• הסיפור של אולפן הקולנוע ״הנד מייד״, שהוקם בטעות
  • מי שעומד מאחורי
  • סרטים חדשים: ״מי שעומד מאחורי...״
  • ״השיר של רוז״, סקירה חצויה
  • ״ילדים טובים״, סקירה
  • פרזיטים
  • ״היו זמנים בהוליווד״, סקירה
  • מבט מחודש בסרטי האחים כהן: ״יהודי טוב״
  • The Art of Self Defense :מחכים לתרגום
  • טוויסט בעלילה: וידוי של אדם שלא חושש מספוילרים
  • מידסומר
  • ״סיפורים מפחידים שמספרים בחשיכה״, סקירה
  • הכירו את
  • המלצות סינמטקים: מהדורת אוגוסט 2019
  • ״מהיר ועצבני: הובס ושואו״, סקירה

דוקאביב 2019: ״על חברים ואלוהים״, ״אדמה״, ״21 יום ולילה״, ״אם שחורה״, ״קולו של אחמד״

24 במאי 2019 מאת עופר ליברגל

פסטיבל דוקאביב נפתח ביום חמישי עם אולמות דחוסים לצד מזג אוויר שהוא הרבה יותר קיצי מאשר אביבי. היום הראשון שלי בפסטיבל היה עמוס ובפוסט זה תוכלו לקרוא בקצרה על כמה מן הסרטים אשר הספקתי לראות, כמו גם על כמה סרטים בהם צפיתי לקראת הפסטיבל אך הזדמן לי לכתוב עליהם רק אחרי פתיחתו. כתמיד, כיף לראות את מתחם הסינמטק שוקק חיים ואהבת יצירה.

על חברים ואלוהים
Gods of Molenbeek

סרטה של ריטה הונטאנן מקסים ושובר לב בגלל מושאי התיעוד: ילדים בני 6 (בערך) החיים בשכונת מלונבק בבריסל, שכונה אשר נמסר בראשית הסרט כי היא נחשבת כבסיס אפשרי לטרוריסטים מוסלמים, אך מדובר בשכונה מעורבת אתנית ושלווה למראית עין. אתוס הוא ילד ממוצא פיני ובסצנה הראשונה בסרט הוא עונה לשאלה ומספר כי הוא סבור שיש אלים, אבל רק במעשיות פיניות – הוא מחופש לאל הרעם הנורדי, ת׳ור, ולא בגרסה שנראית כמו כריס המסוורת׳; לחברו הטוב אמין אין לוקסס להטלת ספק – הוא בן למשפחה מרוקאית מוסלמית אדוקה ואף כי בראשית הסרט הוא לא יכול להסביר מדוע אינו אוכל חזיר, תפילה ודברי שבח לאללה הם חלק משגרת יומו; לפעמים אתוס משחק גם עם פלו, ילדה בלגית למהדרין ואתאסטית משכנעת למדי, שמסבירה למה כל אמונה באל היא טירוף.

הקסם של הסרט נובע מכך שכל שלושת הילדים מוטרדים מן ההבדלים הדתיים ובו בזמן לא ממש בטוחים מה עומד מאחורי ההגדרות של האלוהות והזהות האתנית השונה, כאשר ברקע יש הפגנות וגם פיגוע קשה. אך זהו יותר סרט על למידה של ילדים וכאב בגיל הרך. סצנת הסיום עצובה מנסיבות א-פוליטיות לחלוטין, כאלו שיירגשו כל אם וילד. לא מדובר בסרט יוצא דופן בשפה החזותית שלו, אבל הייחוד שלו הוא בכוח הקשב לעולמם של הילדים, לאהבת המשחקים, יחד עם הרצון לידע וחוסר היכולת להבין תמיד עד כמה גדולה המחולקת הפוליטית סביבם.

הקרנות נוספות:
יום א' 26.05 | 14:45 | סינמטק 4
שבת 01.06 | 14:00 | סינמטק 2

אדמה
Earth

כמה מסרטיו של הבמאי האוסטרי ניקולאס גיירהאלטר עסקו בנושאי רוחב סביבתיים, ובאופן בו האדם משנה את פני כדור הארץ. בסרט זה, אחד משני סרטים של הבמאי בפסטיבל דוקאביב השנה, הדבר ניצב מילולית בחזית הסרט: תיעוד של הדרך בה האדם משנה את פני הארץ – מזיז אדמה לצרכיו, חוצב מנהרות לרכבת, חוצב ממנה חומרים שונים.

