• סרטים חדשים: ״אמא!״ מגיע לבתי הקולנוע
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 47
  • אימת החודש - אוקטובר 2017
  • על היחס הביקורתי לסרטים ישראליים בידוריים
  • ״סיפורי מאירוביץ׳״, סקירה וניתוח
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 46
  • ״אנשים ומקומות״, סקירה
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 45
  • דיווח שני ואחרון מפסטיבל הקולנוע של ניו יורק
  • גם בניו יורק יש פסטיבל קולנוע
  • פסטיבל חיפה 2017: הסיכום של עופר
  • פסטיבל חיפה 2017 - סיכום ופרידה של אור
  • ״חזק יותר״, סקירה
  • בלייד ראנר 2049
  • כל הנציגים לאוסקר הסרט הטוב ביותר בשפה זרה
  • המשחקים של ג'ראלד
  • קינגסמן: מעגל הזהב

סיכום שנת תשע״ז בקולנוע הישראלי

24 בספטמבר 2017 מאת אורון שמיר

השנה העברית הסתיימה בדיוק עם חלוקת פרסי אופיר, עם זכייה של ״פוקסטרוט״ שבדיוק יוצא לאקרנים ולכן אף יכול וצריך להיחשב חלק ממנה. אפשר להודות על כך לאקדמיה לקולנוע, אבל האמת היא שתכננתי דווקא לנצל את סיכום השנה העברית המסורתי שלי כדי לתהות האם יבול האופיר הנוכחי מסמל דווקא סוף של תקופה בקולנוע הישראלי. אלא ש-19 מתוך 31 הסרטים שהתמודדו על הפרס (ו-8 מתוך 13 המועמדים שהגיעו לטקס) כלל לא הופצו בבתי הקולנוע. עם רוב מכריע שכזה, קשה לומר שהאופיר יכול להעיד על שנת ההפצה. אני מקווה שבשנה הבאה אוכל להודות לאקדמיה גם על תיקון העיוות ההיסטורי, שכן רק סרטים שיופצו מסחרית יהיו זכאים להתמודד על הפרס. עד אז, אני בטח שלא יכול לכעוס על האיכות של הקולנוע הישראלי בשנה בה הופצו כמה מהסרטים שיותר חיבבתי מהאופיר הנוכחי ובעיקר הקודם, ודאי אם משקללים פנימה את הסרטים התיעודיים ואת הפסטיבלים המקומיים שלקחו חלק בשנת תשע״ז.

זממתי גם לכתוב משהו על כך שלא היו מספיק להיטים השנה בקולנוע, כך שאולי גם הקהל הישראלי לא התחבר מספיק להיצע. אבל לא לקחתי בחשבון שסרטים שיצאו על קו התפר בין תשע״ו לתשע״ז, הכילו חמישה להיטי ענק ברצף שגם החזיקו מעמד עד החורף. אתייחס לכך בהמשך בפירוט, עד כמה שהיד משגת נתוני מכירות כרטיסים שנותרו עמומים למדי גם בישראל של תשע״ז, ולכן אשמח להיות מתוקן לגבי כל אחד מן הנתונים שאביא. אבל בקצרה, גם בתחום הזה המצב נראה טוב מאוד בפרישה של שנה, מה גם שרשמית החלו להסתמן עונות של ממש בקולנוע הישראלי. השנה היו לנו בסתיו סרטי עונת הפרסים ואהבת הקהל, בחורף הסרטים הכבדים יותר, באביב הזדמנות לאלה שנדחקו מהשנה שעברה ובקיץ קומדיות מסחריות וסרטי ילדים ונוער.

