• ?פסטיבל אוטופיה חוזר, מה כדאי לראות
  • כל המועמדים לפרסי איגוד השחקנים
  • סרטים חדשים: ״מלחמת הכוכבים: אחרוני הג׳דיי״
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 58
  • מצעד 20 הסרטים הגדולים של בילי ויילדר, על פי עופר
  • ״פרחים בבוץ״, סקירה
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 57
  • ״בהתחלה הם הרגו את אבא״, סקירה אורחת
  • ״גלגל ענק״, סקירה לסרטו החדש של וודי אלן
  • ״המוזיאון״, סקירה
  • זה בא בלילה
  • ״קוקו״, סקירה לסרט החדש של פיקסאר
  • מבט מפורט בפסטיבל הקולנוע היהודי 2017
  • אימת החודש - נובמבר 2017

״המוזיאון״, סקירה

3 בדצמבר 2017 מאת עופר ליברגל

כותרת סרטו החדש של רן טל, ״המוזיאון״, מתייסת למוזיאון ישראל אשר מוצג בו, כאשר השימוש ב-ה' הידיעה מביע גם עמדה כי מדובר לא רק במוזיאון, אלא גם במוזיאון בעל ערך ייחודי כחשוב ביותר במציאות הישראלית אותה מתעד טל בסרטיו השונים. יחד עם זאת, הכותרת יכולה גם להתייחס לסרט עצמו, אשר מלקט את הסצנות המוצגות בו והאנשים אשר מספרים סיפורים כסוג של אוצר בתערוכה, אשר מציגה את הצדדים השונים של מוזיאון ישראל בירושלים ודרכו גם את ישראל כולה. אם המוזיאון מתיימר להציג את הראוי לשימור בתרבות הישראלית והיהודית על שלל גווניה, טל בוחר מתוך המאגר האינסופי של מה ששמור במוזיאון את הרגעים, המוצגים, והאנשים שהוא סבור כי הם הדברים הבסיסיים ביותר. אלה הראויים להצגה לציבור כעת וגם לשימור לדורות הבאים של צופים, בסרט שיש בו גם מימד של לכידת משהו מהלך הרוח של ישראל לקראת שנת ה-70 למדינה.

לא מעט סרטים תיעודים ועלילתיים צולמו במאה ה-21 במוזיאונים שונים, כאשר כמה מהם נוקטים בגישה דומה של תיעוד צדדים שונים של המקום לארוך הזמן. הדוגמה הבולטת ביותר היא כנראה ״הגלריה הלאומית״ של פרדריק וייזמן, במאי אשר בדומה לטל מתקמד בפסיפס של דמויות שונות וגם אם הוא מציג התקדמות לינארית מסוימת בחלק מן הסיפורים שהוא מתאר, הלינאריות מופרת בידי מעבר למוקדי עניין אחרים. היא גם תמיד פחות מעניינת מן המבט על הרגע הנתון, אשר כולל בתוכו סיפור מורכב גם כאשר מקפאים לשנייה את מימד השינוי. ההבדל העיקרי בין שני היוצרים הוא שטל לא מסתפק רק בצילום של המציאות, אלא גם נותן לכמה מן המתועדים לספר את הסיפור שלהם, כאשר הם לא מצולמים בעודם מדברים ישירות למראיין/מאזין אשר אינו נוכח בצורה ישירה בסרט. הבמאי לא מראה לקהל ראשים מדברים, אלא מציג בתמונה את הדברים עליהם הם מדברים, או את פני הדוברים בעודים שותקים, מה שיוצר לכל אורך הסרט יחסים מעניינים בין פסקול לתמונה, בדומה לשני סרטיו הקודמים של טל, ״ילדי השמש״ ו״גן עדן״.

ברמה החזותית, הפריימים עצמם כמעט תמיד בנויים היטב מבחינת הקומפוזיציה, גם בשוטים אשר נראים כמו המחשה של סיפור אשר מושמע בפסקול וגם בשוטים אשר מתראים התרחשות דימנית בחללים השונים והמגוונים של מוזיאון ישראל, פרי שיתוף פעופה של טל עם הצלם דניאל קדם ועוד שורה ארוכה של צלמים בכירים שתרמו גם הם כמה ימי צילום, בסרט אשר מתאר תקופת זמן ארוכה, אך נראה כמו מבט מתמשך על הווה התרבותי, כאשר העריכה הקולחת של נילי פלר מייצרת הקשרים בין החלקים השונים באופן אשר נותן תחושה של אחדות ומבט אוהד לכל המתועדים אשר זוכים לכבוד. הקשרים אשר אצל יוצרים אחרים יכלו לקבל מבט אירוני או ביקורתי נראים בסרט הזה כהצדעה לסיפור אישי של כל מבקר במוזיאון וכל דובר בסרט, בלי שיפוט ישיר מצד היצירה, אלא רק מצד הקהל, אם בכלל.

