• תמכו בסריטה ועזרו לממן את פעילות הבלוג
  • אוסקר 2016/17: הימורי הזוכים
  • אימת החודש - פברואר 2017
  • ״ג׳ון וויק 2״, סקירה
  • ״החומה הגדולה״, סקירה
  • נשות המאה ה-20
  • ג'קי
  • סרטים חדשים: ״ג׳קי״ ו״נשות המאה ה-20״
  • פרויקט זוכי הסרט הטוב ביותר באוסקר - פרק שלישי
  • בעקבות ״או.ג׳יי.: תוצרת אמריקה״ - עוד ״30 על 30״
  • סלולרי
  • ״מעבר להרים ולגבעות״, ניתוח
  • כישלונות נהדרים: ״אחד מהלב״ של קופולה
  • ״הולדתה של אומה״, הסרט שהיה אמור לככב באוסקר
  • מאחורי המספרים
  • ״המקום בינינו״, סקירה
  • ספליט
  • כל המועמדים לפרסי האוסקר ה-89
  • ״טרומן - חברים עד הסוף״, סקירה
  • ״חי את הלילה״, סקירה
  • ״לב שקט מאוד״, סקירה
  • אור ירח

״אנשים שהם לא אני״, סקירה

28 בדצמבר 2016 מאת עופר ליברגל

יש סרטים שמספרים סיפורי אגדה ויש סרטים שסיפור ההצלחה שלהם דומה לסיפור אגדה. סרטה של הדס בן ארויה משתייך לסוג השני. ״אנשים שהם לא אני״ החל דרכו בתור סרט הגמר של הבמאית בלימודיה בחוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב, אבל היא ראתה שיש לה יותר מדי חומר עבור סרט קצר והרחיבה אותו לסרט באורך מלא. מנקודה זו, מסלול ההצלחות של הסרט בעולם עולה על כל הציפיות מסרט קטן וצנוע מסוג זה – הוא התקבל לפסטיבל לוקרנו, אחד מן הפסטיבלים האירופאים שיותר מתאימים לסרטים צנועים יותר בתקציב וניסיוניים יותר בתוכן. משם הוא המשיך לפסטיבל מאר דל פלטה בארגנטינה, שם זכה בפרס הגדול, תוך שהוא מנצח בתחרות כמה מן הסרטים המדוברים ביותר של השנה – למשל ״אור ירח״ אחד מן הסרטים הכי בולטים בתחזיות האוסקר השנה, ״אקווריוס״ הברזילאי וחביבי מבקרים אחרים. השבוע נודע כי השופט הבכיר ביותר בפסטיבל, חוקר הקולנוע האגדי ג'ונתן רוזנבאום לא הסתפק בפרס והעניק לסרט של בן ארויה את תואר סרט הביכורים הטוב של השנה.

בארץ, ההקרנות המוקדמות לקראת פרסי אופיר יצרו דיבור מיוחד על הסרט שהוביל לכתבת שער במוסף גלריה של הארץ (שהייתה אחת מן הכתבות הכי נקראות של השנה). בפרסי פורום המבקרים שחולקו בשבוע שעבר, זכתה בן ארויה בפרס תגלית השנה. הדיבור סביב הסרט גם גרם לכך שהוא יוצא כעת להקרנות לא רק בסינמטק, בדומה לסרטים ישראלים עצמאים אחרים, אלא בהפצה רחבה ברשתות הקולנוע הגדולות בארץ. האמון של המפיצים בסרט מסקרן ויוצא דופן לא רק בגלל סיפור ההפקה הלא שגרתי, אלא גם בגלל האופי של הסרט, אופי הנבדל באופן בולט כמעט מכל סרט אחר שהופץ כאן באופן מסחרי.

הסרט עונה היטב להגדרה "לא לכל אחד" והאופן בו התקבל עד עתה בישראל מראה גם את הצד הזה. לצד השבחים להם זכה בעקבות הקרנות האקדמיה, חברי האקדמיה רבים התקשו להבין על מה המהומה ולא נתנו לסרט אף לא מועמדות אחת. לצד המסע המוצלח של הסרט בפסטיבלי העולם, בפסטיבל חיפה הוחלט להציגו לא בתחרות הראשית אלא במסגרת ״בין יהדות לישראליות״, מסגרת שמתאימה לו בערך כמו שאני מתאים להרכב קבוצת הכדורגל של ריאל מדריד. מכיוון שסרטים מסוג זה אינם זוכים לרוב להפצה מרכזית בארץ, חלקים גדולים מן הקהל לא בטוחים בדיוק כיצד להבין את היצירה, משתי סיבות. מצד אחד, הסרט יכול להראות פשוט מדי ואולי אף נטול עלילה, ומצד שני בחלק מן הסצנות בו יש משהו פרובוקטיבי שיכול (ואולי אף צריך) לגרום לחלקים מן הקהל חוסר נחת. אחרי שתי ציפיות בסרט, אני מצוי לחלוטין במחנה המעריך והנלהב – יש בו משהו רענן ועצוב בו זמנית והוא מייצר לא רק אווירה הקשורה למקום ולגיל ספציפיים, אלא גם רגשות שלדעתי יש בהם משהו אוניברסלי. גם אם הסרט דן בהם בצורה שהיא לעתים עקיפה ומרומזת, כאשר בחזית מוצג תוכן בוטה מבחינה מינית ואגבי לכאורה מבחינת הדיאלוג.