לבסוף, בניתי על ההכרה העולמית בקולנוע הישראלי כדי שתתמוך בתיאוריה שלי לפיה ״תם עידן״ כמו שאומרים ב״אנשים שהם לא אני״. אבל המסע והפרסים של הסרט הזה לבדו הם עדות לכך שעדיין מחבקים ומכבדים את היצירה הישראלית ברחבי הגלובוס. כי גם אם הפסטיבלים של ברלין וקאן היו דלילים השנה יחסית, אך לא נטולי נציגים, בסוף השנה העברית הגיע פסטיבל ונציה וזיכה את ״פוקסטרוט״ בכבוד השני בגודלו לו זכה הקולנוע הישראלי מאז ומעולם – ״אריה הכסף״. אפשר גם להזכיר מקום ראשון חדש בטבלת הסרטים הישראליים הקופתיים ביותר שהופצו באמריקה, וגם סרט נוסף שמצאתי בכל פינה בעולם בה הסתובבתי, בעיקר במכשירי הבידור של רוב חברות התעופה. כך שגם מבחינת יוקרה והוקרה, הקולנוע הישראלי מכוסה לגמרי בשנה האחרונה, ואפשר רק לקוות שזה יימשך באותו הכיוון.

אז כמה טוב שיש סיכומי שנה שלוקחים תחושות קיצוניות כמו פחד מפני סיומה של תקופה מוזהבת, מכניסים הכל לפרופורציה והתמונה המתקבלת מאוזנת למדי. מכל בחינה שלא נביט בה, אם פורסים מעוגת הקולנוע הישראלי פרוסה בדיוק בעובי של תשע״ז, הייתה זו שנה ככל השנים המוצלחות האחרות. כיוון הסיכום השנתי הזה מתפרסם בין ראש השנה ליום כיפור, כלומר במסגרת הימים הנוראים, אולי בכל זאת אנצל אותו לקצת חשבון נפש. כרגיל וכדי לא להעמיס אחלק אותו לחלקים בתוך הטקסט עצמו, שהפעם מתכתבים זה עם זה בכל האופנים שתיארתי לעיל.

לפני כן, מפה/מקרא של כל סרטי תשע״ז, כדי שנהיה באותו ראש:

סתיו, קו התפר עם תשע״ו: ״סופת חול״, ״ישמח חתני״, ״הלהקה האחרונה בלבנון״, ״לעבור את הקיר״, ״אבינו״.
חורף – ״הסודות של איידה״, ״החטאים״, ״אנשים שהם לא אני״, ״תיקון״, ״לא פה, לא שם״, ״לב שקט מאוד״, ״מעבר להרים ולגבעות״, ״נדיה – שם זמני״, ״עניינים אישיים״, ״בן גוריון, אפילוג״, ״הכל שבור ורוקד״, ״אינרציה״, ״נורמן״.
אביב – ״נמל בית״, ״מסע הטבעת״, ״בין העולמות״, ״מלחמת 90 הדקות״, ״חדרי הבית״, ״סיפור אהבה ארץ ישראלי״.
קיץ – ״כמעט מפורסמת״, ״להציל את נטע״, ״זוג יונים״, ״ג׳סטה״, ״מדינת הגמדים״, ״ואז היא הגיעה״, ״מועדון החנונים״, ״מבצע ביצה״, ״אנטנה״.
ושוב סתיו – ״געגוע״, ״פוקסטרוט״

הצלחות בארץ ובעולם

״ישמח חתני״ – שבר קופות בישראל ובארצות הברית כאחד

כיוון שהקולנוע הישראלי מתנקז לספטמבר, התפוצצו אז על המסכים ״סופת חול״, ״ישמח חתני״, ״הלהקה האחרונה בלבנון״, ״לעבור את הקיר״, ו״אבינו״ – חמישה סרטים שלבדם מכרו מעל מיליון כרטיסים (באיזור 1.2 מיליון למען האמת). כלומר אפילו רק הם מספיקים כדי לבשר שהייתה שנה סבירה ביותר, ואת הונם גרפו לא רק בספטמבר ואוקטובר אלא עמוק אל תוך ינואר אפילו. אחריהם הגיעו להיטי דצמבר – ״החטאים״ ו״לא פה, לא שם״, עם מספרים שיכולים להספיק לשנה שלמה כבר ברבע הראשון שלה. למען האמת, זה פחות או מה שקרה: על פי כל הדיווחים על מכירות כרטיסים שמצאתי, אלה היו שני האחרונים שעברו את הרף שהופך סרט ללהיט – 100,000 כרטיסים. סרטה של מייסלון חמוד נשאר באיזור הזה, בעוד סרטו של אבי נשר הגיע ל-200,000 כרטיסים. המירוץ אל מיליון וחצי כרטיסים בשנה השיג את יעדו כבר בתחילת השנה.