הדבר נכון גם לגבי המשפט אשר מעורר פרצי צחוק בקהל במהלך ההקרנה: "מוזיאון ישראל הוא קודם כל מוזיאון ישראל", כאשר דומה כי הצחוק קשור גם לזהות האדם אשר אומר אותו. אך מאחורי האמירה הלכאורה סתומה הזאת, מסתתרת לא מעט מן האמירה של הסרט – המוזיאון הוא קודם כל מבט על כל הצדדים של המדינה והחברה. הסרט מהווה השלמה למבט הזה כאשר הוא מוסיף למוצגים הדוממים השונים את המימד של קול אנושי וסיפור אישי של האנשים השונים, מן הבכירים ביותר ועד לפשוטים שבעובדים והמבקרים במקום. ישראל על פי הסרט היא גם מה שמוצג במוזיאון – אוסף האמנות, המגילות הגנוזות, שחזור ירושלים העתיקה ושלל הממצאים הארכיאולוגיים המוצגים במקום. ישראל של הסרט כוללת גם דיאלוג בין ילדים פלסטינאים לישראלים, תרבות פלסטינית אשר מצויה במחסן ולא בתצוגה, וכן הרבה מקומות גיאוגרפיים אשר אינם ישראל הנוכחים דרך המוצגים והסיפורים האישיים – באקו, ונציה ופנסילבניה הם במידה רבה חלק מן המוזיאון ומן הארץ לא פחות מירושלים. הסרט גם מעלה את הפער בין הנרטיב הישראלי לבין נרטיבים אחרים בעולם, למשל דרך חוסר היכולת להוכיח את יציאת מצרים, או הערצה לדמויות מפתח בעולם המערבי שהם גם צוררים בהיסטוריה היהודית. הפער בין הנרטיבים לגבי העבר יכול גם לרמז על הפער בגישות לגבי המתרחש בהווה, אך הגישה הפוליטית של הסרט אינה להטיף אלא לאפשר לכל אחד לספר את הגרסה שלו למציאות.

הדבר הזה מובהר בסצנה הראשונה של הסרט, דרך מבט של אישה עיוורת על העולם. מבט אשר בהיעדר ראייה, נובע מן הדמיון וממה שאחרים מספרים לה, בעוד האישה מסבירה כי בכל פעם היא לא שומעת רק את המציאות, אלא גם הדרך בה בן השיחה שלה מדריך אותה ומספר לה את נקודת המבט שלו על דברים שכל אדם אחר יתאר בצורה שונה, גם במקרה של חפצים דוממים אשר לכאורה ניתן לחוות רק בדרך אחת. דברים אלו גם מתבטאים בכותרות המשנה של הסרט, אשר לכאורה מחלקות אותו לחלקים שונים, אולם בפועל כל כותרת מכילה את המילה סיפור – "שומע סיפור", "בונה סיפור" לבסוף פשוט "סיפור". המוזיאון הוא מקום בו קודם כל שומעים את הסיפור של העבר דרך המוצגים, אחר כך רואים כיצד הסיפורים נבנים או מבנו בעבר ולבסוף צוללים לתוך החוויה עצמה, כאשר המספר והנמען הם אחד.

אותה סצנה פותחת גם כוללת משמעות נוספת, כאשר בוחנים את הסרט כייצוג של ישראל – הסצנה הזו מתייחסת למוזיאון כמקום אשר מציג אמנות מכל העולם, במקרה זה אנו שומעים שיחה על הציור שהוא אולי המפורסם ביותר באוסף הקבוע של המוזיאון, "טירת הפירנאים" של רנה מגריט, ציור אשר לכאורה אין בו דבר ישראלי. אבל דרך התיאור של המספר/מדריך של העיוורת הנותן דגש דווקא לתחושת הסערה וחוסר הנחת אשר מעוררת התמונה (להבדיל מדיון בהיבטים הסוראליסטים שלה ובחוסר האפשרות של טירת האבן לרחף מעל ים), דבר אשר יכול אולי להתכתב עם תחושת הסערה של החיים בארץ. בנוסף, התייחסות טבעית למצבים סוראילסטיים ושילובים לא הגיונים יכולה גם להיקרא כמשהו המדגים את הסיום של הסרט, אשר משלב בין טבע ואמנות בגן הפסלים במוזיאון בצורה אשר יכולה להיקרא הן כסוריאליסטית והן כדבר מובן מאליו – חשיפה של הפן הנסתר אך הבסיסי ביותר במוזיאון, או בארץ.

השאר תגובה