• סרטים חדשים: ״הפורצת״ של הגר בן אשר
  • ״הארץ שמעבר להרים״ ו״איפה לילבס ילדת הקרקס״
  • סקירה ישראלית כפולה: ״פיגומים״ ו״הפורצת״
  • ליגת הצדק
  • ארבעים ושבעה מטר
  • ״סוף טוב״, סקירה לסרטו של מיכאל האנקה
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 52
  • מחשבות נוספות על ״בלייד ראנר 2049״
  • רצח באוריינט אקספרס
  • בשם בתי
  • האוורסט של הסינפיליה - Out 1
  • תור: ראגנארוק
  • סרטי רוחות לא כולל אימה: מצעד הרפאים של סריטה

אפריל בסינמטקים: פסטיבל צ'ינמה איטליה, ״שדה של חולמים״, ״אינרציה״, ״מטרופוליס״ בליווי מוזיקה חיה ועוד

1 באפריל 2017 מאת עופר ליברגל

עם בוא חודש אפריל דומה כי צוברת התאוצה של פסטיבלי האביב והקיץ. בשבוע הבא נכתוב כאן על פסטיבל אפוס לסרטי אמנות, אבל בינתיים בפוסט זה, כמה מן הדברים אשר מתרחשים בסינמטקים (בעיקר זה של תל אביב) בחודש הקרוב, עם דגש על הקולנוע האיטלקי, אחר-כך הישראלי, אך גם גיחה משמעותית לאווירה קולנועית שונה לגמרי בסיום.

צ'ינמה איטליה

״אש על המים״

זאת השנה הרביעית ברציפות שפסטיבל הקולנוע האיטלקי צ'ינמה איטליה נערך בסינמטקים בארץ מעט זמן אחרי הפסטיבל הצרפתי. לתחושתי, השנה הפסטיבל האיטלקי אמנם מצומצם יותר, אבל גם מעמיד רף איכות גבוה יותר ומציג סרטים מגוונים ומאתגרים, על חלקם כבר כתבנו בעבר בסריטה. לקראת פסטיבל דוקאביב כתבתי על ״אש על המים״ של ג'אנפרנקו רוסי, אחד מן הסרטים התיעודיים הכי מדוברים בעת האחרונה, כולל מועמדות לפרס האוסקר. לקראת פסטיבל חיפה כתבתי על ״חלומות מתוקים״ של הבמאי הוותיק מרקו בלוקיו ובמהלך הפסטיבל עצמו כתבתי על ״פריחה״ של הבמאי קלאודיו ג'ובאנזי. ממרחק הזמן, אני עדיין ממליץ על שלושתם (לפי הסדר בו הם מופיעים בפוסט זה) ואולי אפילו ביותר התלהבות ממה שעשיתי בזמן אמת. שאר התוכניה מסקרנת ואולי ארחיב על חלק מן הסרטים מתוכה לאחר שאצפה בהם במהלך הפסטיבל. באופן רשמי הפסטיבל נערך בין ה-1 ל-9 לחודש, אבל בחלק מן המקומות בארץ סרטים מתוכו יוצגו גם לאחר מכן.

פינת הקלאסיקות של הפסטיבל השנה תוקדש השנה בעיקר לבמאי רוברטו רוסליני, אחד מן הבמאים הכי מזוהים עם הקולנוע הניאו-ריאליסטי. אבל מאחורי המונח המקובל לקולנוע האיטלקי נמצאת קבוצה די מגוונת של סרטים, כפי שניתן לראות בשתי התקופות השונות ביצירה של רוסליני שיוצגו השנה בפסטיבל. אפתח דווקא עם התקופה המאוחרת, משום שעל אחד מן הסרטים הבולטים בה כבר נכתב בבלוג זה, הפעם לא על ידי אלא על ידי אור, שמצא ב״המסע לאיטליה״ מה לאהוב אך גם ממה להסתייג. סרט זה למעשה מהווה שלב מאוחר של שיתוף הפעולה בין רוסליני לשחקנית אינגריד ברגמן, שהייתה אשתו באותה תקופה. הסרטים עם ברגמן כמעט תמיד מתארים אישה המצויה במשבר רוחני נוכח המציאות בחייה, משבר אשר מבטא גם את המשבר החברתי או הכלכלי שנוצר בעקבות מלחמת העולם השנייה. מדובר בסרטים בהם הזרות בין הגיבורה הצפון-אירופאית לסביבה האיטלקית מהווים חלק מרכזי במסר של הסרט, משמע הנוף הוא סוג של גיבור. סרטים אלו לא תמיד זכו להצלחה בזמן אמת, אבל הם עיצבו יצירות מאוחרות יותר אשר הושפעו מהם ויצרו חזון קולנועי קודר ומיואש יותר. רוסליני, גם כאשר הוא מתאר ניכור וחיפוש רוחני, נותר במאי המאמין באל ובאדם, מה שיוצר לפעמים את התחושה כי סרטיו מפחדים ללכת עד הסוף. אבל הסוף שלו הוא גילוי מחדש של תקווה מתוך המקום האפל ביותר.