סרטי החורף שהופצו לצד אלה שהוזכרו לעיל כנראה מראש לא כיוונו לקהל רחב. הגיוני בהתחשב בכך שמדובר בסרטי פסטיבלים החל מסרטים תובעניים כ״תיקון״ ו״מעבר להרים ולגבעות״ (שניים ממצטייני האופיר הקודם בעיניי), המשך בארטהאוס כמו ״נדיה – שם זמני״ ו״עניינים אישיים״, וכלה בסרטים מאתגרים בדרכם כמו ״הכל שבור ורוקד״ ו״אינרציה״. היחיד שחשבתי שיצליח יותר, ״נורמן״ של יוסף סידר, הפך במרוצת הזמן לסרט הישראלי המצליח ביותר בקופות הכרטיסים האמריקאיות. במשך עשור החזיק בתואר ״ביקור התזמורת״ של ערן קולירין, שכן היה היחיד שחצה את רף 3 מיליוני הדולרים בהכנסות (בארה״ב סופרים דולרים, לא ראשים כמו בישראל). ״נורמן״, שחציו הפקה אמריקאית ומככבים בו שחקנים המוכרים לקהל הינקי, כמו ריצ׳רד גיר וסטיב בושמי, הכניס 3.8 מיליון דולר בהפצתו.

את הנתונים הנ״ל שאלתי מהטבלה שפירסם יאיר רוה בסינמסקופ, ממנה אפשר עוד ללמוד שגם ליאור אשכנזי הוא פרצוף שהקהל האמריקאי מכיר, אם לשפוט לפי כמות הסרטים בכיכובו בעשירייה (״נורמן״, ״ללכת על המים״, ״הערת שוליים״, ״חתונה מאוחרת״). אל ההצלחה של ״נורמן״ מצטרפים עוד שני חברים חדשים במועדון המיליון, הרף שהופך סרטים ישראליים להצלחה אמריקאית – ״לעבור את הקיר״ (1.4 מיליון) ו״ישמח חתני״ (קצת מעל מיליון). כיוון שהאחרון הוא אלוף הקופות בישראל עם מכירה של 350,000 כרטיסים, והראשון הוא סרט שבאמת נתקלתי בו בכל טיסה שבה נכחתי השנה (אף אחת מהן לא עם אל-על), אפשר בהחלט לדבר על חצי ראשון מוצלח לקולנוע הישראלי במבחן הקהל.

ניסיון לחפש סוג אחר של הצלחות (שדווקא כשל)

"כמעט מפורסמת״ – היה פשוט חייב להפוך ללהיט ענק

באביב הגיעו כאמור הסרטים שחיפשו הפצה מזה תקופה, כך שגם ביניהם לא היה להיט אמיתי לרפואה. מביניהם, אם אני זוכר נכון, אלה ש״עבדו יפה״ כלשונם של מפיצי סרטים הם ה״ביתיים״ – ״נמל בית״ ו״חדרי הבית״. אבל הזמן שאחרי פסח הוא ממילא תקופת לבלובם של פסטיבלי הקולנוע, שכהרגלם גם הצילו (לפחות עבורי) את הקיץ שבא בהמשך. כצעד נכון שמתגבש לאיטו כבר שנים, הופצו השנה בתקופת הקיץ כמעט אך ורק סרטים שהפוטנציאל המסחרי שלהם גדול מהיומרות האמנותיות. לכאורה אלה אמורים להיות הסרטים שהקהל רוצה, כלומר כך לפחות חושבים בהפקה ובהפצה שלהם, שגם ריכזו אותם במיוחד לתקופת החופש הגדול כדי שכל הגילים יוכלו להשתתף בחגיגה.

