטה הראשון היה "קרב בנות" שעשה לה שם בשנת 2000, ולאחר מכן קיבלה את ההזדמנות להביא למסך את העיבוד הקולנועי לסדרת אנימציה "אאון פלוקס" בכיכובה של שרליז ת'רון. ההפקה הזו התגלתה כסיוט, הפרויקט הופקע ממנה, נעשו בו שינויים שלא אישרה, וכאשר יצא לקולנוע התקבל בקרירות והיה לכישלון גדול. סרטה הבא היה "הגוף של ג'ניפר", אחד מסרטי האימה המהנים והלא-מוערכים-מספיק של השנים האחרונות. בשנה שעברה ביימה את "ההזמנה" שהיה לאחד מסרטי המתח המהוללים והמוערכים ביותר של 2016, אם כי אני לא התלהבתי ממנו במיוחד.
הפרק של קוסאמה, "בנה החי היחידי", הוא מין סיקוול לא רשמי ל"תינוקה של רוזמרי". אמא צעירה, והשלישית מתוך ארבעת הפרקים, שמגדלת את בנה המתבגר בגפה ומנסה להתמודד עם אופיו האלים והסדיסטי, אותו קיבל בירושה מאביו שהוא בעצם השטן.
החלק הזה הוא אולי הרגשי ביותר של האנתולוגיה, כי הוא מציב במרכזו את הקשר המסובך בין אימהות לבנים, ואת הקושי שבגידול ילדים. קוסאמה אמנם במאית חכמה ומוכשרת, אבל נדמה שהצופה תמיד מקדים את העלילה ולכן הרבה חלקים ממנו מרגישים נמתחים, והוא בונה לקראת קליימקס שלא מגיע.

Shelley

סרט נוסף העוסק באימה שמהותה בנשיות מגיע הפעם מדנמרק, והוא גם מצטיין החודש בהפרש ניכר. סרטו הראשון של הבמאי ממוצא איראני (על פי הבנתי), אלי אבאסי, הוקרן בפסטיבל ברלין והיה מועמד לחמישה פרסי "רוברט פסטיבל" שהוא, על פי האינטרנט, המקבילה הדנית לאוסקרים, ולא פרס "בודיל" כפי שחשבתי עד היום. אם מישהו מכם בקיא בתרבות הפרסים הדנית ויכול להעיד אחרת, אשמח לשמוע.

"שלי" מתחיל ברצף אימג'ים של איזור כפרי ויפה, אבל המוזיקה וחילופי הפילטרים מעידים על כך שמשהו נורא עומד לקרות. זה קצת מרגיש כמו משהו שהתווסף לסרט רק אחרי תום העריכה, כי מישהו אמר לבמאי שצריך לתת טון אימתי בהתחלה, אחרת לא יבינו באיזה סרט הם נמצאים, ואכן הדקות שבאות לאחר הפתיחה המסתורית מתנהלות כמו דרמה לכל דבר ובונות מתח בצורה איטית מאוד.
במרכז הסרט נמצאת אלנה (קוזמינה סטרטאן, "מעבר לגבעות"), עובדת זרה מרומניה, שנשכרת עלי ידי קספר (פיטר קריסטופרסן) ולואיז (אלן דורית פיטרסן) הדנים כדי לעזור להם במשק הבית המבודד והאוטרקי שלהם, בו אין מים זורמים או חשמל, רק גינת ירק, תרנגולות ואגם יפייפה. הזוג חשוך הילדים מחבב מאוד את העוזרת החדשה, אשר הגיעה כדי לחסוך כסף על מנת לקנות לה ולבנה הקטן דירה במולדתם, והיא מפתחת קשר יפה במיוחד עם לואיז. חציו הראשון של הסרט מתעסק כולו בקשר בין הנשים, ובונה אותו היטב. הוא נטול אלמנטים של אימה או מתח, מלבד מיני חזיונות מוזרים שתוקפים את אלנה.
המצב מסתבך כאשר אלנה נעתרת לבקשתה של לואיז להיות האם הפונדקאית שלה. ההיריון אמנם מתקדם כמו שצריך, כך על פי הגניקולוגית המקומית, אבל גופה של אלנה לא נראה שעומד בזה. היא מרזה, הופכת להיות חיוורת, סובלת מסיוטים ודי בטוחה שהעובר שברחמה רוצה במותה. הזוג מנסה לעזור, אבל לא לגמרי מצליח להבין מה קורה. בשלב הזה אנחנו שעה לתוך הסרט, ומכאן לא ארחיב עוד על המשך העלילה כי מדובר בספויילרים.

