• סרטים חדשים: ״אל תשכחי אותי״
  • מה לראות בפסטיבל סרטי הסטודנטים 2019
  • למרטין סקורסזה יש סרט חדש בנטפליקס, על בוב דילן
  • גברים בשחור: אינטרנשיונל
  • אלאדין
  • The Souvenir :מחכים לתרגום
  • לכבוד אוסקר על מפעל חיים: הקולנוע של לינה ורטמולר
  • דאבל דוקו: ״החבר דב״ ו״לאה צמל עורכת דין״
  • ״אקס-מן: הפניקס האפלה״, סקירה
  • ״ברייטברן״, סקירה
  • המלצות סינמטקים: מהדורת חודש יוני
  • רוקטמן
  • חורשות את הלילה
  • אימת החודש - מאי 2019

״החבר דב״ ו״לאה צמל, עורכת דין״, סקירה תיעודית כפולה

8 ביוני 2019 מאת אורון שמיר

בפסטיבל דוקאביב שהסתיים בתחילת החודש הוקרנו שני סרטים, תיעודיים כמובן, שנראה לי מעניין לחבר ביניהם. אחד של yes דוקו והאחר של HOT 8, אחד מתנהל בעולם הפוליטיקה הישראלית והאחר בנבכי מערכת המשפט – אבל המשותף להם רב על המפריד. יוצרי הסרטים, במאי/ת שנתנו קרידט של במאי-שותף לצלם שלהם, מלווים בשני המקרים דמות דון-קישוטית שמנסה לשנות את המערכת מבפנים. לא לחינם הסרטים קרויים על שם מושאי התיעוד, בצירוף תואר כלשהו הקשור להשתייכות מקצועית או אידאולוגית.

בשני המקרים הגיבור או הגיבורה גם מגיעים לא רק מהצד השמאלי של המפה, אלא משתפים פעולה ולוחמים כתף אל כתף עם העם הפלסטיני, תחת הכותרת של שיוויון או התנגדות לכיבוש. לגיבורים הללו יש תומכים ויש שונאים, שניהם משלמים מחיר יומיומי על הדרך שבחרו, אבל האמונה שלהם במנגנונים שהם מבקשים להביס חזקה מכל גינוי או פסימיות. גם רגעי השבירה של הדמויות בכל אחד מן הסרטים דומים – עצירה לרגע בצד הדרך, חשבון נפש ואפילו הודאה בכישלון אישי. יחד הם מהווים תמונה רחבה של מצב השמאל בישראל, הן בכנסת והן בהיכלי הצדק, מה שיכול גם לשקף את הרחוב.

מה שהכי עניין אותי בציוות הסרטים הוא התגובה הסותרת שלי לכל אחד מהם. אל ״החבר דב״ נכנסתי די סקפטי כי חשבתי שאין לו מה לחדש לי על תפיסות העולם של חבר הכנסת לשעבר דב חנין, אבל יצאתי ממנו מבין, מכיל ואפילו משכיל יותר. לעומת זאת, אל ״לאה צמל, עורכת דין״ הגעתי בלי לדעת הרבה על הפרקליטה של מי שמכונים מחבלים עוד לפני שנשפטו, וסיימתי את הצפייה בו בדעה מנוגדת ככל האפשר לזו שמייצגת הגיבורה, רק כדי לא להיות בצד שלה. טוב, זה לא שאני ימני עכשיו, מעולם לא היה לי חשוב מספיק לגבש הגדרה עצמית בנושא, אבל כנראה שאני כן ימני יותר מאשר לפני הצפייה ואני בכלל לא בטוח שזו הייתה כוונת היוצרים. עוד על כך בהמשך אבל נתחיל עם החיובי.

