• פרסי אופיר 2019: של מי האופיר הזה בכלל
  • מתכוננים אל ״מלך האריות״ בגרסת 2019
  • פרסי אופיר 2019: החמישיות של סריטה
  • ״דמוקרטיה על סף תהום״, סקירה
  • ״הצלילה״, סקירה וניתוח
  • סרטים חדשים: ״שוטר על הדרך״
  • כמה תלונות שאי אפשר יותר לשמוע על נטפליקס
  • ״המתים אינם מתים״, ניתוח קצר והצעה לפרשנות
  • ספיידרמן: רחוק מהבית
  • סרטי 2019 - סיכום המחצית
  • המלצות סינמטקים: מהדורת יולי 2019
  • ״המוסד״, סקירה
  • ״לייט נייט״, סקירה
  • ״אישה עובדת״, סקירה
  • אימת החודש - יוני 2019

"לילה בניו יורק" ו"אול אין", סקירה כפולה

27 באפריל 2019 מאת עופר ליברגל

מזה מספר רב של שנים עולה הטענה כי ז'אנר הקומדיה הרומנטית מצוי במשבר, או אפילו מת. כפי שקורה לרוב עם טענות גורפות, המצב תמיד היה מורכב יותר. כמו כל ז'אנר, הקומדיה הרומנטית מצויה בתהליך תמידי של שינוי והתאמה מחדש למציאות. בנקודת הזמן הזו, ניתן לאתר מספר תהליכים המאפיינים את הז'אנר שלדעתי עדיין וחי ובועט בימינו. בעוד הסרטים שבבתי הקולנוע מכוון להפקות ענק שמצדיקות את המסך הגדול, הקומדיה הרומנטית נתפסת כמתאימה יותר לצפייה ביתית. לכן, אין זה מקרי כי נטפליקס נתפסת כמושיעה בתחום ובתור המפיקה, או לפחות המפיצה, של סרטים רבים בז'אנר, כולל הסרט הראשון אותו אסקור בקצרה בפוסט זה.

התהליך השני כולל שינוי מהותי בעצם ההגדרה של הקומדיה הרומנטית והתחברות שלו לז'אנר אחר, סותר לכאורה. בעבר הצבעתי על ג'אד אפאטו כמסמל נקודת מפנה וייחסתי לו את המעבר לעיסוק בצד הגברי. מאפיין חשוב יותר של רבים מסרטיו וסרטי קומדיה אחרים הוא המעבר מעיסוק בהתאהבות ובזוג לעיסוק בחבורה הגברית, אשר לפעמים חשה מאויימת בידי האיחוד הזוגי שמהווה את התכלית בקומדיה הרומנטית הקלסית. סרטים רבים במאה ה-21 עוסקים בחבורת גברים (או בחבורת נשים, אם כי זה עדיין נדיר יותר) ולא כולם יכולים להיות מוגדרים כקומדיה רומנטית, למעשה חלקם הם הניגוד המוחלט. אך לא מעט סרטים (ואפאטו הוא שוב הדוגמא הבולטת) משלבים בין הניגודים ואף כי רוב הדגש הוא על החבורה, הקטעים הרומנטיים מקבלים את מקומם הראוי.

זהו גם המצב בשני הסרטים אותם אסקור בקצרה בפוסט זה. שניהם, קודם כל ובעיניי, סרטים על החבורה, אך שניהם נותנים גם לא מעט תשומת לב לעלילה הרומנטית ולקונבנציות של קומדיה רומנטית. אחד מהם עוסק בחבורה נשית והוא נוצר עבור נטפליקס, השני הוא סרט ישראלי על חבורה גברית. שני הסרטים רחוקים משלמות, אולם מצאתי בהם כמה דברים ראויים.

לילה בניו יורק
Someone Great

הסרט של נטפליקס זוכה לא רק לכותרת עברית שונה לחלוטין ועם זאת גנרית בדיוק כמו הכותרת המקורית שלו, אלא גם למעורבות מאחורי הקלעים של פול פייג, מי שכבמאי אחראי במידה רבה לסרט שיצר את המודל לעיסוק בחבורה הנשית בקומדיה המודרנית – "מסיבת רווקות". את הסרט הנוכחי כתבה וביימה ג'ניפר קייטלין רובינסון שזהו סרטה הראשון.