הכוח של "שלי" הוא בכך שהוא מצליח לייצר חיבה לשתי הדמויות הנשיות, וככזה באמת אפשר לדאוג להן ולהיות מעורבים במצב אליהן נקלעו. הסרט גולש למחוזות ה-body horror ועושה זאת בצורה מינימליסטית אך אפקטיבית למדי, וכן, יש פה סצנה עם מסרגה. למקרה שתהיתם. הקצב המאוד איטי של הסרט עלול להרחיק קצת בחלקיו הראשונים – וכנראה בגלל זה נזכר אבאסי להזכיר לנו שאנחנו בסרט אימה עם מיני שוטים קצרים ומפתיעים – אבל זה לגמרי משתלם בחלקו האחרון של הסרט בו העניינים מתדרדרים במהרה.
אחת הדרכים לקרוא את הסרט, או לפחות הדרך שלי בלטה יותר מכולן, היא לראות אותו כסיפור על עול הפונדקאות ועל המחיר שמשלמים שני הצדדים. אני לא בטוח האם זה מחזיק לכל הסרט, אבל זה הפך אותו למעניין מאוד בעיני. אפשר גם לראות אותו כאלגוריה למערכת הכוחות בין חברה מתקדמת לנחשלת, אז זה כבר מוסיף לו נקודות. המשחק מצוין, הוא מצולם היטב, ואורכו פחות משעה וחצי כך שהזמן עובר יחסית בסדר. קשה לומר שמדובר באיזשהו סרט יוצא דופן בעולם סרטי ההיריון שמשתבש, תינוקות דמוניים, או סרטי בקתה, אבל הוא כן מראה על במאי מוכשר ומסקרן.

We Are The Flesh

בעשור הקודם קהילת האימה הפנתה את מבטה אל צרפת ואל תנועת האימה הקיצונית שלפתע בקעה ממנה. בחלוף העשור נרשמה דעיכה בסרטי הז'אנר הצרפתיים, ועלתה השאלה איזו מדינה תהיה נושאת הדגל הבאה. נכון לעכשיו, נדמה שהתשובה היא מקסיקו. לאלו שעוקבים אחרי אימת החודש לא מדובר בהפתעה גדולה, ובעבר נכתב פה על כמה סרטי אימה ומתח מהמדינה המרכז (דרום?) אמריקאית, כמו "צאו לשחק", "אנחנו מה שאנחנו", "הנה בא השטן" וזה מבלי להזכיר את "האלי" על המאבטח שגופו הולך ומתפורר, ואת "הלי" הקיצוני, זוכה פסטיבל קאן.
אחד הסרטים המקסיקנים המדוברים ביותר מהשנה החולפת היה "אנחנו הבשר", של אמיליאנו רוחה מינטר, שהוקרן במסגרת צדדית בפסטיבל קאן ובאינספור פסטיבלי ז'אנר. אציין בשלב זה שלא הייתי ממהר להכתיר את הסרט הזה כסרט אימה, אבל הוא כן הולך על קו קיצוני יחסית, בעיקר בתחום הגופני, לכן יכול בקונסטלציה כזו או אחרת להיחשב כסרט ז'אנר.