הדבר בולט במיוחד במה שבעיניי הוא סרטו הטוב ביותר, ״סטרומבולי״, שיתוף הפעולה הראשון של רוסליני וברגמן. סרט זה קרוי על שם אי קטן ובו הר געש. ברגמן מגלמת פליטת מלחמה ליטאית אשר איבדה את כל עולמה ומחליטה לבנות מחדש את חייה עם דייג אילטקי בן המקום. אך בהגיע לאי, היא מבינה כי מדובר בחיים פשוטים בהרבה ממה שיכלה לדמיין. הר הגעש של האי מתפקד גם כאיום וגם כמטאפורה ליצרים הפנימיים של אישה, אשר מנוגדים לשממה בה היא חייה. סצנת השיא של הסרט, אשר מראה עד כמה החיים זרים לה, היא סצנה שסביר להניח תרתיע רבים מן הצופים בימינו כשם שהיא מרתיעה את גיבורת הסרט – רוסליני מתאר לאורך דקות ארוכות את המלאכה האכזרית של צייד דגי טונה – שילוב של מופת במתיחת זמן קולנועי, אהבה לאדם הפשוט, וסלידה מן האלימות של האנושות הן כלפי החיות והן בכפיית סגנון החיים על בת הזוג.

אולם הסרטים המזוהים ביותר עם רוסליני הם הסרטים שעזרו לעצב את הניאו-ריאילזם כולו. טרילוגית סרטי המלחמה שלו תוצג במלואה השנה בפסטיבל. הסרטים מתרחשים על רקע מלחמת העולם השנייה ומתארים את זוועת המלחמה כמעט בזמן אמת ומנסים למצוא תקווה להתאוששות באירופה. ״רומא עיר פרזות״ עוסק במרד של אנשים פשוטים ברומא נגד הנאצים, זמן קצר ללפני שבעלות הברית ישתלטו על העיר. הדגש הוא לאו דווקא על אנשים שפועלים מתוך אידיאולגיה, אלא על כאלו שפועלים מחוסר ברירה. הסרט נחשב לזה שהתחיל את את הגישה המחוספסת של הניאו-ריאליזם בכל הקשור לשימוש בתאורה ואתרי צילום, אבל כמו כל סרטיו של רוסליני מכיל גם לא מעט רגעים מלודרמטיים, בעיקר דרך המשחק הנהדר של השחקנית אנה מאניאני, אשר פרצה בסרט זה והפכה לאחת מן הגדולות והמרשימות בשחקניות הקולנוע האירופאי.

״פאיזה״, הסרט השני בטרילוגיה, מורכב למעשה משישה סרטים שונים הנעים יחד עם הקרבות מדרום איטליה על לנהר הפו, שנחשב לקו החוצה בין הדרום לצפון במדינה. במרכז עומד המפגש בין החיילים האמריקאים המשחררים לבין אוכלוסיה המקומית, מפגש אשר משלב בין מטרה משותפת, העדר שפה משותפת, וחשש תמידי שלעתים מתממש. באופן דומה, ניתן לומר כי החלקים גם נעים לכיוון ריאליסטי יותר ככל שהם מתקדמים – שתי האפיזודות הראשונת, בסיציליה ונאפולי, הן בעלות גוון סיפורי מובהק יותר ונטייה למלודרמה, אך נהדרות מבחינת היכולת לייצר רגש. שתי האפיזודות האחרונות מופשטות יותר – אחת מתרחשת במנזר אשר שמח לתת מחסה לכמרים אמריקאים, מבלי להבין כי אחד מהם הוא למעשה רב ולא כומר. האפיזודה האחרונה מתמקדת בפרטיזנים הלוחמים על נהר הפו ומדגישה בעיקר דרך אתר ההתרחשות את הנחישות ואת האבדון שבעצם הלחימה.

