• פסטיבל ״או לה לה!״ לקומדיות צרפתיות 2018
  • סרטים חדשים: ״אלמנות״ בבימויו של סטיב מקווין
  • ?מה לראות בפסטיבל דוקאביב גליל מעלות תרשיחא
  • הנערה ברשת העכביש
  • ״החיים האלה״, סקירה לסרטו של דן פוגלמן
  • המלצות סינמטקים: מהדורת נובמבר 2018
  • ?פסטיבל סרטים בערבה 2018: מה כדאי לראות
  • סקירה כפולה: ״אורי זהר חוזר״, ״ווייס אובר״
  • סספיריה
  • ״רפסודיה בוהמית״, סקירה
  • לקראת ״הצד האחר של הרוח״: אורסון וולס בנטפליקס
  • ״סיפור אחר״, סקירה

״שרוכים״ ו״הנשף״, סקירה כפולה

8 בספטמבר 2018 מאת אורון שמיר

לא אחד אלא שני סרטים ישראלים יצאו לאקרנים סביב טקס פרסי אופיר – ״שרוכים״ שהגיע למסכים בדיוק שבוע לפני המאורע וקצת לפני ההצבעות, ו״הנשף״ שעשה זאת ממש בערב בו חולקו הפרסים. שני הסרטים אולי חשבו להנות מן היח״צ סביב פרסי אופיר כאשר קבעו את המועדים הללו, ואכן לא יצאו בידיים ריקות, אבל הזוכה הבולט של הערב היה ״האופה מברלין״ – סרט שהופץ חודשים ארוכים לפני כן וערך את בכורתו עוד לפני אופיר 2017. כך שמצד אחד אני לגמרי מרגיש בנוח עם זה שחיכיתי עד אחרי הטקס כדי לכתוב עליהם, כי ייתכן שלשם הם כיוונו (גם אם ודאי קיוו לתוצאות אחרות). מצד אחר, עכשיו כשנודע מקומם בהיסטוריה של האופירים, אפשר פשוט להתייחס אליהם כאל חלק מהיבול הישראלי של השנה, רגע לפני שאנסה להיזכר בכולה בסיכום השנה העברי, הצמוד על פי רוב לראש השנה.

הסיבה האמיתית להצמיד את הסרטים הללו יחד לפוסט כפול היא שלא רק ראיתי אותם בסמיכות, אלא מצאתי את חוויית הצפייה בהם כמעט זהה – למרות שמדובר בשני סרטים שעל פניו אין שונים מהם. כלומר, למעט מאורע עלילתי אחד (די מקרי אבל קריטי בשניהם), קשה לחשוב על עוד נקודות דמיון בין סיפור על שני גברים מבוגרים המתמודדים עם העובדה שאחד מהם בעל צרכים מיוחדים, לבין מסען של שלוש נערות בתיכון במעלה הסולם החברתי ובדרכים עקלקלות. למרות השוני הזה, שני הסרטים בחרו בגישה קומית-דרמתית, עם הומור שמגיע ברגעים לא תמיד צפויים ותהפוכות עלילה המשיקות למלודרמה – ובשני המקרים נותרתי לגמרי לגמרי מחוץ לחוויה. את שניהם גם התמזל מזלי לראות עם קהל, כך שיכולתי להעריך עד כמה הצפייה שלי הייתה אחרת, כלומר בשני המקרים אני לא חושב שהייתי קהל היעד של הסרט. כיוון שליבם של הסרטים במקום הנכון ומשום שהייתי שהנושאים שבמרכזם יזכו לחשיפה ולהמשך הדיון שכבר מתקיים בקולנוע לאחרונה, אני לא רואה טעם לבקר אותם בקשיחות. אך מכיוון שסרטי קולנוע אינם מאמרי דעה ויש איזה סטנדרט מסויים שרצוי לעמוד בו, לפחות בעיניי, בכל זאת אכתוב עליהם.