״אנשים שהם לא אני״ מתרחש כולו בשטח מצומצם למדי במרכז תל אביב – בשדרות בן ציון, רחוב קינג ג'ורג' ורחוב דיזנגוף, ובסמוך לרחובות אלה. למי שאינו בקיא בגאוגרפיה של העיר, ניתן ללכת בין כל אתרי הצילום של הסרט בפרק זמן שאינו ארוך בהרבה מחלק מן הסצנות המצולמות בזמן אמת. אחת מן התלונות הקבועות על הקולנוע הישראלי (בעיקר בקרב אנשים אשר לא טורחים לצפות בו) היא שהוא עוסק יותר מדי בתל אביב. אך האמת היא שבשנים האחרונות, אף כי הרבה מיוצרי הקולנוע גרים באזור, הקולנוע הישראלי נוטה להתרחק ממרכז תל אביב לטובת הפריפריה או ערים המעניקות מימון. אם תל אביב כבר נראית בקולנוע, היא לרוב מוצגת דרך יפו או שכונות הרחוקות מן המרכז. והנה מגיע סרט אשר מסרב לא רק לראות את שאר חלקי הארץ (המוזכרים רק בדיאלוגים) אלא גם לצאת מן השכונה שלו. כמו קיבעון על המקום מתוך פחד להפסיד את מה שמתרחש ב"מרכז". כיוון שלא הרבה מתרחש או מתחדש, הבחירה הזו מעצימה את תחושת הפספוס התמידי שבה עוסק הסרט בעיניי.

"אנשים שהם לא אני". צילום: גילי לוינסון

הדס בן ארויה על רקע תל אביבי ב"אנשים שהם לא אני". צילום: גילי לוינסון

גם מבחינת הדגש העלילתי, הסרט מצומצם מאוד. בחזית שלו נמצאת למעשה דמות אחת, ג'וי, המגולמת בידי הבמאית עצמה. לא רק שאין סצנה בסרט שבה גו'י לא נוכחת, אלא שניתן לצפות בה כמעט בכל שוט, לא פעם בתצלום תקריב. ג'וי משדרת מצב רוח הסותר את משמעות שמה. בסצנה הראשונה בסרט היא מצלמת את עצמה בעירום בפנייה ישירה לבין זוג לשעבר שנטש אותה ולא רוצה לשמוע ממנה. בהמשך מתברר כי היא עושה מיצגי וידאו-ארט והקהל צריך לשאול את עצמו האם הקטע בפתיחה הוא עבודת אמנות, מסר של ממש לאקס, או שילוב של שתי האופציות. השילוב הזה קיים לאורך כל היצירה, אשר יכולה להראות במבט ראשון כמסר פרטי מאוד וחושפני, אבל יש בה גם משהו אמנותי ומחושב מאוד. בן ארויה מצלמת את עצמה מנהלת שיחות אשר לכאורה אין בהם דבר מסעיר, אבל היא עושה זאת בעזרת שוטים ארוכים ו-וירטואוזיים, או העמדת מצלמה יצירתיות. כותרת הסרט כאילו מצביעה על כך שהוא עוסק בזרים, אבל הבמאית נוכחות בו בדמותה לאורך כל הזמן וכבר מן הפתיחה היא בעירום, בעודה מדברת על ניסיון לכפות קשר על גבר אשר אינו מעוניין בה.