הסרט מתרחש במהלך יממה אחת, יום אחרי שגיבורת הסרט, ג'ני (ג'ינה רודריגז), ננטשה בידי בן זוגה בתשע השנים האחרונות, נייט (לאקית' סטנפילד). הסיבה לפרידה היא שג'ני, כתבת מאוד מוצלחת לענייני מוזיקה, קיבלה עבודה יוקרתית במגזין הרולינג סטון, מה שיצריך ממנה לעבור מניו יורק אל סן פרנסיסקו. נייט לא מוכן למעבר, או למערכת יחסים מרחוק. שתי חברותיה הוותיקות של ג'ני נרתמות על מנת לבלות עמה את היום וללכת אתה לפסטיבל מוזיקה יוקרתי שמפורסם במפתיע ואמור להתקיים באותו לילה. כל אחת מן החברות נמצאת במצב שונה מבחינה רומנטית: בלייר (בריטני סנואו) נמצאת במערכת יחסים עם גבר שנראה כמעריץ אותה, אך היא לא ממש נמשכת אליו או נהנית מחברתו, וגם לא עוזבת אותו בעיקר בגלל פחד מעימות. ארין (דוונדה ווייז) מעולם לא הייתה במערכת יחסים של ממש, והאישה בחייה מתחילה לרמוז שהגיע הזמן להפגין מחויבות, אך היא כהרגלה בורחת.

הסרט נע בשני צרים במקביל: אנו חוזים בשלוש הנשים במהלך היממה (היום מקבל לא פחות זמן מסך מהלילה, לתשומת לב מי שבחר את השם בעברית) ובמקביל ג'ני נזכרת בפלאשבקים בשלבים שונים של מערכת היחסים שלה עם נייט. הסרט משלב בין קטעים מאוד רומנטיים במערכת יחסים שנכנסת למשבר ממספר סיבות, לעיסוק בנרטיב המרכזי של היום הגורלי – ג'ני לא רק צריכה להתגבר על אובדן הזוגיות, אלא גם להכיר בכך שפרק מהותי בחייה נסגר עם הפרידה מן העיר ובעיקר משתי החברות שהן חלק מהותי בחייה יותר ממה שהיא כיוונה. כיאה לסרט שמציג גיוון אתני בליהוק באופן מודגש, גם דמויות המשנה זוכות לרגעי הארה ושינוי משלהן.

בצד החסרונות של הסרט, הדבר הבולט ביותר הוא המוזיקה. יחסית לסרט שהגיבורה שלו היא כנראה כוכבת מבריקה בתחום, המוזיקה שנשמעת במהלך הסרט טובה, אבל מאוד מיינסטרימית וצפויה בדרך בה היא באה לידי ביטוי. גם הקטעים בהם ג'ני מדקלמת את הכתיבה שלו לא גורמים לה להישמע כמו עילוי חד פעמי. הסרט מבקש מאיתנו להאמין שהיא מבריקה ומקורית כי זה מה שדמויות אחרות אומרות, וזה די לא אמין כי הסרט לא ממש מראה מה מיוחד בה. בכלל, גם בכל הנוגע לכתיבה תסריטאית או למשחק, הסרט עוצר ברמת הסביר והיעיל ולא מגיע לדרגות של מבריק או ייחודי. אבל בסרטים כאלו, לפעמים מה שצריך הוא מסר מתקתק ונוגה על מנת לחמם מעט את הלב של הצופים, ואת זה הסרט מספק.

אול אין

לפני הכתיבה על הסרט הישראלי, יש צורך בסוג של גילוי נאות: במאי הסרט, יהונתן בר אילן, היה בעבר כותב אורח מספר פעמים בסריטה, אם כי לי באופן אישי לא הייתה מעורבות (עד כמה שזכור לי) בפוסטים שלו. איני סבור כי זה ישפיע על אופי הכתיבה על הסרט שלו, שכולל כאמור דברים שאהבתי, לצד כמה בעיות לא קטנות שלצערי פוקדות לא מעט סרטים ישראלים.

