• סרטים חדשים: ״אין בתולות בקריות״
  • ?מה לראות בפסטיבל דוקאביב גליל מעלות תרשיחא
  • הנערה ברשת העכביש
  • ״החיים האלה״, סקירה לסרטו של דן פוגלמן
  • המלצות סינמטקים: מהדורת נובמבר 2018
  • ?פסטיבל סרטים בערבה 2018: מה כדאי לראות
  • סקירה כפולה: ״אורי זהר חוזר״, ״ווייס אובר״
  • סספיריה
  • ״רפסודיה בוהמית״, סקירה
  • לקראת ״הצד האחר של הרוח״: אורסון וולס בנטפליקס
  • ״סיפור אחר״, סקירה

״סיפור אחר״, סקירה

26 באוקטובר 2018 מאת עופר ליברגל

כותרת סרטו החדש של אבי נשר, ״סיפור אחר״, מתכתבת עם הסרט במספר דרכים נוסף לנקודה בסרט בה היא נאמרת בדיאלוג. ברמה הבסיסית, פרט לעלילה שנראית כראשית יש בסרט לפחות עוד סיפור אחד שכולל דרמה לא פחות סוערת. מעבר לכך, כל סיפור מתגלה כמורכב ושונה באופיו מאיך שהדמויות מפרשות בתחילה, או לפחות שונה מן המידע הראשוני שהקהל מקבל עליו. כמה פעמים במהלך הסרט, פעולה אשר נראית במבט ראשון ככזו אשר נוצרת על מנת לייצר נזק, מתגלה כדבר בעל אופי אחר שלא נועד לפגוע. כמעט תמיד, הדמויות השונות בסרט אינן רוצות לפגוע, אבל בפועל ההתנהגות שלהם מייצרת אפקט הפוך לכוונה, גם אם הדבר נכון במידה שונה לדמויות שונות.

אולם ברמה הגדולה יותר, הכותרת הזו נותנת דגש על פן מהותי בקולנוע של נשר, ממש כפי שכותרת חלק מסרטיו הקודמים – ״הסודות״,״פלאות״ או ״החטאים״ – יכלו להתאים גם לסרט זה. נשר מתעניין בקולנוע קודם כל ככלי לסיפור סיפורים והוא יוצר סרטים בעלי מראה אסתטי מוקפד שמסופרים כמו שמספרים סיפור מפה לאוזן. הפעם הוא מתבסס על סיפורים שקרו/סופרו לו על ידי השותף לתסריט נעם שפנצר, תוך שהוא מבודד מהם את המרכיבים המסעירים או הסמליים ביותר – מחזק את צירופי המקרים, הופך את המציאות למחושבות יותר וקולנועית יותר. האקט הסיפורי בונה מחדש מיתוס שמגדיר מחדש את ישראל העכשווית.

אין דבר בסרט שאינו פונקציונלי להעברת הסיפור, גם במחיר של בניית עולם ריאליסטי. זה אומר שדמויות יספרו רק דברים שיצוצו בשלב אחר של העלילה ולעתיים יספקו את המידע הזה בלי הצדקה, שכל מבזק חדשות שנשמע בסרט יכלול רק את האינפורמציה שתתגלה כחשובה בהמשך וכו'. לפעמים הדבר גורם לכך כי השפה המדוברת בפי הדמויות אינה בדיוק טבעית, שכן היא נדרשת תמיד לקדם את העלילה ואת התמטיקה של הסיפור בכמה רמות שלא תמיד הדמויות מודעות אליהן. הדבר יכול לנכר ולהרתיע חלק מן הצופים שירגישו במלאכותיות אבל גם לרתק אחרים דרך העלילה המרגשת העוסקת הן בקבלת השונה, הן בהעצמה פנימית ובעיקר בלמידה לחיות ביחד בתוך משפחה חרף הבדלים בתפיסות עולם. מכיוון שנשר הוא אחד מן הבמאים הפוריים והמצליחים ביותר בארץ, אני מניח כי הרוב המכריע של הקהל כבר גיבש חיבור או רתיעה מסוג הסרטים שהוא מייצר, וקו העשייה של נשר בסרטיו האחרונים שאת חלקם ציינתי קודם לא משתנה בסרט זה.