הכמיהה הזו לחידוש קשר היא תמצית רוב עלילת הסרט – גו'י מנסה להתאושש מפרידה מבן זוג החי בקרבת הדירה בה היא מתגוררת (הרי כולם בסרט הזה חיים בסמיכות), אבל מנסה גם בתחליף להתחיל שני קשרים לא מחייבים עם גברים אחרים. בקשר היותר מהותי עבורה, עם מכר ותיק יחסית בשם ניר, היא מצהירה כמה פעמים כי היא לא מעוניינת במשהו רציני, אבל יש משהו לא אמין בהצהרה שלה – לאו דווקא מפני שהיא משקרת לגברים, אלא מכיוון שהיא מתקשה להיות כנה כלפי עצמה, להבין את המניעים שלה או להכיר במצוקה הנפשית בה היא נמצאת. חוסר היכולת שלה לקבל את עצמה מוביל גם לקושי בתקשורת עם הסביבה, נושא נוסף בסרט אשר ניתן לקשר גם לכותרת היצירה. הגיבורה לא פעם כושלת לומר את הדברים אליהם היא מתכוונת וגם כאשר היא מצליחה, היא לא תמיד מובנת. בדיאלוג הראשון בסרט השיחה נעצרת כי אחת הדמויות לא מבינה את מה שג'וי אומרת, וחוסר ההבנה הזה מלווה את כל הסרט, גם כאשר כל המילים נשמעות היטב.

כשאין תקשורת מילולית ויש רעב לקשר רגשי, המין הופך לדבר המוחשי, לאמצעי של הגיבורה להשיג סוג מסוים של קירבה. בדיון שלי בסרטה של נטלי קפלן, ״פעם הייתה ילדה״, ציינתי גם את הסרט הזה כשייך לקבוצה של סרטים של במאיות המציגות מיניות נשית בצורה גלויה כתחליף לחוסר רגשי ולהעדר כיוון בחיים. כעת אוסיף שייתכן ו״אנשים שהם לא אני״ הוא המייצג המובהק ביותר של קבוצת הסרטים הזו, שכל סרט בה בנוי בטכניקה קולנועית שונה אבל בכולם יש תעוזה לא רק בהצגת המין, אלא גם בחוסר הנחת שהוא מייצר. הנשים הן היוזמות בסרטים הללו והמיניות הגברית מוצגת בהם לא פעם ככושלת בדרך כלשהי, ובסרטה של בן ארויה הדבר הזה בולט במיוחד. באופן שבו המין מוצג בסרט יש מעט מאוד אירוטיות, אבל הרבה ברוטליות והומור. ככל שהסרט מתקדם, הסצנות מגבירות את כמות המבוכה המופגנת עד שהדבר מגיע לשיא בסצנת הסיום. כמעט כל מי שדיברתי עמו על הסרט טען כי סצנת הסיום היא השיא של הסרט, או נקודת השפל שלו. לדעתי קוטביות זו היא הוכחה לאפקטיביות של הסצנה ושל היצירה כולה.

״אנשים שהם לא אני״ הוא סרט המחלחל באטיות ומסתיים באופן אשר מותיר לקהל דימוי שדורש מחשבה נוספת ולא פורקן או סוף פסוק. בצפייה חוזרת הבנתי עד כמה הסיום הזה מושרש היטב במהלך כל סצנה בסרט. במה שיכול היה להיות סרט גולמי מאוד, בן ארויה מתגלה כשחקנית מרתקת ויוצרת שיודעת מה היא עושה בתור תסריטאית ובמאית. המקום היחידי בסרט בו חשתי מעט בוסריות הוא בתחום הליהוק והמשחק של חלק משחקני המשנה, אשר לא כולם שומרים על אותה מידה של טבעיות החיונית לסרט מסוג זה. לא מדובר במשהו מורגש או במשחק לא טוב, אבל יש ברובד הזה משהו פחות שלם לעומת החלקים האחרים של היצירה, שאני סקרן לדעת האם תמצא בארץ קהל גדול אשר ידע להעריך את הדברים היפים בה.

%d7%94%d7%93%d7%a1-%d7%91%d7%9f-%d7%90%d7%a8%d7%95%d7%99%d7%94-%d7%95%d7%99%d7%95%d7%a0%d7%aa%d7%9f-%d7%91%d7%a8-%d7%90%d7%95%d7%a8-1-%d7%91%d7%a1%d7%a8%d7%98-%d7%90%d7%a0%d7%a9%d7%99%d7%9d-%d7%a9

הדס בן ארויה בחיבוק עם יונתן בר-אור ב״אנשים שהם לא אני״. צילום: מידן ארמה

תגובות

  1. מאת מיכאל גינזבורג:

    יופי של ניתוח!

  2. מאת לב:

    בעיני, יש הברקה מסויימת בשיבוץ הסרט במסגרת ״בין יהדות לישראליות״. במין קטע הפוך על הפוך כזה. כשהסרט מוקרן בקולנוע לצד סרטים כמו ״תיקון״, ״לעבור את הקיר״ (מי אמר גיבורה שלא מבטאת את עצמה כראוי?) ואפילו ״ישמח חתני״ ו״החטאים״ – אני מתחיל להבין שיש עוקץ בבחירת השיבוץ הזאת.

Leave a Reply