החבר דב

למי שהיו חסרות סיבות להחמיץ את הפרצוף מול דב חנין, בסצנה מוקדמת בסרט מתגלה שהוא שומע פינק פלויד. עם כל הכבוד לכל דעה פוליטית – בעולם שלי אין גרוע מזה. חשבתי שפה נגמר הסרט מבחינתי, אחרי שבסצנה הראשונה אחרי כתובית הפתיחה הבמאי מסגיר בדברי קריינות שבמהלך 13 שנות תיעוד מהן מורכבת התוצאה הסופית הוא למד לאהוב את חנין ומחשיב אותו לחברו, מוסיף רובד נוסף לכותרת הסרט. פאשלה טכנית שהוא מתוודה עליה ומאשים את ההתרגשות, מעידה שיש כאן אפילו הערצה ולא רק במאי שמאוהב במושא התיעוד, מה שאומר פתח לצרות. אבל הבמאי הוא ברק הימן, אחיו של תומר הימן ושותפו לעשייה ארוכת שנים והצלחות רבות (״מיסטר גאגא״, ״יונתן אגסי הציל את חיי״), כך שלא מדובר בטירון אלא בקולנוען ותיק שיודע היטב מה הוא עושה בפתיחה מעין זו – משרבב את עצמו לסרט דווקא כדי להזכיר שהוא לא העיקר. עובדה היא שהקריינות נעלמת, צצה שוב רק בסוף הסרט למעין סגיר.

כל מה שקורה בדרך, כלומר בין הפתיחה הזו וסצנת הסיום, מייצר סרט מאוזן ככל הניתן ולאו דווקא חברי או בהכרח אוהד. זו לא משימה קלה משתי סיבות. ראשית, הדעות הציבוריות על חנין, הנשמעות בפרולוג, מאוד שליליות ונחרצות. שנית, דווקא נראה כאילו רוב מי שחנין בא איתו במגע לומד לחבב אותו, כולל הצופה שהוא אני. זה בעיקר מלמד שיש הבדל עצום בין תדמית של פוליטיקאי לבין מפגש בלתי אמצעי עם בן אדם שהוא שליח ציבור, ודב חנין הוא אחד האחרונים בכנסת ישראל שכנראה אפשר היה להלביש עליהם את התיאור הארכאי הזה מבלי לגחך או להתלוצץ.

לאורך 75 הדקות שמעניקות לסרט קומפקטיות ותחושה ממצה מאוד בתום הצפייה, היוצרים (הימן שגם צילם ויחד איתו הצלם הנוסף אורי לוי שמקבל קרדיט של במאי שותף) דובקים במבנה שגם הוא מאוזן – סצנה רועשת וסצנה שקטה, רגע המוני שמלווה בקטע אינטימי וחוזר חלילה. גם הנושאים הסותרים נשזרים זה בזה – פינוי גבעת עמל כמוהו כפינוי אום אל חיראן מבחינת הכאב של חנין, ובוועדת הכספים של הכנסת הוא משווה דיון חירום על סינמטק תל אביב שהעז להקרין ״סרטים על הנכבה״ אל מול דחיית הדיון בסגירת מפעל טקסטיל בערד. את המאבק על שכר המינימום הוא שמח לראות מצליח, אבל לא מתאפק ומעיר בעוקצנות ששר הכלכלה דאז (נפתלי בנט) התנגד למהלך כשהיה יוזמה של חנין ומפלגת חד״ש. בשתי סצנות שונות הוא לא שר את ההמנון – לא הישראלי ולא הפלסטיני. הוא פשוט לא שייך, מצטייר כנטע זר בנוף הפוליטי של עסקנות וקומבינות.

מה שיותר קריטי בעיניי לסרט מאשר הצגת פועלו של האיש, כבודו במקומו מונח עם מעל למאה חוקים חברתיים לזכותו ותואר אביר איכות השלטון, הוא הצגתו במגוון רחב מצבים. חנין של הסרט לרוב רגוע ושקול, אבל יש לפחות סצנה אחת תומכת מכל סוג של רגש קיצוני – כשהוא מתרגש, זועם, מתלהב, מתלהם ואפילו נחנק מבכי. החלקים הללו קריטיים לא רק בשביל האיזון, אלא גם כדי לקלף לרגע את שכבת ההגנה הפרלמנטרית, שעטופה בשכבה נוספת של מודעות עצמית שמביאה איתה המצלמה. הסרט מצליח לכמה שברירי רגעים לחדור אל לב העניין, כשם שמושאו מסוגל לדבר אל ליבם של אנשים אותם הוא פוגש בדרכו לנסות לעזור גם למי שאינם מסכימים איתו. כל הסתירות הללו מתאפשרות משום שחנין מובא בסרט כסתירה פנימית ומהלכת – הוא הרי בן למרדנים, אבל בא ממשפחה דתית, לשם דוגמה. הוא גם גבר תל-אביבי ואשכנזי שמבקש ללחום למען מיעוטים מקופחים, מה שתמיד מעלה כמה גבות, כולל בסרט עצמו.

