• סרטים חדשים: ״אלמנות״ בבימויו של סטיב מקווין
  • עם רדת ליל
  • קריאות ב״הצד האחר של הרוח״
  • אלמנות
  • המועמדים לפרסי הקולנוע העצמאי לשנת 2018
  • חיות הפלא: הפשעים של גרינדלוולד
  • מחכים לתרגום: ״בליינדספוטינג״
  • פסטיבל ״או לה לה!״ לקומדיות צרפתיות 2018
  • הנערה ברשת העכביש
  • ״החיים האלה״, סקירה לסרטו של דן פוגלמן
  • סקירה כפולה: ״אורי זהר חוזר״, ״ווייס אובר״
  • סספיריה
  • המלצות סינמטקים: מהדורת נובמבר 2018

סיכום שנת תשע״ח בקולנוע הישראלי

11 בספטמבר 2018 מאת אורון שמיר

תקופת חגי תשרי, בה מתמקם באופן טבעי סיכום השנה העברית של סריטה, היא זמן מהורהר ומלא חשבון נפש, מבט מעבר לכתף ורצון לגבש החלטות חדשות. בניגוד לסיכום השנה הלועזי שאנחנו עובדים עליו הרבה יותר אבל גם יש בו משהו קליל וכיפי יותר, איכשהו אני תמיד מוצא את עצמי מול התחלה חדשה כבר בעצם כתיבת הפוסט. כדי להבדיל כל שנה מקודמתה אני גם תמיד מנסה להגמיש מעט את הפורמט, אבל לפעמים הקולנוע הישראלי לא תמיד עוזר לי בכך. קחו את תשע״ח שנגמרה הרגע, עליה הייתי יכול לכתוב דברים לא מאוד שונים ממה שכבר כתבתי בסיכום תשע״ז, גם הוא הגיע בדיוק עם טקס פרסי אופיר וראש השנה (למרות תזוזה חריפה בלוח השנה הלועזי). זה לא שכלום לא השתנה כמו שהדאגות והתקוות נותרו די זהות, וזאת למרות ניסיון רב גורמים לייחד את השנה הזו בעיקר סביב חגיגות ה-70 למדינת ישראל.

במקור, חשבנו להעלות מעין פרויקט קולנוע ישראלי משלנו, לציון 85 שנים לקולנוע הארצישראלי (מספר יותר מדוייק אם תשאלו אותנו) ולא רק 70 למדינה, שבשנותיה הראשונות הופקו מעט מאוד סרטים ובאופן ספורדי ולא ממוסד או לפחות עקבי כמו שקרה ב-50 השנים האחרונות. אבל בינתיים הפרויקט שלנו גדל מאחורי הקלעים למימדים מפלצתיים, ובזמן שאני מקווה שנצליח לאלף אותו עוד בזמן 2018, כבר הגיע הזמן לסיכום תשע״ח. אלא שאת עניין ההכרה בחשיבות המסורת של הקולנוע הישראלי סקרתי לפני שלוש שנים, בעוד השנה לא חשתי בנוסטלגיה ייחודית מלבד זו המאולצת בשל המספר העגול (והשרירותי). גם לא הבחנתי ביותר מדי יצירות המתייחסות ישירות למורשת הקולנוע בישראל לכבוד המאורע, אפילו אם פרויקט ״Voice Over״ שמוקרן כעת בבתי הקולנוע כן משרה מעט מן האווירה הזו.