הסרט מתחיל עם שובו לארץ של יונתן (יובל סגל), מומחה לפסיכולוגיה שעובד שנים בארה"ב. הוא נקרא לארץ בידי גרושתו טלי (מיה דגן) ואביו שלמה (ששון גבאי) על מנת לנסות ולעצור את החתונה של בתו, אותה נטש בשנות ההתבגרות שלה. הבת היא ענת (ג'וי ריגר), שחזרה לא מכבר בתשובה ביחד עם הארוס שלה, שחר (נתן גושן) – זמר שהפך מכוכב פופ נוטף מיניות למי שמקרב חילונים לדת דרך שירים המשלבים בין הסגנון המוזיקלי החדש לבין האור הדתי שנמצא.

הסיפור האחר הגלוי בסרט הוא זוג בהליכי גירושין ששלמה מונה למגשר ביניהם. רמי (מעיין בלום) מנסה לקבל משמרת מלאה על הבן בטענה כי אשתו, שרי (אביגיל הררי), הצטרפה לכת המקיימת טקסים המאיימים על שלום הילד. שרי היא חוזרת בתשובה אשר מתחברת לכת שדומה כי היא סוגדת לאלה כנענית, בין היתר כזעם על הערכים הדתיים עליהם גדלה ועל השליטה של גברים בגורלה בשלבים שונים של חייה, כולל במשפט הגירושין ובגישור. שלמה מערב את יונתן בתיק בגלל שהוא בין היתר מומחה בכתות (אם כי לא מובן איך המומחיות הזו באה לידי ביטוי בסרט) וזו לא הדרך היחידה בה הסיפורים השונים מתערבבים.

יונתן הוא במידה מסוימת הנציג של הקהל בסרט – הוא מושלך אל תוך שני הסיפורים המרכזיים כמי שבא מבחוץ לאחר תקופה ארוכה של שהות בחו"ל ואת רוב התפניות בעלילה אנו רואים דרך העיניים שלו ולפעמים אנו גם כבולים לפרשנות החלקית שלו. בנוסף, סגל מגלם אותו רוב הזמן בפנים חתומות והוא נראה כמי שמבקש לצמצם ככל האפשר את המעורבות הרגשית שלו בסיפור, לא פעם בניגוד לאינטסיביות הגדולה מדי של הדמויות האחרות. מאידך, אם יש דמות בסרט שפועלת בצורה אנוכית, מדובר ביונתן. הוא נטש את משפחתו בעבר באופן שהותיר משקעים עליהם לא ניתן לחפר, ועלילת משנה הקשורה לעסקיו בארה"ב מעלה חשד כי הביקור בארץ הוא לא רק ניסיון לעזור במשבר המשפחתי, אלא גם ואולי בעיקר בריחה מצרות גדולות יותר.

עקב מנוסתו של יונתן, העול נופל על אישה שהייתה בעבר קרובה אליו וכעת היא עלולה להיות הקורבן, סוג של בת עסקית אותה הוא נוטש כאשר הוא שב לחיי בת שלא ממש רוצה לראות אותו ולא בטוח שהיא רוצה שיתערב בחייה באופן שבו הוא מתערב. עלילת משנה קטנה אך מהותית זו כוללת גם אלמנט אחר המתקשר ליתר הסיפורים: הצורך לומר את האמת. ענת, למשל, מצהירה כי אמירת האמת היא הדבר הכי חשוב, אולם בחלק מן הסיפורים המתגוללים בסרט עולה הסוגיה של מקרים בהם ראוי או ממש לא ראוי להסתיר חלק מן האמת, או לעוות אותה על מנת לא לפגוע. היבט זה בסרט הוא מעניין שכן מקרה העמדה הסופית לגבי אי אמירת האמת שונה.