ניתן לתאר את כסרט של מאבק של האדם באיתני הטבע, הנלחם בסרט אודות המלחמה של הטבע בנזקי האדם. בעוד הצילומים של גיירהאלטר מדגישים לא פעם את ההרס, הוא גם מקדיש פרק זמן ארוך לדברי האנשים העובדים במקומות השונים אותם הוא מתעד ברחבי העולם. האנשים הללו מועדים לרוב לנזק הסביבתי, אך גם מוצאים טיעונים למען הקידמה האנושית והבמאי מתייחס לדבריהם בכבוד. כאשר הוא מראיין הוא מעוניין בעולמו של בן השיח שלו ולא בהכרח בקידום המסר של הסרט. כל זאת מתבצע בעוד הסרט מנסה לשמור כל איזון בין צילומים המתארים את המתרחש וראיונות של אדם מול מצלמה, הערוכים בצורה בה מסך שחור מייצר מעבר רק לחלקים הרלוונטים של השיחה.

אתרי הצילום המתועדים ברחבי העולם המוצגים כשילוב של כיעור והרס ויופי הנובע הן משרידי הטבע והם מהתפעלות פוטוריסטית מן ההישגים הטכנולוגיים. אחרי שהסרט נפתח באנשים שעובדים בלהזיז הרים, מילולית, הוא צולל במספר דרכים לעומקי האדמה בטרם משנה את אופיו בשני הסיקוונסים האחרונים. אחד מהם מראה ניסיון לחלץ פסולת גרעינית מאתר אחסון תת-קרקעי, שנתגלה בדיעבד כלא בטוח, ולבסוף ניתנת זכות הדיבור לילידים אמריקאים בקנדה, שתנאי המחייה שלהם הפכו לרעילים בעקבות הקרבה לאתרי קידוח נפט.

כל אחד מן החלקים השונים בסרט מרהיב ומרשים ברדכו. יחד עם זאת, הקצב האיטי האופייני ליוצר מתיש לפרקים, וייתכן כי היה מוטב לוותר על סיקוונס אחד על מנת לייצר סרט מהודק יותר באורך שעה וחצי, במקום סרט הנושק לשעתיים. הסרט מהווה חוויה משלימה מעניינת לסרט ״אקווארלה״ של קוסאקובסקי המציג גם הוא בפסטיבל, סוג של צפייה כפולה על מלחמת האדם בטבע.

הקרנה נוספת:
יום ד' 29.05 | 17:00 | סינמטק 2

21 יום ולילה

לכאורה, סרטה של זהר וגנר משתייך לז׳אנר הדוקו-פשע: הוא נפתח בשיחה זועמת למוקד המשטרה המודיעה על היעלמות של פעוט בן שנתיים ביישוב בדואי, וחומר הגלם העיקרי בו הוא ארכיון חקירת המשטרה אודות המקרה. רוב החומרים מגיעים משלושת השבועות שבכותרת, שבועות בהם אם הילד המדובר הייתה במעצר. אך למעשה, מדובר בסרט בו אין יותר מדי מתח לגבי מה באמת קרה והנושא שלו הוא לא האירוע החריג שקרה לפעוט, אלא השגרה של קיפוח כפול אותו חווה גיבורת הסרט; קיפוח של הבדואים בחברה הישראלית וקיפוח של נשים בתוך החסרה הבדואית. לכן אין זה פלא שגיבורת הסרט למדה להקטין את עצמה ודומה כי היא אינה מעוניינת להוציא החוצה זעם, לא משנה מהן הנסיבות.

על פניו הסרט מנוגד ליצירה הקולנועית הקודמת של וגנר: מסרטים תיעודים אישיים בו הבמאית דנה דרך סיפורה האישי בזהות הנשית בחברה המודרנית, בסרט הזה הבמאית אינה נוכחת – לא פיזית, לא בקולה, וכמעט ולא בצילומים תיעודים אותם יזמה. כתחליף, היא מנסה טכניקות שונות על מנת לתת קול למי שמהססת להשתמש בשלה, לייצג חזותית את מי שגם בסביבתה הקרובה היא לפעמים בלתי נראית. לכן, לצד צילומי הארכיון שרובם של המשטרה, הסרט משחזר את התחושות והאירועים באמצעים סימבוליים יצירתיים. התוצאה היא סרט מחאה אשר אינו זועק, אלא דורש מן הקהל לחשוב ולבחון את המציאות לעומק. זוהי יצירה דחוסה מאוד, בה חלק מן התגליות עוברות בחטף ומותירות סימני שאלה, שלא מסתיימים בהכרח בתשובות לגבי מה באמת קרה לאישה או לתינוק שלה.