באופן אירוני, אחד הטרנדים הבולטים השנה בינתיים הוא דווקא הפקות בינלאומיות המביטות באופן חיצוני וזר על הנעשה בישראל או על הישראליוּת בכלל, כפי שיעידו סרטים כמו ״בחזרה מטואיצ׳י״, ״7 ימים באנטבה״, ״המגשר״, או ״מבצע פיאנלה״ שיגיע בקרוב גם אל ישראל וכבר מוצג בארה״ב. כל זאת בזמן שגל גדות הגיעה אל סטטוס כוכבות הוליוודי שנדמה לי ומעולם לא ביקרה בו אף ישראלית (וכבודן של מילי אביטל ונועה תשבי לא נגרע) לצד יוצרים ויוצרות מישראל שהמשיכו להתנסות בהפקות אמריקאיות, ומצד אחר נהיה כל-כך אופנתי בעולם להחרים את ישראל שאיש כבר לא טורח לבדוק עובדות או לחילופין מגלה כי ״הסכסוך מורכב״. אבל גם זו תחושה של עסקים כרגיל, או אולי הסלמה קלה שבקלות שקשה לזהות בזמן אמת אלא רק בדיעבד.

השנה שוב הופצו בבתי הקולנוע כ-40 סרטים ישראליים חדשים, שיחד עם דוקומנטריים בהפצה סינמטקית אינטנסיבית יחסית ודאי הביאו אותנו לממוצע הקבוע של סרט חדש כל שבוע. גם בקופות הכרטיסים, תאמינו או לא, הכל תקין. אולי תקין מדי, בעיקר כי יש סרט אחד שעשה את רוב העבודה והעניק לשנה הזו מראה עין של הכל בסדר – ״מכתוב״, הסרט הראשון של תשע״ח הביא לבדו כ-550 אלף צופים. בזכותו עברנו מיד את חצי הדרך אל מכירת מיליון כרטיסים לסרטים ישראליים. יחד עם 150 אלף של ״פיגומים״ ועוד מעל 100 אלף של ״מוטלים בספק״ ו״האופה מברלין״ כל אחד, ובהנחה ששאר סרטי החצי הראשון של השנה העברית מכרו יחד כ-100 אלף משלהם – אנחש שהגענו ליעד כבר בחצי הראשון. למה לנחש? כי נתוני מכירת כרטיסים בישראל הם עדיין סוד כמוס במקום חגיגה שבועית כנהוג במדינות אחרות. אפשר לחכות עד סוף השנה האזרחית למספרים הרשמיים, אבל הם הרבה פעמים כל-כך עגולים שקשה להאמין להם.

לכן, כיוון שפחות התחברתי לתמה של ״70 שנה לקולנוע הישראלי״ ובהיעדר תמה חלופית, החלטתי להיצמד למנהגי החג. השליש הבא של פוסט הסיכום יוקדש להרגלים שיהיה משמח להיפטר מהם ודברים לשכוח אותם, והשליש האחרון לאיחולים ותפילות לשנת הקולנוע הבאה, תשע״ט. בתקווה שהיא תשעט קדימה אל מקום עוד יותר טוב מבחינת הקשרים בין הקהל, הסרטים, היוצרים והיוצרות, מוסדות התרבות השונים, ואולי גם אלה שכותבים על כל זה. לפני כן, וכדי להזכיר על אלו סרטים אני מדבר, הנה כל מה שישראלי והופץ השנה בבתי הקולנוע, מראש השנה הקודם ועד הנוכחי. חילקתי שרירותית לפני עונות, גם אם בישראל זה לא תמיד מרגיש ככה ועולם ההפצה עדיין מסתורי וכאוטי בעיניי רוב ימות השנה.

כל הסרטים הישראליים שהופצו השנה בבתי הקולנוע:

סתיו – מכתוב, הולכת שבעה, אמור, הדרך לאן, ממערב לירדן, פיגומים, הפורצת, המוזיאון.
חורףהאופה מברלין, רוח חדשה, העדות, הלומים, 3 סיפורי ערבה, מסתור, האיש שבקיר, מוצא אל הים, אלסקה, מונטנה.
אביבמוטלים בספק, מות המשוררת, הקיראגדת המלך שלמה, אזימוט, משפחה, הבן דוד, בית בגליל, המועדון לספרות יפה של הגברת ינקלובה.
קיץדרייבר, אתה מת רק פעמיים, אנתרקס, עד הקצה – ג׳סטה 2, הבלתי רשמיים, אווה, גיבור בעננים, הורדוס איילנד, יונתן אגסי הציל את חיי, שרוכים, הנשף, Voice Over