כאן כבר רתחתי לרגע, עדות נוספת לכוחה של היצירה לגרום לי לעמוד לצידו של הפרוטגוניסט. זה קרה כשמתוארת התנגדות אליו בתוך המחנה של חד״ש, כולל פלסטינית שאומרת שהוא ״לא מייצג אותה״, ולאחריה דמות פוליטית נוספת, הפעם ממפלגת בל״ד, שמדברת על היותו גבר יהודי אשכנזי ״פריבילג״ שצריך לפנות את מקומו. כידוע מן המציאות, חנין אכן פרש ממש השנה מן החיים הפוליטיים, ואין ספק שמאז ישראל היא אוטופיה של ממש. סליחה על הסרקזם דווקא אחרי סרט שגיבורו ספוג באופטימיות קוסמית, אבל בעיניי אין מזיק ומפלג יותר מפוליטיקת הזהויות המטומטמת שאנחנו טובעים בה, שכבר החליפה את הפוליטיקה הרגילה (יחד עם עוד כמה זליגות מצערות יותר ופחות). הפרישה של חנין כמוה כהודאה בכישלון, בין אם שלו או של המערכת, שנראית מעורערת מתמיד השנה. על פי הסרט, כל עוד יש אכפתיות בכל אחד מן הצדדים אולי אפשר לשאוף ליותר טוב, אבל השאלה היא האם זה המצב כרגע. בבתי הקולנוע לב בהם מוקרן הסרט החודש, ינסו לברר את העניין, לפחות חלקית. בהמשך, כאמור, יגיע אל יס דוקו.

לאה צמל, עורכת דין

סרטם של הבמאית רחל לאה ג׳ונס (״אשכנז״, ״ג׳יפסי דיווי״) והצלם-במאי פיליפ בלאיש (״אני ביאליק״, ״זמן פוניבז'״), היה עבורי חוויה הפוכה בתכלית. מבחינת מבנה, הוא מלווה את עורכת הדין לאה צמל בזמן הווה, ספציפית בשני תיקים לא פשוטים בתקופת גל הטרור הפלסטיני של 2015-2016, זה שכונה אינתיפאדת הסכינים. זה כולל ליווי במסדרון של עצורים ונחקרים בכל שלבי המשפט עד גזר הדין, כאשר בשלבים אלה הסרט משתמש בטכניקות טשטוש יצירתיות על מנת לשמור על פרטיות המצולמים – מסך חצוי, סקיצות ואיורים המזכירים גזרי עיתון ועוד. בין לבין, הסרט מראה את עורכת הדין הוותיקה בעבודתה המשרדית, וקופץ אל עברה בעזרת קטעי ארכיון וראיונות שמטרתם סימון הקריירה שלה דרך מקרי מפתח, נסיונות הקבלה לתיקים הנוכחיים, וגם סיפור סיפורה האישי. בשלבים אלה מרואיינים גם בן זוגה וילדיהם. בקיצור, מיקוד רב אין כאן והכל נמשך על פני 108 דקות, מה שהותיר לפחות אותי מוצף למדי לא רק באינפורמציה, גם ברגשות.

נדמה לי קיים פער בין לאה צמל כפי שהסרט מבקש לצייר אותה, לבין הדמות כפי שאני תפסתי אותה. אזהיר ואזכיר שלמרות ומדובר בסרט תיעודי, מבחינתי זוהי דמות קולנועית ואני ממש לא מתכוון לגבש דעה על אדם שלא פגשתי. לאה צמל של הסרט אולי מוצגת כלוחמת חופש לא פחות מן הפלסטינים שהיא מגנה עליהם, אבל בסיום הצפייה נראתה לי כאחרונת הדווקאיסטים. לשיטתי, דמותה נותרה לא מפוצחת ואת המקום ממנו היא פועלת לא הצלחתי להבין כמעט בשום שלב. כאשר בעלה מספר על סיפור היכרותם בהיותם סטודנטים, אירוע בו מחתה ברעש וקיללה ״בעסיסיות״ את כל מי שהתקרב אליה, אני אמור להיות מוקסם? כי זה נשמע כמו תיאור של האדם האחרון שאתייצב לצידו.