הקרנות נוספות:
שבת 25.05 | 18:30 | סינמטק 3
יום ה' 30.05 | 20:45 | סינמטק 4

אם שחורה
Black Mother

בפסטיבל בו סרטים רבים מאתגרים בגלל קצב איטי או מיעוט אינפורמציה, סרטו של הבמאי והצלם חאליק אללה מאתגר בגלל קצב מהיר ושפע לא פוסק של נושאי עיסוק. אלה נמסרים דרך חומרי ארכיון, צילום בפורמטים שונים, ראיונות ומונולוגים אשר לרוב לא מסונכרנים לחלוטין עם התמונה, כאשר רוב הזמן המעבר בין הנושאים לא נהיר לאנשים שהם לא הבמאי, או לפחות זה כך זה נראה תחילה.

הנושאים בסרט נסובים סביב מורשת, תורשה ומולדתו של הבמאי, ג׳מייקה, המוצגת בסרט בשלל דרכים החושפות טבע עוצר נשימה, עוני וחולי מזעזע, זנות ושיא עולם לכנסיות על מטר מרובע. ההווה משולב בדיון על העבר, מוזיקת רגאיי מוחלפת בשיח על החיבור לטבע ואכילת פירות (וגם עישון ג׳וינטים). כמעט בלי לשים לב, חומרים אישיים של הבמאי מתערבבים בנרטיב הלאומי בסרט אשר לא ממהר לחשוף את המהלך שלו, אם בכלל, אך כשהוא עושה זאת הוא מוביל לאחד מן השיאים הרגשיים של הפסטיבל בפרט והשנה הקולנועית בכלל.

שני סיקוונסים מפעימים מגיעים בדקות הסיום של הסרט. אחד מתאר מוות, האחר מתאר לידה. שניהם מחוברים בחוט רוחני ובכמות בלתי נתפסת של דברי שבח לישו, אך הבמאי שולט באופן בו הוא מביע אהבה לנשיות השחורה באשר היא, לארצו ומשפחתו. החיבור לטבע והעריכה הפרגמנטרית גרמו לי לחשוב על הסרט כגרסת העולם השלישי לטרנס מאליק, ואני מתכוון לכך באופן מחמיא. אולם, אולי מוטב לצפות בסרט פעם נוספת על מנת לפענח אותו עד תום, כי מדובר ביצירה מקורית. אולי גם מוטב שאותה צפייה תהיה בהילוך איטי, כי מתרחשים כאן הרבה דברים. זה סרט שמתאים כמו כפפה ליד לקטגוריית ״עומק שדה״ של הפסטיבל – הוא מקורי ומאתגר. לא כל הצופים יבינו מה בדיוק הבמאי רצה, אך במקביל זהו גם סרט המוצא את הדרך שלו לתקשר עם חלקים מן הקהל, להרשים ולברוא שפה קולנועית הנראית ייחודית.

הקרנה נוספת:
יום ב' 27.05 | 16:30 | סינמטק 2

קולו של אחמד

זהו הפרק השלישי בטרילוגיית הבוגרים של ביה"ס לקולנוע סם שפיגל – פריוקט בו בוגרים של בית הספר יוצרים סדרה של סרטים קצרים במחווה לסרט ישראלי קצר משנות ה-60, כלומר ראשית ימי הקולנוע הישראלי. אחרי "עקבות בירושלים" שהתכתב עם "בירושלים" של דוד פרלוב ו"ווייס אובר" שיצר וריאציות לסרטו של אברהם הפנר "לאט יותר", מגיע הפרק המסיים – מחווה לסרט המכונן פוליטית ואמנותית "אני אחמד". הסרט המקורי נוצר בשנת 1966 בידי הבמאי אבשלום כץ והמפיק והשותף לתסריט רם לוי, שהפך מאז לאחד מן הבמאים הפוריים בתולדות הקולנוע המקומי ולחתן פרס ישראל לקולנוע. יוזם הטרילוגיה הוא המנהל היוצא של ביה"ס סם שפיגל, רנן שור, ומי שחברה אליו הפעם באוצרות ובעריכה היא איילת מנחמי.