הסרט עוסק במסע של ארבעה חברים אל הדרום, עם מטרה כפולה: לפזר את אפרו של סבו של אחד מהם וגם להגיע למשחק פוקר מסתורי על סכום מאוד גדול. מי שמארגן את המשחק היה חברם/יריבם לספסל הלימודים בבית הספר, כאשר הוא מציג לראווה גם בת זוג שהיא לא במקרה אקסית מיתולוגית של אחד מאנשי החבורה. פרט אליה, למסע של הגברים מצטרפת אישה נוספת שאולי תהפוך לבת זוג של אחד הגברים, והיא ספק מועסקת שלא לגמרי מרצונה על ידי היריב שלהם.

נתחיל את העיסוק בסרט מן החסרונות, כי כמו ברוב הקומדיות הישראליות, הם ניכרים בעיקר בחלק הראשון שלא מצליח לבנות תמונת עולם אמינה או להתניע היטב את הדינמיקה בין ארבעת הגברים המרכזיים, אותם מגלמים צחי הלוי, שלומי קוריאט, יוני זיכהולץ ועומר עציון. בגלל החיסרון בבניית העולם, רוב הבדיחות בחלק הראשון של הסרט יותר מביכות ממצחיקות. בעיה נוספת היא שהסרט לא ממש מקפיד על המשכיות או היגיון פנימי. בניגוד ל״חתולים על סירת פדלים״ שבר אילן חתום על ההפקה שלו והיה אחד מכותביו, כאן לא נראה כי מדובר בסרט גרוע בכוונה. ועדיין יש סצנות בהן דמות אומרת "אתה מכיר אותה רק יום" כאשר בבירור עברו יומיים, ובסרט שרוב העלילה שלו נפרסת על פני שלושה ימים זה מהותי. שלא לדבר על כך כי הסרט מתבסס בעלילת פיזור האפר על שריפת גופות בישראל, ואף כי הדבר אפשרי הוא דורש הסבר רחב יותר ממה שנמסר.

הדבר היחיד שעובד בסרט מן הרגע הראשון הוא קו עלילה משני המציג שני שוטרים העוקבים אחרי משחק הפוקר, בגילומם של דינה סנדרסון ומיכאל הנגבי. כבר מן הפתיחה ברור כי מדובר בסוג של שותפות בה האישה קובעת את הכללים ומאלצת את שותפה הגבר ללכת אחריה, כולל בהפרת פקודות וכיפוף של החוק, דבר ששוטרים לא ממש אמורים לעשות. הודות לשחקנים, עליי זה עבד לכל אורך הסרט. בחלקו האחרון של הסרט עלו עוד יתרונות, כאשר גם שתי הנשים האחרות בעלילה (דנה פרידר ויעל בר זוהר) מתגלות כאסרטיביות יותר וחכמות יותר מן הגברים. לא מדובר בדמויות נשיות מורכבות במיוחד, אבל מול חלק מן הקומדיות הישראליות שלוקות בסקסיזם ישן, התקינות הפוליטית מעשירה את הסרט גם באופן שהיא מקרינה על הנושא המרכזי שבו, חבורת הגברים.

בסופו של דבר הסרט לא רק מאחד חבורה ותיקה שעומדת בפני סכנת פירוק, אלא גם מאחד את הדור הנוכחי של הישראלים עם ארץ ישראל של פעם, גם אם לא ממש ברור לאיזה ״של פעם״ הסרט מכוון (זיכרון הסבא כולל אזכורים גם לרבין וגם לכהנא). הדבר נעשה בעיקר דרך מוטיב חוזר של שימוש בשירי ארץ ישראל, לא המהלך הכי מקורי, אבל מהלך אשר כן מאפשר לסרט לחמם את הלב במידה הדרושה. כמו כן, זהר שטראוס הוא ליהוק מתבקש ויעיל לתפקיד הנבל. כמו הפתיחה, גם חלקו המוצלח יותר של הסרט, זה המסיים אותו, יכול היה להיעזר בכמה בדיחות יותר טובות או במינון גבוה יותר שלהן, אבל בר אילן מנתב את הסרט למקום שנראה יותר מחושב מחלק ניכר מן הקומדיות המסחריות שזוכות להצלחה בארץ.

/// התמונות מתוך ״אול אין״ באדיבות סרטי יונייטד קינג, צילום: איה בוזגלו

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.