תכלה שנה וקללותיה

״מכתוב״ – יותר צופים מיתר הלהיטים של השנה גם יחד

הביטו רגע ברשימה לעיל, וענו על הסקר הלא-רשמי הבא (אפשר גם בלב) – כמה מהשמות הללו אומרים לכם או לכן משהו? עזבו כמה ראיתם או ראיתן, על כמה שמעתן או שמעתם? כמה היו מורגשים בנוכחות שלהם, במולטיפלקסים או בשלטי חוצות ודיונים תקשורתיים? שוב אסתכן בניחוש שהמספר לא עולה על מספר אצבעות הידיים. אבל גם אם נעזרים ברגליים, זה אומר שחצי ממה שעולה על המסכים פשוט מוקרן מול אולמות לא מלאים ונעלם מהם די מהר. אם נשווה בין תאריך עליית הסרט לבין רגע ירידתו מן המסכים (עם קצת עזרה מטבלת המבקרים של סינמסקופ), והמצב הוא שקשה למצוא סרטים ששרדו מעבר לתקופה של שבועיים-חודש. בהתייחסות אל מספר הקסם של מאה אלף צופים בתור רף תחתון, יש סרטים שאני חושד בהם כשוברי קופות בפוטנציה בהתחשב בכמה זמן שהו בבתי הקולנוע אבל אין לי נתונים שיאשרו זאת.

״האופה מברלין״, לדוגמה, היה על המסכים מדצמבר עד מרץ, כך שהמספר של 100 אלף צופים לא רק הגיוני אלא ממש מתבקש. היה נחמד לו הסרט חוזר לסיבוב ניצחון אחרי פרסי אופיר (כי הטקס הוא הרי ״מקפצת יח״צ״ לטענת חלק מאנשי האקדמיה, אז קדימה, הנה הזדמנות מושלמת לבדוק זאת). כך גם ״פיגומים״ ששהה בקולנועים מתחילת נובמבר ועד אמצע פברואר והגיע אל 150 אלף כרטיסים. ״מסתור״ היה כמעט חודשיים בבתי הקולנוע – זה אומר שהלך לו טוב אבל לא מספיק בשביל לפרסם הודעה לעיתונות, או שהוא הושאר בכוח על המסכים בתקווה שיגיע למספר מסויים? ומה לגבי סרטים מסחריים בהצהרה כמו ״עד הקצה – ג'סטה 2״, שסוגר השבוע חודשיים על המסכים? הסרט הראשון עבר את רף מאה אלף הצופים בקיץ שעבר. איך הלך להמשכון שהזדרז להגיע? מעניין גם מה מצבם של סרטי הקיץ שאני יכול רק להמר שמצליחים היטב, כמו ״יונתן אגסי הציל את חיי״ מאת ספקי ההצלחות התיעודיות האחים הימן, או ״הבלתי רשמיים״ שבחרתי לכבדו בתמונת הכותרת של הפוסט.

הלא נורמלי מבין כל סרטי השנה הוא ״מכתוב״ שאמנם לא ירד מן המסכים במשך כחמישה חודשים, אבל ההישג שלו מרשים אפילו יחסית לזמן הממושך – 550 אלף צופים. כולל הגעה אל רף ה-100 אלף כבר בשבוע הראשון בזכות הקרנות מקדימות ויום הקולנוע הישראלי. אלה מספרים דמיוניים שבשנים האחרונות יכולים להתהדר בהם רק ״אפס ביחסי אנוש״ ו״זוהי סדום״ אלא אם נחזור כמה עשורים לאחור. אבל שניהם הגיעו בשנים בהן לא היו הלהיטים הכמעט-יחידים, בזמן ש״מכתוב״ יכול להיחשב כעלה התאנה של השנה הזו – בלעדיו עונת הסתיו הייתה כוללת להיט אחד בדיוק, והחורף שניים. אם להניח לרגע בצד את דעתי האישית על הסרט, ״מכתוב״ הציל כמעט לבדו את השנה האחרונה מלהיות הקטסטרופלית ביותר מבחינת מכירת כרטיסים, לפחות מאז שאני מסכם שנים עבריות. מה שמוביל אותנו אל ההכללה הזו ששמה ״הקולנוע הישראלי״.