הסרט השלישי בטרילוגיה, ״גרמניה שנת אפס״ נועז יותר משני הסרטים הראשונים. בכל הסרטים בטרילוגיה ניתן דגש לילדים, אולם רק כאן ילד הוא הגיבור הראשי ומדובר בילד גרמני שספג במשך רוב חייו את האידאולוגיה הנאצית. גם לאחר המלחמה היא זו אשר מעצבת את עולמו, אף כי הוא גם קולט את הגינויים לה מסביב. והסרט מייצר הזדהות עם ילד זה, גם אם תוך רתיעה קשה מחלק מן המעשים שהוא עומד לבצע. בסרט זה, אף יותר מבשני הסרטים הראשונים לדעתי, ההריסות עצמן מכתיבות חלק ניכר מן אווירה.

סקס ופוליטיקה בשנות השבעים

״שוער הלילה״

בהמשך החודש יוקרנו בסינמטק תל אביב עותקים חדשים של סרטים משנות השבעים אשר משתמשים בסקס על מנת לדון במערכי כוחות פוליטיים. במקרה או שלא, רוב הסרטים אשר יוצגו במסגרת נוצרו באיטליה כאשר ברצוני לתת את הדגש לשניים מהם שכמדומני לא הוצגו על המסך הגדול בארץ בעת האחרונה.

אין זה מפתיע כי מבין כל סרטי המסגרת, זה שלתחושתי הוא הכי מורכב ביחס שהוא מציג למין, בויים בידי אישה. מדובר בסרטה של ליליאנה קאבני, ״שוער הלילה״ – סרט פרובוקטיבי אשר מרגיש רענן ומטריד גם היום. גיבורת הסרט היא ניצולת שואה אשר נתקלת בשוער במלון אשר בעבר היה קצין נאצי שהחזיק אותה במחנה שבויים והתעלל בה מינית. הכאב שלה מן התקופה משולב בתשוקה לעבר, בסרט אשר משלב בין היסטוריה כואבת במיוחד לסאדו-מאזו מפורט. למעשה, הסרט מראה כיצד האלימות והשבי לא נפסקו לעולם ונותרו במידה רבה הממשות היחידה גם עבור מי שהצליחה לכאורה לבנות חיים חדשים. זהו סרט לא קל לצפייה, מכעיס במתכוון אבל לדעתי בשום מקרה לא פשטני, עם תפקיד שדומה כי רק שרלוט רמפלינג הייתה מסוגלת לגלם.

בנוסף יוקרן סרטו הידוע ביותר של מי שהוא אולי הבמאי הבוטה ביותר שפעל בקולנוע האיטלקי, מרקו פררי. בסרטו ״הזלילה הגדולה״ המין הוא רק חלק מחיי ההוללות המוקצנת אשר לוקחים על עצמם ארבעה חברים בורגניים במהלך סוף שבוע עשיר במיוחד ומדכא במיוחד – הארבעה החליטו לחגוג עד המוות, כלומר להתאבד על ידי אכילת יתר של מעדני גורמה (לצד סקס). המטאפורה לריקנות ולאיבוד המשמעות בחיים של עשירי אירופה ברורה, אבל הקולנוע של פררי כולל תמיד רובד נוסף – מבעד למעטה של העיסוק בוולגרי ישנו גם דיון איטי ויסודי בייאוש ובאכזריות של התמשכות הזמן. הדבר הופך את החגיגה החזותית של הסרט למטרידה ומראות של מאכלי פאר שהיו יכולים לעורר את התיאבון בכל סרט אחר הופכים בסרט זה למעוררי דחייה. גם סרט זה משוחק להפליא בזכות היכולת של הבמאי למשוך לסרטיו את הטובים בשחקני איטליה וצרפת, ובמקרה זה אלה מרצ'לו מאסטרויאני (שמתאים לקולנוע של פררי לא פחות מלקולנוע של פליני), מישל פיקוליפיליפ נוארה ואוגו טוניאצי.

עוד במסגרת: סרטי "טרילוגית החיים" של פאזוליני, שלושת הסרטים הכי עממיים ומצחיקים אשר ביים הבמאי המגוון – ״דקמרון״, ״סיפורי קנטרברי״ ו״סיפורי אלף לילה ולילה״. בנוסף יוקרנו עוד כמה סרטים שנוצרו מחוץ לאיטליה, עליהם ניתן לקרוא באתר הסינמטק.

