• הזוכים, הזוכות וסיכום התחרות הישראלית בירושלים
  • ״הקיר״, סקירה לסרטה של מורן איפרגן
  • סרטים חדשים: ״אימוג׳י הסרט״. כן, באמת
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 34
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 33
  • פסטיבל ירושלים 2017: דיווח שביעי ומסכם
  • פסטיבל ירושלים 2017: דיווח שישי ולפני אחרון
  • פסטיבל ירושלים 2017: דיווח חמישי
  • ולריאן ועיר אלף הכוכבים
  • פסטיבל ירושלים 2017: דיווח רביעי
  • ״דנקרק״, סקירה
  • פסטיבל ירושלים 2017: דיווח שלישי של עופר
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 32
  • פסטיבל ירושלים 2017 - דיווח שני של עופר
  • כוכב הקופים: המלחמה
  • פסטיבל ירושלים 2017: דיווח ראשון של עופר
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 31
  • סקירת המארז השני של ״פרוייקט הקולנוע העולמי״
  • ״להציל את נטע״, סקירה
  • ספיידרמן: השיבה הביתה
  • ״אוקג׳ה״, סקירה

״לב שקט מאוד״, סקירה

27 בינואר 2017 מאת עופר ליברגל

כאשר צפיתי לראשונה בסרטו החדש של איתן ענר, ״לב שקט מאוד״, הגעתי לצפייה ללא כל ידע מקדים. הופעתי לגלות כי הסרט מתרחש בשכונה הירושלמית קרית יובל, בה גדלתי ובה עדיין חיים הוריי. לכן, אני מכיר היטב את הנושא הפוליטי בו נוגע הסרט – התושבים החילונים בשכונה מול התושבים חרדים, אשר החלו להגר אליה לפני כעשור, מה שגרר מאבק אשר עדיין נמשך על אופי המקום. כתוצאה מכך, הסרט נגע בי בעצם הדיון בנושא בלוקיישן בו הוא מתקיים. אולם, בכל הנוגע לאיכות הקולנועית שלו, אני סבור כי לצד מעלות וכמה קטעים אשר עובדים היטב בעיקר מבחינה מלודרמטית, יש בסרט גם לא מעט בעיות, אשר מרדדות את הדיון בנושאים בהם הוא עוסק.

גיבורת הסרט היא נעמי (אניה בוקשטיין), פסנתרנית אשר נחשבה לעילוי אולם החליטה לפרוש מן ההופעות, ובנוסף לעזוב את הסביבה בה חיה מבלי ליידע את הוריה להיכן עברה. הידע שלה מאפשר לה עבודה בתחנת ״קול המוזיקה״ ובמקביל היא מוצאת דירה זולה ברחוב ברזיל בקרית יובל. בדירה נותר פסנתר מן הדיירת הקודמת ומהר מאוד נעמי לומדת כי אותה דיירת נהגה לתת שיעורים פרטים לשמחה (ליאור ליפשיץ), ילד חרדי אילם בעל חיבה למוזיקה. מתוך סוג של היעדר ברירה, נעמי מוצאת את עצמה מתפקדת כמורה לפסנתר לילד, ונרקם קשר בינה לבין אמו (עירית קפלן).

רחוב ברזיל אינו רק אחד מן הרחובות העניים ביותר (ולכן גם המתחרדים ביותר) בקרית יובל, הוא גם רחוב אשר נמצא ממש בסמוך לכפר עין כרם. כשנעמי יוצאת לריצה בכפר היא מוקסמת מצלילי העוגב הבוקעים מן אחת הכנסיות. נעמי משכנעת את  הכומר המנגן בכלי (ג'ורג'ו לופאנו) לתת לה שיעורים בנגינה, וכך היא הופכת למורה ולתלמידה בו זמנית. אולם, הביקורים בכנסייה מגיעים לידיעת השכנים שמתחילים לרדוף את הגיבורה, אשר לפחות בהתחלה לא רצתה להיות מעורבת יותר מדי במאבק של החילונים על אופי השכונה. כעת היא מוצאת את עצמה כחשודה במיסיונריות, דבר שגם החילונים לא ממש מקבלים. בנוסף, נעמי צריכה להתמודד במאבק עיקש עם פקח עירוני שהוא במקרה גם שכן (אורי גוטליב) אשר מנחית עליה דוחות חנייה רבים. ואלו רק חלק מקווי העלילה של הסרט.