השנה ההיצע הישראלי הורכב מעשרות סרטים שאילולא היו דוברי עברית והופקו בארץ, היה אפשר להתייחס אליהם כפי שראוי – בהתאם לז׳אנרים, הנושאים וכו׳. ביניהם סרטים דוקומנטריים בהפצה רחבה יחסית (״ממערב לירדן״, ״המוזיאון״, ״הקיר״, ״אתה מת רק פעמיים״, ״יונתן אגסי הציל את חיי״), סרטי ארטהאוס (״בית בגליל״, ״הפורצת״, ״מוצא אל הים״) או כאלה שהם ממש נסיוניים (״מות המשוררת״). היו סרטים גאים (״האופה מברלין״, ״מונטנה״), סרטי ילדים (״אגדת המלך שלמה״, ״גיבור בעננים״) או נוער (״פיגומים״, ״מוטלים בספק״, ״הנשף״), ואפילו שתי אנתולוגיות (״3 סיפורי ערבה״, ״Voice Over״). הוקרנו קומדיות (״מכתוב״, ״הולכת שבעה״, ״הבן דוד״, ״הבלתי רשמיים״, ״הורדוס איילנד״) לצד מותחנים או בעלי אלמנטים ז׳אנריים (״מסתור״, ״האיש שבקיר״, ״אתה מת רק פעמיים״), פנטזיה דיסטופית (״המועדון לספרות יפה של הגברת ינקלובה״, ״משפחה״), ואפילו פאונד-פוטג׳ (״אנתרקס״). היו סרטים של ותיקי התעשייה (״אלסקה״, ״שרוכים״) לצד סרטי ביכורים רבים מספור, סרטי במאיות (״הדרך לאן״, ״הפורצת״, ״מות המשוררת״, ״מונטנה״, ״משפחה״, ״הקיר״) ובעצם כל פילוח אוכלוסיה אחר שרק תבחרו.

עכשיו, איך אפשר לשווק את כל אלה בתור ״סרט ישראלי״? איך זה עדיין נחשב ז׳אנר ב-2018, סליחה, בתשע״ט? או יותר נכון, הבה נדמיין מודל הפצה אחר מאשר התייחסות לכל סרט תוצרת כחול-לבן בכל שבוע נתון בתור ״זה הסרט הישראלי החדש שיש עכשיו, רוצה?״. לתחושתי, יש סרטים מקבלים את הטיפול הזה ותו לא, אולי בגלל תחושת פס הייצור של ריכוז הרוב המכריע של הסרטים הישראליים תחת אותה קורת גג. קחו לדוגמה את הפוסטר של ״אלסקה״, סרט של יוצר ותיק שלדעתי מגיע לו קצת יותר מאשר ביצוע גרפי שהוא כה מוזר עד כי התוצאה היא ספק-מחווה ל״להרוג איל קדוש״. שאולי זו אסוציאציה פרטית שלי? המחשה ויזואלית בהמשך. מה שבוודאות משעשע, או אולי טרגי, הייתה הפצתו ממש סמוך אל סרט אחר עם שם של מדינה אמריקאית – ״מונטנה״. רחמים על מי שהתבלבלו ביניהם.