שדה של חולמים

לא על כל הסרטים הישראליים אשר מציגים בסינמטקים יוצא לי לכתוב בזמן אמת, ולכן בפוסט זה אני אנסה לכפר על כך מעט. תחילה עם סרטו של נועם סטולרמן (קולגה לתחום כתיבת הביקורת באינטרנט). זהו סרט תיעודי על להקת רוק אשר יוצאת מן הקיבוץ לאנגליה במטרה לכבוש את העולם ובפועל כובשת בעיקר דירות זולות ונאבקת לקבל הופעות במועדונים בעיר זרה, אף כי חברי הלהקה חשים כי הקהל האנגלי מבין טוב יותר את מוזיקת הרוק שהם יוצרים. ברגעיו הטובים, הסרט נראה כמו גרסת המציאות ל״ספיינל טאפ״, כאשר קיים ניגוד בין המציאות העגומה של הרוק בבמות הקטנות לבין החשיבות שהלהקה וחלק מן הקהל מייחס למוזיקה.

״שדה של חולמים״ לא מזלזל בגיבוריו או ביצירה שלהם אלא יותר מצדיע לנכונות שלהם ללכת עם חלום שהוא אמנם בלתי אפשרי אבל יעיל יותר מנפילה לנהר הסיין. יש בו משהו מריר מתוק לכל אורכו – כאשר חברי הלהקה בארץ, המוזיקה שלהם רועשת ובאנגלית מדי עבור הקיבוץ בו הם חיים. כאשר הם באנגליה, הם לא רק מתמודדים עם קשיי ההגירה אלא גם עם הבדלים בין דרך ההתנהגות שלהם לדרך של העולם שהם רוצים להפוך לחלק ממנו. חברי הלהקה הם אנשים צעירים מאוד בתחילת התיעוד (אשר מתפרש על פני תקופה ארוכה) ולכן זהו גם סוג של סרט התבגרות. החלום לא הולך לאיבוד, אבל הזמן מוביל גם ליעדים אחרים. הסרט מהנה ומעניין, אבל יש בו גם דברים שלא עובדים – בעיקר תחושה לא טבעית בחלק מקטעי הראיונות וחזרה על סצנות ואירועים דומים מדי.

אינרציה

זהו סרט ישראלי עלילתי שמוקרן בהקרנות ספורות בסינמטק תל אביב (שלוש כאלו יהיו במהלך אפריל). הוא החל את דרכו בפסטיבל חיפה לפני כשנה וחצי, שם גם כתב עליו אור. סרטו של עידן חגואל מרגיש לפעמים תובעני ומעייף לצפייה, והוא רחוק מלספק מוצר מבדר או נהיר, אבל יש בו משהו שנותר בי והרבה רגעים בהם דומני כי הבמאי הצליח לבטא את החזון הייחודי שלו. בעיקר בכל הקשור לשימוש בנוף החיפאי לגווניו השונים, בדגש על החיים של אנשים פשוטים, ההיפך מן הטיפוסים שרואים בדרך כלל בקולנוע.

״אינרציה״ מרגיש כמו סרט מתח על חומרי הרדמה. בעלה של גיבורת הסרט (המגולמת בידי אילנית בן יעקב) נעלם והיא חושבת שאולי הרגה אותו בתוך מה שחשבה שהיה חלום. הדאגה והחיפוש אחר הבעל מלווים ברגשות אשם וגם ביציאה מן הסביבה המוכרת לגיבורה, יציאה אשר מדגישה עד כמה סטטית הייתה שגרת חייה ועד כמה מעט אופציות יש עבורה ועבור דמויות אחרות לצאת לקיום מסעיר יותר, שאולי קיים רק בחלונות או בשכונות אחרות. הסרט מתנהל בשיכון של מעמד הביניים, בלי מנעמי הבורגנות והעושר אך גם בלי עוני או פשע של ממש, למרות ששני הדברים הללו מאיימים על הגיבורה ואחת מן הסצנות היפות בסרט כוללת מפגש בינה לבין שכן שאיבד את עבודתו ואין עבורו אופציה של ממש לעתיד.