אבל הקהל לא הגיע, לפחות לא בכמויות שציפו ממנו. איך אני יודע אם אין נתונים? פשוט מפני שאם הסרטים היו עוברים ובגדול את רף 100,000 הכרטיסים מדי שבוע, נדמה לי שהיינו שומעים על כך בהודעה לעיתונות. אז סליחה אם אני חוטא כאן במידע מוטעה, עקב חוסר מידע כולל, אבל נדמה לי שהיחיד הקיץ שהתקרב למספר הזה הוא ״ואז היא הגיעה״ עם בסביבות ה-80,000 כרטיסים. וגם סליחה ומחילה מכל העוסקים במלאכה, אבל ברוב המקרים הקהל לא הגיע בצדק – הסרטים לא היו שווים את זה. אם כי זה שווה מאמר נפרד, כולל ניסיון להסביר למה ואיך אני מרשה לעצמי להיכנס בסרטים מסחריים תוצרת ישראל הרבה יותר מאשר באחיהם בעלי השאיפות האמנותיות.

אפשר היה לנבא שסרטי הילדים והנוער יצליחו יותר מאשר מה שקרה, בהתחשב במספרים של סרטי ״גאליס״ בעבר, ובצימאון שחשבתי שקיים לז׳אנר הזה. אישית, קיוויתי שהקהל יזהה את האיכויות של ״כמעט מפורסמת״ המיועד לגיל תיכון ושל ״מבצע ביצה״ שמתאים לכל מי שבן או בת 5 ברוחם. אבל עבורי הסרט הטוב ביותר שראיתי בתקופה זו, שהפך גם לחביב עליי מבין כל ההיצע הישראלי שנצפה השנה על המסכים, היה בכלל דוקומנטרי. זהו ״הקיר״ של מורן איפרגן, שקטף את המקום הראשון בפסטיבל דוקאביב, המשיך משם לפסטיבלים מקומיים נוספים כמו קולנוע דרום וליבי במזרח, והתנחל במשך שבועות ארוכים בסינמטקים. מבחינת הפצה, שווה לציין שגם בדוקומנטריה לא היה השנה להיטים בסדר הגודל של ״מיסטר גאגא״, אבל לסינמטקים בהחלט היה עם מה לעבוד ובקולנועים אפשר היה לצפות ב ״הסודות של איידה״ ובזוכה האופיר ״בן גוריון, אפילוג״.

חזרה לאיזור הבטוח

״פוקסטרוט״ – הפך תוך חודש לסרט המדובר של השנה

שוב הגענו אל הסתיו ואל גלגל ההצלה של הקולנוע הישראלי מהרבה בחינות – יום הקולנוע הישראלי. עם מכירות של כ-120,000 כרטיסים ביום אחד, גם אם במחיר זול פי ארבע מן הממוצע, מאזן הכרטיסים הכולל כנראה לא נמצא בסכנה. למעשה, אפשר להניח שהחצי השני של השנה הצליח לקרב או להעביר את המספר הכולל אל איזור ה-2 מיליון כרטיסים. מבט אל העתיד הקרוב, עם ״געגוע״ שהפך לחביב הקהל בכל פסטיבל שהוקרן בו ו״פוקסטרוט״ זולל הפרסים ותשומת הלב, נדמה לי שאפשר להיות רגועים מבחינת באזז. בטח ובטח אם לוקחים בחשבון שפסטיבל חיפה מתקרב עם תוכניה ישראלית שטרם הופצה אך מקווה לעשות זאת במהלך השנה הקרובה, כמו גם זוכי פסטיבל ירושלים שנחשפו בינתיים רק בו.