הסרט מתחיל בגבר מוזר שמתנהל באיזשהו מחסן נטוש, ומייצר גז מכל מיני דברים שאני לא בטוח שאני לגמרי רוצה לדעת מהם. אל המקום מגיעים בחור ובחורה שלהם אין בית. הדייר המפוקפק מציע להם להישאר אתו, אבל עליהם לעזור לו להפוך את המקום למין… טוב, תקשיבו, אני לא יודע מה קורה בסרט הזה. באמת שלא. הם עושים כל מיני דברים, ואז יש סצנות סקס מאוד מאוד גרפיות ולא נעימות בכלל, ואז יש עוד אנשים שם, ואורגיות, וגם רוצחים שם כל מיני חבר'ה, ואז בסוף יש כאילו סוג של טוויסט, אבל הסרט לא בונה מספיק את החוקים בהתחלה כדי שזה יהיה בגדר הפתעה. אני מניח שזה סרט שמדבר על בידוד, על צורך בחברה, על התדרדרות מוסרית, אבל באמת שלא הייתי מספיק מעוניין בשביל לחקור את זה.
"אנחנו הבשר" נורא משתדל לזעזע עם זיקפות וגילוי עריות, ומי שזה עובד עליו שיבושם לו. יכול להיות שפספסתי פה איזשהו משהו גדול, אבל לי זה הרגיש כמו סרט קצר ודל תקציב שיצא מפרופורציה, כזה שממש מעט ממנו נשאר בזיכרוני דקות ספורות לאחר הצפייה.

Bethany

ישנם שני שמות הקשורים לסרט האימה "בתאני" שמנעו ממנו להיות עוד אחד מביליוני סרטי האימה דלי התקציב שאנשים אפילו לא ממהרים להוריד באתרים לא חוקיים: שנון דוהארטי וטום גרין. למתבגרי שנות התשעים מדובר באושיות קאלט-טראש שמאוד מסקרן לדעת מה קורה איתם כיום. ובכן, מסתבר שלא הרבה.
דוהארטי חתומה גם כאחת המפיקות של סרט הזה, שביים זק וורד (שגם מככב). קלייר (סטפני אסטס) היא בחורה אשר נאלצת לשוב לבית ילדותה לאחר שאימה (דוהארטי) נפטרה. זה באמת הדבר האחרון שהיא רוצה לעשות מכיוון שילדותה בצל אימה המשוגעת הייתה רחוקה מנעימה, וגם זיכרונות מחברת הילדות המדומיינת שלה, בתאני, לא באים לה טוב. בעלה (וורד) מתעקש להישאר שם כי הבית הזה הוא הנכס היחיד שנותר להם, והוא לא שם לב שאשתו הצעירה הולכת ומאבדת את דעתה במקום הזה.
טום גרין, אגב, מגלם את יועץ הנישואין שלהם, שמגיע לביקור עם תוצאות קטלניות.

"בתאני" הוא הפקה קטנה מאוד שמושפעת מאוד מסרטי האימה היפנים (J-Horror), ולעיתים גם יעילה למדי. אמנם יש בו איזו הפחדה וחצי ראויה, אבל דלות ההפקה שלו בולטת נורא והסרט מוביל למקומות שכבר ראינו לאחרונה בסרטי בתים רדופים. קשה להזדהות עם הדמויות כי קלייר עוברת כקורבנית מאוד ובעלה אמנם אוהב אותה, אך אטום בצורה די קיצונית. הסרט לא נראה טוב, המשחק לא בשמיים, ואם ציפינו להופעות קאלט של ניצולי הניינטיז החביבים, זה לא המצב. דווקא אולי זה דווקא משהו שאפשר להעריך, ולא לזלזל בו. גם דוהארטי וגם גרין באמת באו לתת הופעה, לא סתם איזה קריצה לחובבי הנוסטלגיה שבנינו, והאמת היא שיש בזה משהו נחמד. אבל כמו שאר סרטי אימת החודש של מרץ 2017, גם הפעם מדובר במשהו זניח למדי שבאמת אין צורך לבזבז עליו את הזמן.

נקווה לחדשות טובות יותר בחודש הבא. לכל פרקי אימת החודש בארבע השנים האחרונות, לחצו על התגית למטה.

תגובות

  1. ErTu הגיב:

    חיכיתי כל כך הרבה זמן ל-XX… מאכזב לגלות שהוא כ"כ בינוני. התלהבתי בעיקר לראות משהו חדש של מארי הארון (זאת שעשתה את American Psycho), אבל מסתבר שהיא נפלה מהפרוייקט. חבל.

השאר תגובה