אולם, אלא בדיוק האנשים עליהם צמל מגנה בבתי המשפט – בשני הקייסים המרכזיים היא מבקשת להפריד בין כוונה מיוחסת לבין אי-ביצוע עבירה. כי כשמדובר בנער פלסטיני חמוש בסכין ואישה פלסטינית שנהגה במכונית תופת, גם אם איש מהם לא פצע אף אחד, שיקולים פוליטיים נכנסים לתמונה. קו ההגנה לפיו הנאשמים טוענים שהם חפים מפשע משום שהם קורבנות הכיבוש הפך לי את הבטן. לא כי הם צודקים או טועים, אלא כי המצב בישראל באמת בלתי אפשרי בהרבה מובנים. לכן זה חשוב שיש מי שמוכנה לסנגר גם על אלה שאין להם סיכוי, שהקריירה שלה מורכבת בעיקר מהפסדים אבל המצפון שלה מציק יותר מהאגו. אבל ההפסדים האלה כואבים והמרמור והתסכול מצטברים בעיקר בצד הזה של המפה הפוליטית. הם גם חייבים לצאת החוצה ולקבל פורקן כלשהו, ואולי לכן התוצאה היא דיוקן של עורכת דין עקשנית ושל אישה מאוד קשה. מספיק לראות איך היא מתייחסת לעמיתיה, לקוחותיה, או אלה שעומדים מולה בבית המשפט, כדי להבין שיש מחיר למלחמה בטחנות הצדק.

חלק מן המחיר שילמו בני משפחתה, אבל את הרוב היא מבקשת לקחת על עצמה. עם זאת, לא מדובר בהכרח בלקיחת אחריות אלא במעין מראה לדבריו של חנין על הכישלון האישי לשנות את השלטון, המשטר או מציאות הכיבוש. איכשהו, כשצמל אומרת זאת היא פתאום נשמעה לי כמו השמאל המלקה את עצמו, ומה יותר מרתיע מרחמים עצמיים. ״אני חיה באשליה״ היא גורסת בראיון עכשווי, אירוניה מוחלטת בהתחשב בהצהרה שלה בראיון מ-1999 בו אמרה לג׳ודי ניר מוזס ״אני העתיד״. אגב, זו השנה הקודמת בה נוצר סרט אודותיה, "פרקליטה ללא גבולות" קראו לו אז. אבל הפעם הניסיון להפוך אותה מפרקליטת השטן לפעילת זכויות אדם לא צלח ומותיר אותה כמייצגת של תקוות שווא. בניגוד לחנין שפרש, צמל ממשיכה להאמין בעצם המאבק לשם מאבק אבל דרך הצינורות המקובלים, אבל עמיתה בסרט, עו״ד טארק ברגות, קצת פחות. כתובית הסיום מספרת שמוקדם יותר השנה נעצר בחשד לפיגוע ירי בו פעל יחד עם זכריה זביידי. אולי דווקא לא להתייאש זו הפריבילגיה?

שימו לב שאני בדעת מיעוט לגבי הסרט, ואציין שמאוד לא נעים לי להשתייך לצד הזה. זאת משום שלאחר זכייתו בפסטיבל דוקאביב הגיעו תגובות מתוקשרות נגדו, לצד מיני-סערה נוספת בעקבות חשיפה כי הסרט לא הוקרן בפסטיבל דרום למרות המלצות הלקטורה. בעניין זה, לפעמים התגובה המנומסת היא שמעוררת מחלוקת. נדמה לי שאם ראשי דרום היו אומרים בפה מלא ״זה סרט לא משהו לדעתנו״, שום כעס לא היה לגיטימי. אז לי אין שום בעיה להגיד את זה ויסלחו לי מאוד שופטי דוקאביב, לקטורי דרום ואפילו הפרוגרמרים של פסטיבל סאנדנס – הסרט הזה פשוט לא מספיק טוב. הדיון שהוא מנסה לייצר, אם בכלל, חוזר לנשוך אותו בישבן. מושאו, כפי שהיא מתועדת בסרט, יכולה להרחיק כל אחד ממחנה השמאל. בינתיים, הסרט ניזון גם משערוריות ואנרגיה שלילית. בסוף החודש הוא ישודר בערוץ הוט8 וקהל רב יותר יוכל להיחשף אליו, מה שאולי יגרור עוד תגובות.

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.