"אני אחמד" הוא סרט של 13 דקות שהוקרן בקולנוע לפני סרטים ארוכים, זמן קצר לפני מלחמת ששת הימים. הסרט עורר בזמנו זעם של ממש, שכן זו הייתה הפעם הראשונה בה הקהל הישראלי חזה בסרט המסופר בקולו של גיבור ערבי ומתוך נקודת המבט שלו, גם אם בתיווך של שני יוצרים יהודים. אחמד הוא צעיר מן הכפר ערערה שיוצא לעבוד בתל אביב כפועל בניין, ומספר בקולו על חוסר היכולת למצוא עבודה אחרת למרות תעודת הבגרות שלו. הוא מפרט על הקיפוח וההשפלה שהוא חווה מן הישראלים בעבודה, בשעות הפנאי, ובניסיון להשכיר דירה. הכל תוך שהוא מציין מדי פעם שהוא מבין גם את הצד של היהודים ואת החשש התמידי ממלחמה. הסרט, ששוחזר דיגיטלית באופן מרהיב עבור הפרויקט, משלב בין תיעוד לדוקודרמה, שכן רוב הסרט מורכב מכך שאחמד משחזר סצנות מחייו בעודו משתף בעברית צחה במבטא ערבי את ואת רגשותיו.

היוצרים אשר התבקשו ליצור יצירה עכשווית בהשראת הסרט עמדו בפני אתגר, מפני שרוב הדברים בסרט שגילו למעלה מ-50 נראים אקטואליים גם לימינו. הראייה של אחמד את מצבו ואת מצב החברה הישראלית מתגלה כחדה, ודומה כי אף משפט שנאמר בסרט אינו שונה מהותית מן המצב כיום. אילולא המוזיקה שהתיישנה והשינויים שחלו בנוף התל אביבי, ניתן היה לחשוב כי מדובר בסרט שצולם בעת הנוכחית תחת הבחירה האמנותית בשחור-לבן. כמו תמיד בסרטי אנתולוגיה המשותפים לבמאים שונים, התוצאה אולי אחידה בתמה ומייצרת מהלך מתפתח של מסר, אבל לא אחידה ברמה. גם אם אף אחד מן החלקים אינו מהווה נפילה של ממש.

בהכללה גסה, רוב היוצרים בפרויקט הנוכחי התכתבו עם הסרט המקורי בצורה ישירה יותר מאשר החלקים הקודמים בטרילוגיה. זה כולל נוכחות של גיבור הסרט ההוא, אחמד, בחלק מן הסרטים, לצד נוכחות של הבמאי רם לוי והקרנות של הסרט המקורי כחלק מן היצירה המחודשת. כל אחד מן הדברים הללו משותף לפחות לשניים מן הסרטים החדשים, והראשון במחווה משלב בין שלושתם. את הסרט הפותח יצרו דוד אופק ואיילת בכר והוא מציג את אחמד מן הסרט מדבר בימינו בפני תלמידי תיכון בקיבוץ יקום. הוא מספר גם על עברו לפני התקופה המתועדת ובמקביל שחקנים מגלמים סצנות מפתח מאותו סיפור, כאשר אחד מהם הוא המפיק/תסריטאי רם לוי, שמגלם הפעם את נציג הממסד הישראלי. לא אחשוף כאן את ההפתעות הנחשפות במהלך היצירה, אבל יש בו מחווה לסוג של תקווה כוזבת שאולי הייתה בעבר של הארץ הזו, וגם שאיפה לדו קיום הרמוני תוך ידיעה כי הסיכוי לכך כנראה חלף.

את הסרט השני ביים שאדי חביב אללה. בסרט זה אחמד חוזר לנסוע עם פועלים לעבוד באתרי בנייה בתל אביב, אחרי 50 שנה, תוך שהוא נזכר בחבר אשר עבד עמו בשנות הששים ומדבר עליו בשפה ערבית פיוטית. הסרט מדגיש כיצב המצב נותר כשהיה מבחינות רבות, למשל היחס לפועל הערבי, אך מעביר את המחאה שלו בצורה חריפה יותר ותוך דגש על ההיבט הכי בעייתי בתחום הבנייה בישראל, אשר לא נידון בסרט המקורי.