המעלה העיקרית של הסרט היא המשחק של אניה בוקשטיין בתפקיד הראשי, תפקיד אשר העניק לה מועמדות לפרס אופיר מוקדם יותר השנה. לכאורה, בוקשטיין לא עושה הרבה והיא כמעט ואינה מזיזה תו בפניה. אבל בכך היא מעבירה היטב את חייה של דמות אשר בחרה להתנתק מן העולם היחיד אותו הכירה ובו ידעה לתפקד. מכיוון שגם העבר הרומנטי שלה היה קשור לפסנתר, היא למעשה לא חוותה עבודה, או מהלך רגשי, במנותק מן העולם הקלאסי. היא אפילו מכריזה על עצמה כמי שמנגנת רק את מה שכתוב, לא מסוגלת לאלתר או להגיב למציאות. לכן, היא אבודה לא רק בתוך עולם לא מוכר, אלא בתוך עולם המבקש ממנה לבחור צד בעימות. היא עזבה על מנת להביע את קולה הפנימי, אבל לא בטוח כי אכן יש לה קול כזה, או שהיא יודעת מה לומר. המשחק של בוקשטיין מעביר מצב זה דרך השימוש העדיין בקול ושינויים מינימליסטיים בהבעה השונה. בהדרגה, אנו חשים כי רמת החרדה שלה עולה, ולא רק בגלל שהלחץ של הגורמים השונים הפועלים סביבה הופך לאגרסיבי יותר מכל בחינה.

מאידך, הסרט לוקה במחלה נפוצה של סרטים על סוגיות פוליטיות, סרטים אשר מבקשים לא רק להאיר מאבק אלא גם לקחת בו צד מסוים. ב״לב שקט מאוד״ זה מתבטא בעיצוב לא שלם של דמויות המשנה, אשר רובן לא רק חד-ומימדיות, אלא יכולות להיות מוגדרות בקלות כטובות או רעות. אף כי יש בסרט עוד כמה תצוגות משחק סבירות, הודות לליהוק נכון (אם כי רק של חלק מן הדמויות), התחושה היא כי הגיבורה פועלת בעולם של קלישאות ולא בעולם האמיתי. הדבר בולט במיוחד בדמותה של פעילה חברתית חילונית (רונה לי שמעון) ובדמותו של פקח החנייה, אשר אמורה להיות מאיימת ועלובה בו זמנית ובפועל היא נותרת בין לבין. הבעיה בדמויות המשנה פוגמת קשות באמינות של הסרט ומונעת ממנו להיות חד באמת. המימד של המאבק החברתי בסרט נראה לפרקים כלווי לסיפור אגדה על גילוי מחדש של המוזיקה דרך המפגש בין דתות שונות – יהדות, נצרות והדת של הגיבורה – התווים.

רובד מעניין של הסרט הוא הז'אנר בו הוא פועל. מה שנראה בתחילה כמלודרמה עקב השימוש במוזיקה וקווי העלילה השונים, הופך בהדרגה לסוג של מותחן אימה, עם השפעות בולטת של סרטו של רומן פולנסקי "הדייר". בחלקים אלו, הסרט נדרש בשימוש יצירתי בחללים בהם הוא מתרחש, בעיקר בית הדירות בו הגיבורה מתגוררת. הסרט מצליח בכך רק באופן חלקי, אולי בגלל היעדר תעוזה ופחד לאבד את הקהל, ואולי בגלל שהיוצר הרגיש פחות בנוח בז'אנר האימה. לכן, הדיון בצד זה של הסרט מרתק מאוד על הנייר, אבל פחות אפקטיבי במהלך הצפייה בסרט עצמו.

למרות זאת, חווית הצפייה בכל זאת אפקטיבית, בזכות השילוב בין הדמות הראשית אשר מבוצעת היטב לבין המוזיקה השונה אשר מלווה את היצירה ומעשירה אותה. כתבתי כבר בעבר כי המוזיקה הקלאסית תופסת לפתע מקום מרכזי בקולנוע הישראלי, בעיקר בכל הנוגע לסרטים בעלי גוון מלודרמטי. בעוד מן הבחינה הדרמטית ״לב שקט מאוד״ הולך לפעמים למחוזות מוגזמים מדי, בכל הקשור למוזיקה הוא שומר על איפוק וכבוד, נותן ללב השקט של המבצעים להביע את עצמו בעידון ולחשוף את הסערה החבויה בצלילים עצמם.

A-Quiet-Heart-4

/// תודה ליח״צ על התמונות של צלם הסרט משה משעלי

תגובות

  1. עופר הגיב:

    דמויות המשנה של פקח החנייה ושל מויבלת המאבק החילוני אמנם מאופיינות בפלקטיות, אבל דווקא פלקטיות זו הולמת היטב את האמירה המשמעותית של הסרט שמבקשת להתרחק מהרטוריקה הדיכוטומית של המאבק הפוליטי שמתואר בסרט, ובמקום זה להעדיף את קיומה של הספירה הרוחנית לצד החיים ולא כנגדם. חוץ מזה שאי-אפשר להתעלם בניתוח הסרט מהמטען הדתי שבו מטעין הבמאי את המוזיקה ואת דמותה של נעמי, המוצגת כמי שמהרהרת בנושאים של קדושה וחטא, פרישות ונזירות לעומת החיים על חושוניותם, וכו'. בסוף מתרחשת קפיצה אמונית של נעמי, אבל גם של הסרט המעביר אותנו להאפי האנד כאילו מלאכותי, אבל למעשה מתאים לאמירה החזקה של הסרט היפהפה הזה.

השאר תגובה