• פסטיבל דוקאביב 2017 - הדיווח השלישי של עופר
  • פסטיבל דוקאביב 2017 - דיווח חמישי
  • פרויקט כל זוכי הסרט הטוב ביותר באוסקר - 21
  • פסטיבל קאן 2017 - דיווח ראשון של אורון
  • פסטיבל דוקאביב 2017: דיווח רביעי של עופר
  • המילה האחרונה
  • סרטים חדשים: ״הנוסע השמיני: קובננט״ של רידלי סקוט
  • ״תחושה של סוף״, סקירה
  • ״קולוסאל״, סקירה לקראת הקרנה בסינמטק הרצליה
  • כישלונות נהדרים: הסרטים המאוחרים של צ׳ארלי צ׳פלין
  • שומרי הגקלסיה 2

פסטיבל ירושלים 2016 דיווח שביעי (עופר) – "עצירת ביניים", "ויל-מארי", "חדרי הבית", "קפטן פנטסטיק", "מתמחה", "שיר שקיעה"

17 ביולי 2016 מאת עופר ליברגל

במהלך הסרט ״ויל-מארי״, עליו אכתוב את דעתי בהמשך, אומרת אחת הדמויות כי היא לוקחת על עצמה הרבה משמרות לילה כפולות משום שזה עדיף על לחזור לבית ריק. אולי זו הסיבה בגללה ראיתי השנה הרבה מאוד סרטים בפסטיבל (ולא על כולם כתבתי). אבל נדמה לי שיש גם סיבות אחרות. בכל מקרה, הנה עוד חוות דעת שלי על מספר סרטים נוספים שראיתי בפסטיבל, שמגיע היום לסיומו יחד עם הדיווחים שלי.

עצירת ביניים
The Stopover / Voir du Pays

Stopover

סרטן של האחיות דלפין ומוריאל קולאן עוסק ביחידה של חיילים צרפתיים החוזרים משירות באפגניסטן, כאשר בדרך למולדת הם זוכים לחופשה של מספר ימים במלון בקפריסין. שם, לצד בילויי הכל-כלול, הם נדרשים לעבור שיחות קבוצתיות בהן הם מדברים על החוויות שלהם מן השירות, כאשר רובן נוגעות לקרב טראומתי אחד, אשר דומה כי רבים מן הלוחמים והלוחמות מעדיפים להדחיק צדדים רבים בו ממניעים שונים.

אבל התוצאות של הקרב הן רק קו אחד של העלילה, אשר מתמקדת בקשר בין שתי חברות ילדות, אשר התגייסו יחד לצבא בעיר שבא אין הרבה אופציות אחרות. במהלך הסרט, העיבוד מחדש של זיכרונות המלחמה מעמת את שתי החברות מול מה שהתרחש באותו קרב לא ברור, אבל גם מול הנטייה השונה שלהן לגבי דרך הבילוי בחופשה ובעיקר בהמשך החיים. בנוסף, היותן נשים בסביבה צבאית גברית מאוד הוא משהו שנוכח לכל אורך הסרט, כאשר מצד אחד הן שותפות לקרב ומצד שני נתפסות כחסרון בעיניי חלק מחבריהן, או כאופציה מינית בעיניי אחרים. בעוד מצופה מן החיילים לנסות לשכב עם תיירות או מקומיות, דומה כי הפגנת שאיפות דומות בקרב הנשים מקובלת מעט פחות, אף כי היחס לכך אינו אחיד.

כותרת הסרט בצרפתית מרמזת על כיוון נרטיבי שונה, שכן הפירוש שלה הוא "לראות את הארץ". שתי החברות ולוחמת נוספת עוזבות את המלון בניגוד להוראות על מנת לבלות באי בחברת צעירים מקומיים, מה שפוגע ברגשות חלק מחבריהן ליחידה ומוביל לשורה של תקריות בין הצדדים, כאשר דומה כי גם הגיבורות לא ממש מבינות את המניעים של עצמן. היופי של הסרט הוא באמביוולנטיות אשר מתנגשת בו בזמנית בכמה מישורים במקביל – הגיבורות מצויות בספק לגבי כל דבר המתרחש בחייהן, מבחינת הנכונות להכיר בעובדה כי קרו להן מספר אירועים טראומתיים ושהן לא יכולות להמשיך בחייהן, או בחברות ביניהן, בלי שינוי מסוים. הדיון של הסרט הוא גם מגדרי וגם פוליטי ובאף רמה אינו חד-מימדי, אין שום שלב בו יש פתרון פשוט או נכון לקונפליקט אשר מתואר בו. אך זהו גם סרט חי מאוד, שכולל לא מעט רגעים קלילים המוהלים את ההתרחשויות הקשות בהם נוגע הסרט – קרב מדמם באפגניסטן או הטרדה מינית שמאיימת להפוך לאלימה בזמן "חופשה". גם שאלת העתיד מטרידה, שכן האופציות הן המשך השירות הצבאי או חוסר וודאות או תקווה של ממש בחיים האזרחיים.