הסרט הישראלי הראשון של תשע״ח, ״מכתוב״ מאת יוצרי וכוכבי ״עספור״ ו״פצועים בראש״, עשוי בהחלט להיות גם הלהיט הראשון של השנה. רבע מהדרך אל קו הזהב של 100,000 כרטיסים הוא עשה כבר ביום אחד, הלא הוא יום הקולנוע הישראלי. בשנה שעברה זה היה ״הלהקה האחרונה בלבנון״, ותראו מה נהיה ממנו – 300,000 כרטיסים ועוד בתקופה של אחרי הקיץ. להיט כמוהו בהחלט היה חסר בעונה החמה, אבל אולי יגיע בהמשך כפי שקרה אשתקד. אולי הקהל הישראלי בכלל יוצא מהבית לראות קולנוע מקומי רק בסתיו ובחורף, בעוד בקיץ הוא מעדיף את התוצרת ההוליוודית? טוב, בעצם הרי גם הוליווד כבר שלנו בזכות גל ״וונדר וומן״ גדות – אז גם כאן הכל בסדר.

אז מאיפה התחושה הזיפתית שהסתובבתי איתה רוב השנה? אולי מהיעדר די בולט של איזו יצירת מופת על-זמנית, מהסוג שמאתגר את הפנתיאון ולא רק נכנס אליו. מצד שני, זה גם המצב בקולנוע העולמי שגם את שיאיו אני חווה בעיקר בפסטיבלים ולא בבתי הקולנוע על פי רוב. אולי מכך שהסיכום שנה עברית, כלומר אוקטובר עד ספטמבר אם להודות על האמת, קצת מייפה את 2017. זו שנה שלא לגמרי העניקה לי את מנת הקולנוע הישראלי המשובח שכבר התמכרתי אליה בעבר ואני לא יכול בלעדיה בהווה. אבל בהתחשב בהפצות המאוחרות של תחילת 2017 ובמה שמצפה לנו בהמשך שלה, ייתכן ששם אוכל למצוא לא רק פלסיבו אלא את הדבר האמיתי. אז אולי, כרגיל, הבעיה אצלי. אולי להתרחק אל מעבר לאוקיינוס במשך שנה גרם לי לנתק מסויים ממה שנעשה בקולנוע הישראלי, ואז הנחיתה האינטנסיבית הישר אל תוך קלחת הפסטיבלים והבחישות של עונת האופיר פשוט לא עשו לי טוב ושיבשו מעט את המציאות, שלפיה בקולנוע הישראלי עסקים כרגיל.

אגב מציאות משובשת, הערה לסיום על נושא שאנחנו משתדלים לא להתייחס אליו כאן בסריטה. גם השנה, הפוליטיקה זקפה את ראשה הסכסכני ושירבבה את אפה החטטני לעניינים לא לה. אחרי הכל, לפי תפיסתם של פוליטיקאים זהו תפקידם – להידחף לתחומים שהם לא מבינים בהם, לעמוד על פודיומים בדרך קיצור ולקצור הון פוליטי וכותרות בכלי התקשורת על דברים שאין להם שום קשר אליהם. מן הסתם, בסריטה בחרנו שלא לשתף עם זה פעולה והחלטנו כמו תמיד להתרכז בדבר היחיד שמעניין – הקולנוע עצמו. בתור מישהו שהתאריך הזה הוא עבורו גם סיכום פרטי של שנה במקום חדש ונטול ערכים כמו מודעות עצמית, חשיבה ביקורתית או אפילו סתם דעות שנהגות לבד, אני ממליץ מאוד לא לאבד את התכונות היקרות האלה. שתהיה שנה טובה, אפילו מפעימה, בקולנוע ובכלל.

סיכומי שנים עבריות קודמות:
תשע״ו
תשע״ה
תשע״ד
תשא״ג
תשא״ב
תשע״א

תגובות

  1. אקדמאי הגיב:

    מכתוב עלה להקרנות. סרט משעשע, עשוי היטב, ליהוק מדהים,… בקיצור – למה התעלמת?

    1. "מכתוב" הוקרן בהקרנות טרום בכורה בחג (וביום הקולנוע) אבל עדיין לא עלה באופן רשמי לאקרנים. הוא מוזכר בפוסט בתור הלהיט הראשון של השנה החדשה.

השאר תגובה