שרוכים

אם היינו בהוליווד, ינקול גולדווסר ודאי היה נחשב לבמאי להשכרה, מקצוען ולאו דווקא אוטר. כזה שפועל בנוחות במגוון ז׳אנרים מסחריים ובמקרים של הצלחה סרטיו הופכים לפרנצ׳ייז. כך היה למשל עם ״מתחת לאף״ שהוליד את ״מקס ומוריס״, או עם ״אבא גנוב״ שהפך לטרילוגיה, גם אם את שני החלקים האחרים גולדווסר לא ביים. כמובן שיש לו ברזומה גם סרט שהביא לו פרסים, ״מעבר לים״, וסדרות טלוויזיה כמו ״לתפוס את השמיים״ ו״מעורב ירושלמי״. הפעם האחרונה בה ביקר באולמות הייתה לפני תריסר שנים עם ״אין לה אלוהים״, וכעת הוא חוזר עם סרט שהוא מגדיר כאישי ביותר בקריירה שלו. זאת למרות שכמו בכל סרטיו שהוזכרו לעיל, גם הפעם את התסריט כתב חיים מרין, אם לחפש דוגמה לקו אחיד של קריירה. ההבדל נעוץ בבחירה לעסוק בנושא שגולדווסר מכיר מביתו שלו, כפי שרומזת כתובית בפתיחה.

האימרה שפותחת על הסרט, על אמונה בניסים וחיבה לנס קפה, מיוחסת לבנו של היוצר, אורי גולדווסר. בשלל החומרים לעיתונות מדבר הבמאי על היותו אב לבן בעל צרכים מיוחדים, על הפחד לעסוק בנושא הקרוב כל-כך אליו, ועל ההשראה לדמות הראשית שהגיעה מבנו. כל זה רק עוד יותר מקשה לבקר את הייצוג בסרט, כי היוצר מעיד על עצמו כבעל שליחות מיוחדת. אבל זה גם הופך את הסרט לעוד יותר מחריד בעיניי, בטח ובטח בשנת 2018 שבא נראו על המסכים יצירות כמו ״העודף בשבילך״ בקולנוע ו״על הספקטרום״ בטלוויזיה.

נבו קמחי מגלם את גדי, שמוגבר בתקציר בתור ״ילד-איש עם פיגור קל״, אבל בסרט עצמו אף אחד מאנשי המקצוע לא מאפיין במונח קליני או יומיומי את הבעיה שממנה הוא סובל. אנחנו פוגשים בו לראשונה נאבק בניסיון להגיד קדיש על אמו שנלקחה מן העולם במפתיע, מותירה אותו יתום לחסדי שירותי הרווחה. אל הלוויה מתגנב ראובן (דבל׳ה גליקמן, חתן פרס אופיר הטרי), בעלה לשעבר של המנוחה ואביו של גדי, אליו התכחש מזה שנים ארוכות. העובדת הסוציאלית האמונה על המקרה (אוולין הגואל) מבקשת מהאב לקחת אחריות על בנו ולטפל בו רק עד שיימצא לו מוסד מתאים. כך מוצא עצמו המוסכניק המזדקן וחובב השתייה והעישון, בשלב מאוחר יחסית בחייו, אבא לילד. וגדי, כמאמר התקציר, הוא לגמרי עדיין ילד בתחומים רבים, שונים ואפילו משתנים.

המצב של גדי היה אחת הנקודות בהן הסרט סובל מחוסר אחידות שבעיניי מנע ממנו להיות אמין ולכן הוא גם החמיץ בקילומטרים את הלב שלי, חרף כל נסיונותיו לרגש בעדינות או ממש בכוח. עוד לפני הכל, הבחירה להגדיר-לא-להגדיר את מצבו יכולה להציל את הסרט מלהיחשב מאוד לא תקין או מדוייק, שכן גדי יכול להתנהג לרגעים כמו ילד בגיל חד-ספרתי אבל במצבים אחרים להתנסח כאילו דבריו נכתבו בידי סופר מליצי מאמצע המאה שעברה. לגבי ההבנה שלו את המתרחש סביבו, גם זה משתנה בהתאם למה שנוח לתסריט, החל מחוסר מודעות מוחלט ועד קריאה חדה של המצב באופן שלא רק הסובבים אותו מתקשים בו, אלא גם אנתרופולוגים מומחים היו מוצאים אותו מאתגר.