בהסתכנות חוזרת בכך שאולי זה רק אני, נדמה לי שעדיין יש משהו לא לגמרי מפוצח בהפצת סרטים ישראלים בבתי הקולנוע, עכשיו כשהקולנוע הישראלי יציב בכמות שהוא מספק בכל שנה נתונה. האם יש אצלנו עונות? כי בנוגע לסרטים בינלאומיים, שהרבה פעמים מלאים בשיקולים המונחתים מרחוק, בהחלט יש עונות ויש סדר – סרטי קיץ, ובכן, בקיץ, ודרמות עטורות פרסים בסתיו או בחורף. כיוון שעונת האוסקר האמריקאית מגיע ארצה הרבה פעמים באיחור במקום בסתיו, אל הרווח הזה נדחקים לא מעט סרטים ישראליים שהפכו למצליחים. אז אפשר להגדיר שעונת החגים והפער בין פסטיבל ירושלים לחיפה, מיועדים לסרטים לקהל המקומי. אבל מה עושים בשאר השנה? גם הפעם הבטתי היטב בנעשה ולא מצאתי חוקיות. סרטים שנדחו מאז פרסי אופיר שעברו? מצאתי בכל חודש בשנה, כך יוצא שאפשר לקרוא טקסטים עתיקים שלנו על סרטים חדשים. מה עם ז׳אנרים מסויימים המסויימים עם חודשי השנה, כמו קומדיות בקיץ ודרמות כבדות בחורף? לא אצלנו, או יותר נכון – כן, אבל זה ממש לא מגודר או מוגדר.

תחל שנה וברכותיה

״האופה מברלין״ – להיט ארטהאוס חורפי בארץ ובארצות הברית, וגם חתן פרס אופיר הטרי

יש לי המון איחולים לשנה החדשה, או אפילו ל-70 השנים הבאות של הקולנוע הישראלי, אבל חשבתי שיהיה נחמד להתמקד בתחומים שזרקתי אל שולחן הדיונים בפסקאות הקודמות. כך, במקום לכתוב משהו כמו ״אולי לא כל סרט ישראלי ראוי להפצה בבתי הקולנוע״, אקווה שכל סרט ישראלי יזכה לטיפול ושיווק תפורים למידתו, לא רק להפצה סתמית וירידה מהמסכים בלי שום אימפקט. שעולם ההפצה הישראלי יבכר את הקולנוע הישראלי כפי שעושה הקהל הרבה פעמים, שנזכה לדעת תאריכי עלייה למסכים זמן רב מראש במקום בהנחתה מהרגע להרגע כמו עכשיו. הרי זה הסטנדרט עם סרטים בינלאומיים המסונכרנים עם הפצה עולמית או אירופאית, אז למה לא עם התוצרת המקומית שלעיתים מתייבשת על המדפים?

אני לא מעז לחלום אפילו על משהו כמו מחירים שונים לסרטים ישראליים, אבל אולי כרטיסיה או כל מיני צ׳ופרים צרכניים כאלה ואחרים יכולים לעודד את המתלבטים. ״יום הקולנוע הישראלי״ זו יוזמה מדהימה, אבל למה לא פעם בחודש במקום פעם בשנה? במינון והשקעה נמוכים יותר כמובן, אבל מה אם היה אפשר להשלים את הסרטים הישראליים של כל חודש ביום קבוע? או להרגיל את הקהל שסביב פסח מגיע תורם של סרטים בגוון מסויים, סתם דוגמה? נשמע לי יותר הגיוני מאשר שיטת ״זה מה שיש השבוע, יאללה בתיאבון״. אני שב ומזכיר שבלי ״מכתוב״ השנה, או בלי ריכוז הלהיטים של הסתיו דאשתקד, אפשר היה לראות יותר בבירור שהקהל הישראלי הולך אל פחות סרטים ישראליים. אני לא מאמין שזה התוכן או איכותו, ראיתי את רובם המכריע וכפי שכתבתי קודם – יש הכל מהכל.