הבמאיות-כותבות, שגם כתבו את הסיפור לסרט הבעייתי ״סמבה״ (Samba), מתגלות כאן כיוצרות רגישות לא רק בתיאור של שתי הגיבורות, אלא בשורה ארוכה של דמויות, חלקן מבצעות מעשים שהם בפירוש בלתי מוסריים, אבל מנומקים מבחינה פסיכולוגית. סגולה נוספת של הסרט הינה השחקניות בתפקיד הראשי – גם סוקו אשר מגלמת את האישה השקולה יותר אבל בעיקר השחקנית היווניה אריאן לאבד, במשחק מעודן המשקף לבטים פנימיים גם כאשר הטקסט לא מצביע עליהם. בזכות תפקידה בסרט זה, לאבד ממשיכה להתפתח לאחת מן השחקניות הכי מעניינות ומגוונות בקולנוע האירופאי העכשווי.

ויל-מארי
Ville-Marie

VilleMarie

תיארתי לא מעט מסרטי הפסטיבל כמלודרמות, לפחות באופן חלקי. אבל אף סרט בעת האחרונה, אפילו לא סרטו החדש של אלמודובר, לא חוגג את המלודרמטיות בצורה מובהקת כמו סרטו של הבמאי הקוויבקי גי אדואן. הסרט מתחיל בסצנה מטרידה/סוערת ומשם עובר לנרטיב בו כל דמות מצויה בסערת רגשות – שחקנית ידועה המגיעה למונטריאול על מנת להצטלם לסרט חדש, אבל גם על מנת לפגוש את בנה לאחר שנים; נהג אמבולנס הסובל מטראומה הקשורה לשירתו הצבאי וידידתו האחות, אשר מתמודדת גם היא עם משגה גדול וכואב בהדרגה; בנה של השחקנית הוא אולי הדמות היחיד בלי אירוע סוער באורח חריג בעברה, אבל היא "זוכה" למספר סערות מטרידות במהלך הסרט. היצירה עצמה קרויה על השם בית החולים בו כולם נפגשים, בית חולים בו גם המסדרונות עמוסים בפציינטים.

הדבר המעניין ביותר ב״ויל-מארי״ הוא הסרט בתוך הסרט – השחקנית (המגולמת בידי מוניקה בלוצ'י) משתתפת בסרט אשר מפגין סוג אפילו מוקצן יותר של מלודרמה, סרט בו כל רפליקה נאמרת בצורה כה מתייפחת שייתכן וגם דאגלס סירק היה מבקש לעדן קצת. אבל דווקא דרך הסרט הצבעוני והלא-אמין הזה, נחשפת האמת לגבי עברה. האמנות המזויפת ביותר היא זו מאפשרת לה כנות, אמינות, אנושיות. לעתים דומה כי כל השאר מחוויר לעומת הרגעים הספורים הנראים מתוך הסרט הפנימי. ייתכן וזה גם בגלל שסיפור המסגרת לא מספיק מעניין או סוחף, למרות שדבר בו לא עשוי בצורה פגומה, בהנחה ומקבלים את הנחות הייסוד של הז'אנר.

חדרי הבית

Indoors

נושא היחסים בן ההורים וילדים עלה השנה בזוויות שונות במספר רב של הסרטים הישראליים אשר נחשפו בפסטיבל, כולל בלא מעט סרטים קצרים אליהם לא מצאתי זמן להתייחס במהלך הכתיבה השוטפת (אך על חלקם כבר כתבתי בעבר). לסרטים הללו מצטרף סרטו החדש של איתן גרין. היוצר כבר עסק ברוב סרטיו ביחסים בין אב לבן, החל מסרט הסטודנטים שלו ״נחום גליקסון, יומיים בארץ״, ודרך ״עד הסוף הלילה״, ״זולגות הדמעות מעצמן״ ו״הכל מתחיל בים״. 