דורון ג'רסי העביר את המוקד בסרטו לאחד מיוצרי הסרט המקורי, רם לוי, שכאמור הפך מאז לדמות מובילה בתעשייה. הסרט החדש מוצא אותו על הסט של סרטו ה-70 במספר, שיתוף פעולה יהודי-ערבי המתאר הגעה של ילדים פלסטינים בפעם ראשונה לחוף הים. לוי מהרהר על היחס בזמנו לסרט "אני אחמד", תוך שהוא מצייין כי הוא לא חושב שזה מה שיכתבו עליו בעיתון אחרי מותו, בין היתר בגלל הזעם שעורר הסרט בזמנו (אם כי לא מדובר בסרט היחיד של לוי שעורר זעם כזה). יותר מכך, הסרט של ג׳רסי הוא דיוקן של אמן שדבק ברוח יצירה גם בגיל מבוגר, ודבק באמונה באדם הפשוט ובשיתוף פעולה יהודי-ערבי, גם אם הוא מבין את הלך הרוח הנוכחי בחברה.

סרטו של נעם קפלן נראה תחילה כסרט הכי תמוה במקבץ, אבל הוא מתגבש והופך לשיא של היצירה כולה. הבמאי מופיע מול המצלמה מכין חומוס בביתו שברחוב אבולעפיה בדרום תל אביב, ומדבר על הרחוב כעני ומוזנח, איפשהו בין יפו לתל אביב בשכונה בלי שם. רחוב שהוא אטרקציה בשל היותו מתפורר. אך מה שנראה כסרט בו הבמאי מציג את סבלו האישי מתהפך כאשר הוא מראה את "אני אחמד" לפועל ערבי שכן, ולאחר מכן מנסה לדבר עמו, שיחה שלא הולכת לפי התכנון (לכאורה). בין לבין, קפלן מציע דיון גס ומתריס במתכוון בקולנוע הישראלי לגווניו השונים, ובדימוי של ״הערבי״ המנוצל. כי כשערבי מופיע הוא אמור לסמל את כל מה שרע בישראל, מה שמוריד את הפן ההומניסטי אליו לכאורה שאפו היוצרים. זוהי מחווה מרגשת ואוהדת לסרט המקורי וגם יצירה חדה המבקרת לא רק את המדינה, אלא גם את הקולנוע המבקש לבקר אותה, ואת הסרט עצמו.

שני הסרטים האחרונים במקבץ התרחקו יותר ויותר מן היצירה המקורית. דן גבע מדמיין קהלת מודרני חווה את מה שחווה אחמד, ונותן לשחקן הערבי אשרף ברהום להקריא פסוקים מספר קהלת בערבית, על רקע הליכה בתל אביב המודרנית. זוהי יצירה ניסיונית שיש בה עניין ויופי, אך היא מרגישה לי מעט זרה לפרויקט – הפילוסופיה הקיומית-דכאונית של המלך המשורר מן התנ"ך לא ממש מתיישבת אצלי עם ראיית העולם של אחמד כפי שהיא באה לידיד ביטוי בסרטים. אחמד נדמה פרקטי יותר וגם אופטימי בדרכו.

הסרט האחרון מציג שיתוף פעולה יהודי-ערבי. שני הבמאים ממדוח אפדילה ועידו סוסקולני מצלמים את עצמם משוחחים בידידות ובהומור על הסכסוך ועל פתרונות אפשריים, אך סוג כזה של דיאלוג מתאפשר רק מכיוון ששניהם עזבו את הארץ ועברו לחיות בפינלנד. לא סתם אחד מן הפתרונות המוצעים היא עזיבה כוללת של כל תושבי הארץ. אין בסרט התכתבות של ממש עם סיפורו של אחמד או דיון בפועלי בניין בתל אביב, אלא רק בריחה טוטאלית מן המורכבות של המקום לטובת סוג של חיים פשוטים במקום אחר. האווירה הקלילה והידידותית של הסרט היא אולי האמירה החדה ביותר – ההרמוניה בגלות היא ביטוי לייאוש מוחלט מן החיים כאן.

הקרנות נוספות:
שבת 25.05 | 14:30 | סינמטק 1
שבת 01.06 | 22:15 | סינמטק 2

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.