באותו נושא ומזווית אחרת – הלוואי שנמשיך לכתוב ולספר את הסיפור שלנו. ב-1977 מנחם גולן הספיק לא רק ללמוד ששתי הפקות זרות עומדות לצלם סרט על פי אירוע מבצע אנטבה שהתרחש באותה השנה, אלא גם הזדרז מספיק כדי להקדים את שתיהן. בדיעבד, ״מבצע יונתן״ של גולן הפך להיות הסרט שמזוהה עם האירוע, והסרט שנוצר השנה, ״7 ימים באנטבה״, לא שינה זאת. אני לא יודע איפה תחושת הדחיפות בקולנוע הישראלי בימינו, ואני ממש לא רוצה לדבר על לוקאל-פטריוטיזם במדינה שאין בה אפילו שני אזרחים שיסכימו על מהות ההגדרה הזו. אין לי גם בעיה להמשיך ולתקן את האמריקאים שמספרים לי דברים על ישראל כפי שלמדו בסרטים, כי אני לא חושב שזה התפקיד הבלעדי של הקולנוע. הסיבה לספר את הסיפור הישראלי צריכה להיות פנימית – בשבילנו. כתבתי את זה כבר לא פעם ולא פעמיים, אין סרטים שמצחיקים אותי חזק יותר מאשר בעברית או מרגשים אותי יותר כשאני יכול להזדהות ברמה האישית ולא רק האוניברסלית עם מה שקורה על המסך. ישראל היא מקום מלא אירועים, מספיק בשביל לתדלק אינספור סרטים, אבל את ההיסטוריה כותבים (מחדש) או מכתיבים נכון לכרגע כאלה שלא תמיד יודעים על מה הם מדברים.

לבסוף, ובניסיון להסתכל גם בראי, אמן ואמן שהסיקור של הקולנוע הישראלי ישווה ברמתו ובכמותו לסרטים. כפי שאפשר לראות בלינקים שאיגדתי לעיל, ניסינו כאן בסריטה לכסות כמה שיותר מן ההיצע הקולנועי הישראלי. בשאיפה להכל כולל הכל ובידיעה שכנראה לא נגיע למאה אחוז. אבל להרגשתי, הקולנוע הישראלי מעניין את התקשורת פחות ופחות, בטח כשמדובר בסרט ישראלי חדש בכל שבוע. התמעטות מבקרי הקולנוע והתקצרות הביקורות עצמן הן אמנם בעיות עולמיות שממש לא ייחודיות לא לישראל ולא לקולנוע הישראלי, אבל השנה הורגשה דלילות מיוחדת, לפחות בעיניי וגם אם מרחוק. זה הגיע לשפל בסיקור פרסי אופיר אבל היו עוד כמה וכמה אירועים קודמים.

למשל, בלוג שהוקדש כל כולו לסיקור יצירה ישראלית, ״שורה ראשונה״ שמו, סגר את שעריו בקיץ האחרון בשנה הרביעית לפעילותו ולמרות תמיכה מצד מפעל הפיס (רעיון למאמר בפני עצמו – נפגעי ונפגעות מענק מפעל הפיס, שאמור לעשות טוב). אז אם הדיון האינטרנטי בסרטים, ישראליים ובכלל, עבר מן העיתונות הממוסדת אל הבלוגים, מה זה אומר כשבלוג סוגר בדיוק בשנה הקריטית לחייו? אני כמובן שמח ומברך על כל הבלוגים החדשים, ומאחל להם לצלוח את מבחן השנה הראשונה והשנייה, וכרגיל נותן כיף וירטואלי לכל עמיתינו הוותיקים, מאיתנו או כמונו. באותה נשימה, אני כבר לא בטוח שזה הפתרון ובשלב הזה נגמרו לי הרעיונות וגם המשאבים לנסות ולחולל שינוי. אני מקווה שהוא בכל זאת בדרך ושהוא יהיה לטובה, מאיזה כיוון שלא יבוא.