בסרטו החדש, ״חדרי הבית״, גרין מתמקד בקבלן בנייה המסבך בחובות בדיוק כאשר בנו המתבגר זוכה לתהילה כשחקן כדורסל (ענף ספורט שגם בו הרבה לעסוק גרין בעבר). גרין בונה את סרטיו סביב גברים עדינים, אשר דומה כי הם כושלים או סובלים ממשבר בגבריות גם בשעה שהם מצליחים, כמו במקרה של הנער, שלצד ההצלחה הספורטיבית סובל מפגם בעייתי מאוד בשינה. הקשר האוהב והפגום בין האב לבן הוא ליבו של הסרט וכמו ברוב סרטיו של הבמאי, התוצאה מרגשת מאוד. גרין יוצר קולנוע של ניואנסים דקים ואקטים קטנים של אהבה, לצד מציאות לוחצת. יש משהו נוגה ומעט מיושן בסגנון שלו, אבל מדובר בבמאי אשר מרגיש בבית עם חומרים מסוג זה ויודע לנצל אותם לטובתו, בייחוד בדקות הסיום של הסרט אשר מספקות תובנות חדשות כלפי היצירה כולה.

במרכז היצירה נמצא מושג הבית. אב המשפחה בונה בתים לאחרים, אבל בעקבות חובות נאלץ לנדוד עם בנו לבית חלופי ודחוס, בעודו מתקשה לשמור על בית חלומותיו אליו כיוון ושאף בהמשך שנים. יש משהו כן ומובן ברצון של הגיבור לשמור בכל מחיר על הבית שלו, גם במחיר של סכנה פיזית של ממש לו ולקרוביו. בנוסף, נוצרת גם הקבלה לנרטיבים של בית לאומי, הן מול העבר היהודי בשואה והן ביחסי יהודים-ערבים. לעתים ההקבלה נדמית מעט בוטה מדי, אך רוב הזמן היא עדינה. ואין מילה טובה יותר לתיאור הקולנוע של גרין מאשר עדינות, עדינות אשר נוכחת גם ברגעים הטעונים ביותר, לפחות מבחינת התסריט.

כמו ברוב סרטיו של גרין, לא מדובר בסרט שלם. לפרקים הוא ארוך מדי, חלק מדמויות הנושים הרודפים אחרי האב לא נראות אמינות והדמויות הנשיות בסרט אינן בנויות היטב, אבל המהלך העיקרי של הסרט כן פועל באופן אפקטיבי וחכם, אשר מאפשר לגרין לפרוח בסגנונו האישי. הבמאי מודע לנקודות החזקות שלו בתור יוצר והוא משתמש בהן לטובת סרט שחודר ברכות מתחת לעור. בדרכו המעט מינורית אך הנחושה, הופך גוף היצירה השלם של גרין לאחד מן המרתקים ביותר בקולנוע הישראלי העלילתי, דווקא משום שיש בו משהו צנוע. חובבי הבמאי יודעים למה לצפות כאשר הם נכנסים לסרט חדש שלו והוא לא איבד מכוחו לאורך השנים, רק שייף את המגע שלו.

קפטן פנטסטיק
Captain Fantastic

CaptainFantastic

סרט זה עוסק באב אשר בוחר לחנך את ששת ילדיו בעצמו ובדרך ייחודית. המשפחה מתגוררת בשטח מבודד ביער ולילדים אין כמעט מגע עם העולם החיצון, בעוד ההורים מחנכים אותם גם בהישרדות בתנאי שטח אבל גם בחינוך הומני עשיר, על בסיס עקרונות המרקסיזם בשילוב עם הדמוקרטיה והכבוד לאחר. הילדים, שטווח הגילים שלהם נע בין גיל הרך לגיל בו הולכים לאוניברסיטה, דוברים מספר רב של שפות, בקיאים בתיאוריות שונות של חשיבה פוליטית וחזקים פיזית כמו ספורטאים מקצועיים. אבל אין להם מושג איך לנהל שיחה בסיסית ביותר עם זרים. האב גם מאמין בכנות מוחלטת בשיחה עם הילדים שלו ואינו מייפה את המציאות לגבי אף פרט. כך הוא עושה גם כשהוא מספר לילדים כי אימם החולה התאבדה וכי סבם מסרב לקבל את בקשתה להישרף ומבקש לקבור אותה בדרך הנוצרית, ומסרב שבעלה וילדיה יגיעו לטקס המכובד. לאחר לבטים, המשפחה יוצאת באוטובוס שלהם על מנת להיפרד מן האם. המסע כרוך בחציית ארה"ב מצפון לדרום ובעיקר במגע עם העולם החיצוני, אשר כמעט כל דבר בו סותר את העולם היחידי אשר הילדים זכו להכיר.