חיבור נוסף בכל הסיפורים הוא מה שקושר אדם לאדם אחר. האם קשרי דם הם מישהו בלתי ניתן לניתוק, או שהתאהבות, שותפות עסקית או אמונה ברעיון משותף מייצרים חיבור חזק לא פחות? חלק מן החיבורים המשפחתיים או הרומנטיים בסרט מתגלים חזקים יותר מכפי שהדמויות רוצות להאמין. נקודה מעניית בהקשר זה היא העיסוק בעולם הדתי ובכת. דומה כי חלקים גדולים מן הקהל שבא לצפות בסרט עלול להתייחס לאמונות הללו בזלזול, אך הסרט רואה בכל אמונה מקור לעצמה ושלווה נפשית פנימית, כל עוד לא מדובר במקרה של פגיעה באחר. המפגש בין העולם הדתי לחילוני הופיע כבר במספר סרטים קודמים של נשר ודומה כי סרט זה הוא המפוייס ביותר בנושא. המימד הרוחני בסרט, עם או בלי קשר לאמונה עצמה, נובע בו מן הצורך לתחושת שייכות, האמונה היא סוג של תחליף לאהבה הורית או אהבה בזוגיות אחרי שהקשרים הללו הכזיבו.

מוטיב קולנועי שבולט לאורכו של ״סיפור אחר״ הוא הכניסה לרגעים ספורים לתודעה של אחת מן הדמויות, המדמה לרגע כיצד היא מקווה לנהוג, מה לא היה לה אומץ לעשות או מה היא מפחדת שיקרה. בכל המקרים, במהרה הקהל עובר לתרחיש הרגוע יותר של המציאות של עולם הסרט. דומה כי נשר משתמש בטריק קולנועי זה על מנת להעצים את האימפקט הרגשי של אירוע מסוים סמוך לסיום על מנת להפוך את הסרט לגדול יותר גם מן הסיפור, להראות כמה עוצמה רגשית יכולה להיות ברגע שכולם מכירים מן החיים האמתיים.

הקולנוע של נשר לא נאמן לריאליזם, אבל הוא מבקש להאיר סטיואציות אשר מוכרות לכל הקהל, כמו שהסיפור יוצא הדופן הוא למעשה חלק מן השגרה. נשר אוהב להשתמש בשחקנים קומיים לתפקידים דרמטיים ובסרט זה הדבר עבד פחות טוב עבורי. המשחק של מיה דגן נראה גדול מדי גם עבור סרט אשר הדיאלוגים שלו מכוונים לגדול מדי, ומעיין בלום בתפקיד מורכב הרגיש לפעמים כמו נטע זר בתוך הסרט. עבור מי שלא מתחבר לקולנוע של נשר, הדברים הללו יפריעו יותר. צופים שאהבו את סרטיו הקודמים ימצאו את מה שאהבו גם בסרט זה, בתוספת וריאציות חדשות.

/// התמונות באדיבות סרטי יונייטד קינג וצולמו בידי איריס נשר ומישל אברמוביץ׳


הערה שלא קשורה ישירות לסקירה
בכתיבת סקירות אני מנסה להתמקד בסרט כעומד בפני עצמו ובמנותק מן החיים האישיים של היוצר. אולם במקרה הזה מדובר בצפייה בסרט שדן בין היתר בהורות זמן קצר אחרי מותו הטרגי של ארי נשר ז"ל, בנו של במאי הסרט. במהלך הצפייה, היה קשה לפרקים לנתק את היחס הרגשי למציאות מן היחס לסרט, במיוחד כאשר הדבר הראשון ששומעים בפסקול הוא חגיגת יום הולדת לילדה וכתוביות הפתיחה מציגות תמונות סטילס שכמו מציגות עולם נעורים שהלך לאיבוד. יחד עם זאת, לסרט מגיע יחס כדבר העומד בפני עצמו ואני מקווה כי הפרדתי לצורכי טקסט זה הפרדה מלאכותית בין היחס לסיפור החוץ קולנעי לבין היחס לאבי נשר כאמן.

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.