שנה טובה, חגים שמחים ובהצלחה לקולנוע הישראלי של תשע״ט. מעבר לפינה נמצא פסטיבל חיפה שימלא את חג הסוכות בכל טוב וגם הסרט שכנראה יהיה הלהיט הראשון של השנה החדשה – ״סיפור אחר״ של אבי נשר. אבל עם דחיית התקציבים ועיכוב ההפקות של רוב 2018 ויחד עם מה שכבר נחשב לרגע בעונת האופיר – נדמה שהקולנוע הישראלי יזדקק לכל ה״בהצלחה״ שהוא יכול, וגם אנחנו.

סיכומי שנים עבריות קודמות:
תשע״ז
תשע״ו
תשע״ה
תשע״ד
תשא״ג
תשא״ב
תשע״א

מימין: הכרזה העברית של אלוף הפוסטרים יורגוס לנטימוס. משמאל: פוסטר לסרט ישראלי שלא ברור אם הוא פשע פוטושופ או מחווה בלתי מכוונת

תגובות

  1. דודי מיכ הגיב:

    חבל שלא ציינת מה הכי טובים לפיד מדרג "בסט טו לס". נחמד גם לדעת על טרנדים והכל אבל סיכום בלי "בסט אוף של השנה" קצת מרגיש חסר. "מכתוב" מסמן עוד משהו בעיני- שההכי מצליחים, משנה לשנה, פחות ופחות הכי מוצלחים, וזה בסדר שכך. אם חברת הפקה צריכה להיט שניים בקרב הקהל הרחב- ככה שיהיה לה את הגב הכלכלי, חודש אחרי ליצור משהו מיוחד, שיהיה לה הכנסות מ-משהו (אפילו אם מ-משהו לא איכותי גם בעיני..) אז זה נותן את "הלחם וחמאה" לחברות, את המשענת..כעת ליצור משהו אומנותי ומעז יותר. לקחת את הזמן. לגיטימי שיש גם וגם. מועמדי אופיר לרוב מייצגים טוב את הכי טובים לשנה. חדרי בית היה מהיחידים שלא זכה ומתוך שנה לא משהו אבל היו גם שנים נהדרות בעשור האחרון, יש עלייה יפה ברמה באופן כללי בישראל !!!! יותר ויותר סרטים מרגשים מהחיים, כמו פיגומים, חדרי בית, לא פה לא שם, לבנון (אבל לא אהבתי את פוקסטרוט, כשל במבחן האמינות ודמויות מתוסרטות מידי, לא בגלל שביקר את הכיבוש, בדרכו, זה לגיטימי !!!), אז גם אם "רק" 20% מהסרטים מרגשים, זה כבר אחוז סביר והגיוני. קשה מאוווד ליצור משהו טוב בסרטים, זה לא כמו אלבומי מוזיקה, לסרט נדרש תקציב עתק ועבודת צוות מטורפים. ותלוי קהל- במוזיקה אתה יכול ללכת אחרי שהאלבום לא מכר, להופעות, בסרטים קשה יותר. צריך להעריך יותר את התעשייה שלנו- בקולנוע ובסדרות יש עלייה ברמה בעשור האחרון פה, שמעו…באמממת נהנה ומתרגש מהרבה דברים !!! מכיר מאירופה ומהעולם הרבה דברים, באחוזים וברמה עכשוית, רק אנגליה וספרד, הייתי ממקם מעל ישראל. איטליה בתקופת נפלל ודיסני וניכור. בגרמניה ורוסיה יש מעטים מעולים אבל מעטים. ישראל בעלייה !!! ארז תדמור, גור בנטויץ, שמוליק מעוז, ערן קולירין, דרור שאול, קרן ידעיה, במאי ימינו בישראל, עדיפים על המון שמות אירופאים "גדולים" (כמו הנקה שמנופח שלא בצדק, כן..מחבואים היה טוב לפני 897 שנה ככה ..)

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.