כוחו של הסרט שכתב וביים מאט רוס נובע מכך שדרך מקרה הקיצון המתואר בו, הוא מעלה שאלות קשות לגבי מה שפגום בחינוך ובתרבות של ימינו, בעיקר העדר כנות ומיקוד בערכים. אב המשפחה פועל לא רק מתוך תחושה של צדק אידיאולוגי, אלא גם ובעיקר מתוך אהבה. אבל כפי שקורים הדברים בכל סוגי אהבה, לעתים הליטוף דווקא דוקר ומצלק. האב, אשר מגולם בידי ויגו מורטנסן, מנסה להיות מטפל ולשמור על חזית אחידה בעודו מתפרק בפנים עקב הטראומה של איבוד אשתו, ודרך חלחול הדרגתי של ספק לגבי דרך החיים בה הוא בחר, ספק אשר מתגבר כאשר מותחות בו האשמות ישירות מצד קרובי משפחה שהותיר מאחור כאשר פנה ליער. למעשה, למרות היותו חדור אמונה באידאולוגיה שלו, דרך החיים בה בחר הגיבור פחות ייחודית ממנה שהוא סבור וגם יש בה לא מעט סתירות בנושאי המוסר.

אולם, עבורי, הדמויות המרתקות ביותר בסרט הם הדמויות של הילדים, אשר בהיתקלות שלהם עם הסדר החברתי חשים בו זמנית מבוכה וגאולה, כבוד כלפי האב אך גם סקרנות מכל מה אשר נמנע מהם. ולמרות השבחים הגדולים אשר מקבל ובצדק מורטנסן על משחקו בסרט, התצוגה המוצלחת ביותר בעיניי שייכת לג'ורג' מקיי, אשר מגלם את הבן הבכור – נער שהוא שילוב של חוזק, חוכמה ורצון לגלות את העולם החברתי, ביחד עם חוסר מודעות מוחלט וביזארי לגבי הדרך בה ניתן לנהוג בסיטואציות שונות, בייחוד כאשר הוא מעורר עניין בקרבת בנות המין השני. יש משהו מהפנט בהופעה שלו, אשר דומה כי היא בונה דמות של מתבגר שלא דומה לשום דבר אחר שראיתי בקולנוע.

הסרט של רוס מכיל הרבה סצנות טעונות מאוד וכאב אשר מתואר בתבונה, אבל הוא גם אחד מן הסרטים הכי מצחיקים אשר ראיתי בפסטיבל, שילוב אשר עובד באופן טבעי נוכח נקודת המוצא הייחודית של הסרט. גם אם יש רגעים בהם ההיגיון הפנימי של הסרט מעט חורק או מקומות בהם הסרט בוחר בפתרונות מעט נדושים, מדובר בתוצר מרשים של הקולנוע האמריקאי המצוי בין העצמאי להוליוודי. בעידן בו מעט מדי סרטים אמריקאים המגיעים להפצה בארץ מספרים סיפור מקורי או פונים לקהל בוגר, נעים לגלות סרטים מסוג זה.

מתמחה
Apprentice

Apprentice

התסריט לסרטו של היוצר הסינגפורי ג'ונגפנג בו פותח בחממת התסריטים של בתי ספר סם שפיגל בירושלים, ובעודי חושב על הסרט, קשה לי להכריע האם העבודה על התסריט תרמה בסופו של דבר ליצירה. זהו סרט שכל מהלך תסריטאי בו מחושב היטב, הן מבחינת נקודות התפנית בעלילה והן מבחינת השימוש במוטיבים חוזרים או בסמלים. דומה כי כל מהלך של הסרט תואם ספרי הדרכה לכתיבת תסריט, אך במקרה של סרט הדבר אינו תורם ליצירה עמוקה יותר או לדיון בנושאים המורכבים אשר עולים בו. הסרט מרגיש מלאכותי ומעט מכני, בעוד סוד כוחו יכול היה להיות במבט סטאטי יותר על המשבר הנפשי בו מצוי הגיבור והבחירה הקשה בפניה הוא ניצב.

גיבור הסרט הוא סוהר צעיר אשר מועבר לבית כלא באבטחה גבוהה. קשר מיוחד נוצר בינו לבין האחראי על ביצוע ההוצאות להורג במתקן, כאשר בסינגפור גם עבירות שנתפסות עבורנו כפחות חמורות עלולות להוביל לעונש מוות. המוציא להורג הופך להיות אב חלופי עבור הגיבור, אשר מקבל על עצמו את תפקיד המתמחה בתחום, אף על פי שהוא מטיל ספק במוסריות של התפקיד. מעל הגיבור מרחפת גם דמותו של אביו המת והוא מצוי במאבק אדיפלי הן מול האב הביולוגי שאינו נוכח והן מול הסמכות הגברית המבוגרת החדשה בחייו. יש בכך משהו מרתק, אך בגלל שהסרט מחושב מדי התחושה היא כי הוא לא הולך באף נקודה עד הסוף.