למעשה, הסרט מתאר שורה של מפגשים בין הגיבורה לדמוית שמופיעות לסצנה או שתיים, כאשר דומה שרוב המפגשים משלבים בין תחושה של מציאות להזייה. הסרט מנסה לייצר תחושה לא טבעית במתכוון, אך מבלי לעורר סערה או ביזאר של ממש. זוהי בחירה נועזת ומנכרת מטבעה וקל ללכת בסרט לאיבוד – סצנת שייראו מבריקות לחלק מן הצופים יגרמו לצופים אחרים לחוש אבודים. גם לי היה קשה ללכת עם היוצרים לאורך כל הסרט, והמפגשים עם אמה של הגיבורה היו לי מוזרים מדי, למשל. זאת לעומת קטעים אחרים של מגע אנושי שהיה רב קסם וכמה שוטים פיוטים שצילם עידן ששון. זהו לא סרט שיכול לקסום לקהל גדול ולא סרט שמצליח לכל אורכו, אבל כן סרט של יוצר בעל כשרון וסרט שלפחות מנסה לייצר משהו שונה בנוף הקולנוע המקומי.

מטרופוליס בליווי מוזיקה חיה

לסיום, אירוע שמאוד מלהיב ומעציב אותי (כי הוא נמצא בתאריך בו לא אהיה בארץ). כחובב של קולנוע אילם, הקרנה של סרט עם מוזיקה חיה בארץ היא חגיגה בעיניי, בעיקר כאשר מדובר באחד מן הסרטים הגדולים ביותר של הקולנוע האילם.

למי שלא יודע, ״מטרופוליס״ הוא אחד מסרטי המדע הבדיוני הראשונים ואחד מן הסרטים הגדולים ביותר של הבמאי פריץ לאנג. הסרט מתרחש בעיר עתידית, שעוצבה כהקצנה של ניו יורק באופן אשר ממשיך להשפיע על סרטי מדע בדיוני עד היום, גם אם רק דרך תחנת הביניים ״בלייד ראנר״. בעיר העתידית מעמד הפועלים חי בעיר התחתית המזוהמת בעוד בעלי ההון חיים למעלה חיי פאר ושפע. אלא שבנו של בעל המפעל הגדול יורד לראות את מקור העושר המשפחתי ולבו נקרע מול הקורבן האנושי של עידן התעשייה. בגלל שהמרד שלו צובר תאוצה, מדען יוצר תעתיק רובוטי לאישה אשר עוזרת לו וזו מתסיסה את העובדים לעבר אסון.

לאנג, עושה שימוש מרהיב בארכיטקטורה ומראה עד כמה עשיר יכול להראות הקולנוע האילם, בסרט בו תקציב ההפקה יצא משליטה מה שהוביל להפסדים בזמן אמת אך לתוצר נצחי. הסרט כמעט ולא הוקרן מעולם בגרסתו המלאה ובמשך שנים נחווה רק בגרסאות מקוצצות. לפני מספר שנים נמצא בארגנטינה עותק שהכיל חלק ניכר מן הקטעים האבודים והגרסה שתוקרן מתבססת על שחזור שמשלב קטעים מאותו עותק. כלומר, באירוע תוקרן, לראשונה בישראל, הגרסה השלמה ביותר של הסרט. אמנם עדיין חסרים מספר קטעים, אבל גרסה זו אכן מספקת גישה רחבה וברורה מתמיד למלוא הפאר של היצירה. הבונוס, שהוא אירוע בפני עצמו, הוא מוזיקה שנכתבה במיוחד עבור הסרט שתבוצע בידי המוזיקאית Kat Modiano. פרטים מלאים באתר הסינמטק.

תגובות

  1. גבי הגיב:

    הרגשתי צורך לציין ש(כמעט) כמו תמיד, הרטרוספקטיבה של רוסליני מתעלמת מהחלק השלישי והבאמת לא מוכר של יצירתו, רצף סרטי הטלוויזיה ה"לימודיים" וההיסטוריים שהוא ביים מתחילת שנות השישים ועד מותו. במאמץ רב זכיתי לצפות בכל הסרטים האלה, חלקם ללא תרגום, ונדמה לי שהם קוראים תיגר על המושגים המקובלים של ריאליזם בקולנוע ולכל הפחות מהווים היבט שונה, כמעט הפוך, מאותם סרטים ראשונים שהוא עשה לצד דה סיקה, ויסקונטי וחבריהם. אני מייחל ליום שהיצירה של רוסליני תזכה להכרה שמגיעה לה בכללותה, לא רק אותה טרילוגיה וסרטי אינגריד ברגמן שלו.

השאר תגובה