בו מביים את הסרט בסגנון מאוד מוקפד – אמנם כל סצנה פונקציונלית לתסריט, אבל הוא מביט על המתחרש בקצב יחסית איטי שמאפשר מבט ארוך על פני השחקנים. גם מבחינת זוויות הצילום הסרט מנסה לגוון כל הזמן ולהצדיק כל בחירה בשוט לא שגרתי. אבל למרות היומרות הגבוהות, ואף על פי שאני יכול להצדיק כל בחירה בשוט ספציפי, המכלול של הסרט לא מתחבר היטב ליצירה שלמה ומסעירה. אני קורא את הטקסט שלי על הסרט והוא מרגיש לי קלישאתי, למרות ששאפתי ליותר. אבל זה מה שהסרט הוציא ממני.

שיר שקיעה
Sunset Song

SunsetSong

סרט זה של טרנס דיוויס מבוסס על רומן נודע מאת לואיס גראסיק גיבון, אבל לא פחות מכך הוא מבוסס על הנוף הסקוטי ועל האור – אור השמש, אור הנרות ואור מנורה. דיוויס תמיד היה במאי בעל חוש אסתטי המושפע מציור, אבל בסרט זה התוצאה אליה מגיעים הוא והצלם מייקל מקדונואו  מרהיבה במיוחד, כמעט כל פריים בסרט נראה כמו תמונה שיכולה להיות תלויה במוזיאון (ניתן להתרשם גם מהתמונות בראש ותחתית הפוסט שלקוחות מתוך היצירה). אך לא מדובר רק בסרט של פריימים בודדים – בכל פעם שדיוויס מזיז באיטיות את המצלמה יש לכך הצדקה רגשית בסצנה והדרך בה השוטים ערוכים זה לתוך זה, לעתים עם גשר קולי, גם היא מחושבת היטב ומשרתת את דרך העברת הנרטיב.

ויש בסרט נרטיב, אולי אפילו יותר מדי ממנו. באורך של יותר משעתיים, הסרט הופך לעתים ממרגש למתיש לצפייה. אבל בסופו של דבר הוא יותר נוגע ללב מכל דבר אחר. העלילה עוקבת אחר צעירה סקוטית בשם כריס, אשר מתחילה את הסרט כתלמידת תיכון מצטיינת ומאז עוברים עליה תמורות רבות בסקוטלנד של ראשית המאה העשרים. בחלקו הראשון של הסרט היא צריכה להתמודד עם אב שתלטן ואלים, אשר ממרר את חיי אמה ואחיה. אך למרות הכעס על האב אשר גורם גם לה כאב קשה מנשוא, היא נותרת במידה רבה נאמנה לו, גם כאשר יש לה אפשרות לברוח לעבר חיים אחרים.

במידה רבה זהו סרט על הקרבה עצמית, אם כי לא ניתן לתחום את הסרט לקבוצה בודדה של נושאים. זאת משום שהסרט מבקש לספר סיפור בעל מימד אפי, שנוגע בקשרי משפחה ורומנטיקה. אבל ייתכן וסיפור האהבה הגדול ביותר אשר מסופר לו הוא האהבה לארץ עצמה, לכפר הסקוטי המבודד ולעבודות האדמה – הגיבורה מעדיפה את הקשר למקום הולדתה על פני ההזדמנות להשכלה רחבה וחיים אינטלקטואליים. לא פעם במהלך הסרט היא שומרת על קשר עם גורמים אשר פוגעים בה, אבל תמיד מפגינה חוזק ובחירה. עבורי היה בה משהו שמזכיר את סקרלט אוהרה של ״חלף עם הרוח״, גם אם מדובר בסוג שונה למדי של סרטים – דיוויס לא מכוון להמונים, אלא לאנשים אשר עבורם גם תהפוכות החיים הן לפעמים מבט מעמיק על השקיעה. בכך אני מתכוון לא רק לשקיעת החמה, אלא גם לשקיעת הקיום המסורתי, סוג של עולם שהסרט מתאר את גסיסתו. אולי זה לטובת עולם טוב ושוויוני יותר, אך הסרט נותן כבוד גם למה שחלף ונותר רק בין דפי הספרים. לכן, הרגשתי שזה הסרט הנכון לסגור עמו את הפסטיבל.

 SunsetSong3

תגובות

  1. hilabar הגיב:

    האם קפטן פנטסטיק יעשה סיבוב סינמטקים נוסף או יגיע להפצה מסחרית?

    1. צפוי לצאת להקרנות מסחריות בסוף החודש

השאר תגובה