לגבי המשחק של קמחי, שרבים ניבאו לו זכייה באופיר, אני חייב לציין שפחות התחברתי. בקשו מכל אדם ברחוב לעשות חיקוי של ״ילד מפגר״ וזה כנראה יהיה הקול שיבקע מגרונו, בעוד מבחינה פיזית ההופעה שלו הולכת לכיוון של הגדול והמוחצן או המופנם עד התאבנות – בלי הרבה אמצע. הייתי כותב פה משהו על הנאום ההוא מתוך ״רעם טרופי״ על דמויות מסוג זה, אני לא מרגיש שזה במקום לגבי סרט שבאמת נברא כנראה מדם ליבם של היוצרים, גם אם הוא עצמו נראה ונשמע לפרקים כפארודיה. לגבי יתר העוסקים במלאכה, גליקמן בהחלט טוב אבל זו ממש לא ההופעה מספר אחת בקריירה שלו, או אפילו בשנים האחרונות (היזכרו רגע ב״מי מפחד מהזאב הרע״). הוא אמור להביא את החצי השני של הלב לסרט, זה שנאטם ואולי נפתח מחדש, ומוסיף מעט הומור – אבל גם בדמות שלו התקשתי להתאהב. מי שבהחלט מוסיפות לסרט הן הגואל, שכל שנייה שלה על מסך קולנוע היא חסד עם הצופים (למרות דמות מעט תמוהה הפעם), ויפית אסולין בתור בעלת מסעדת פועלים המטעינה את המסך ברגש החסר.

מבחינת עשייה, קשה לי לציין אלמנט יוצא דופן, שכן הסרט נשען על עלילה ומשחק, שניהם כאמור לוקים בחסר. בכל תחום אחר הסרט מזכיר צפייה באדם מבוגר המנסה להתיישב על כסא – לצד הרצון שיצליח ולא ייפול, וההקלה כשזה אכן קורה, יש גם מבוכה קלה באוויר ואיזה רצון מדוכא לעזור אך מבלי להעליב. אין לי בעיה עקרונית עם סרטים מעט מיושנים, או מהאסכולה הישנה אם להיות פחות נחרץ ויותר נחמד, אבל כשהם מבקשים להגביר את הייצוג והנראות הקולנועית של מיעוט שקוף ונלעג דווקא בתקופה בה אנו מוקפים באחרים שעושים זאת טוב ונכון יותר – התשובה צריכה להיות ״תודה אבל לא תודה״. ייתכן שאם הסטנדרטים הקולנועיים שלכם ושלכן פחות מחמירים משלי, והלב פחות מכווץ וסגור, סביר מאוד שדווקא תתרגשו ולבטח תאהבו יותר ממני את הסרט, ממש כפי שקרה לרוב המוחלט של הקהל בהקרנה בה נכחתי.

הנשף

יוצרי הסרט הזה הם טל גרניט ושרון מימון, צוות מובהק אפילו יותר מגולדווסר-מרין של הסרט לעיל. גרניט ומימון אחראים לסרטים בכל האורכים, ביניהם ״להרוג דבורה״, ״חופש גדול״, ״משכנתא״ וכמובן ״מיתה טובה״, הסרט שכנראה הכי מייצג את הקולנוע שהם תמיד שואפים לייצר. בזכותו, השניים מכירים את ההרגשה של להגיע לטקס אופיר עם הכי הרבה מועמדויות ואז להסתפק בשלושה-ארבעה פרסים. זה בדיוק מה שקרה להם גם השנה עם ״הנשף״, שמתוך תריסר המועמדויות שלו הלך הביתה עם פרסי הליהוק, עיצוב התלבושות והאיפור. מפתה להשוות בינו ובין קודמו גם מבחינת הסגנון, שכן ב״מיתה טובה״ הגיעו השניים למיצוי האג׳נדה האמנותית של טיפול קומי בנושאים טרגיים, או מעין זיגזוג בין המצחיק והמרגש באופן שמוהל אותם יחד. אבל אז היה זה סרט על קשישים המבקשים לסיים את חייהם בכבוד, בעוד הפעם הטכניקה הזו נועדה לשרת דרמה המתמקדת במספר תיכוניסטיות החולמות על ניתוחים פלסטיים. וזה אפילו לא הדבר הכי מוזר בקשר לסרט.

הנשף מן הכותרת הוא מסורת אמריקאית שאני מודה שלא ידעתי על כובד משקלה בישראל, אשר טקסיה המקדימים מתוארים בסצנת הפתיחה. באופן מעט סוראליסטי, המקדים את הבלאגן הטונאלי שילווה את הסרט לכל אורכו, אנו נחשפים למחווה רומנטית מוגזמת של אחד התיכוניסטים המבקש להזמין מישהי לנשף סיום השנה, המכונה בסרט ״פּרוֹם״ (ככה בעברית צחה, עם הר׳ הצברית והתנועה המודגשת מדי של הצליל ״אוֹ״). כך גם מתגלות שתיים מגיבורות הסרט, קשת (נועם לוגסי) וטיגיסט (נצנת מקונן), המאמינות כי איש לא יזמין אותן לנשף אם לא ישפצו את האף והחזה בעזרת ניתוח פלסטי. בהמשך מתמקד הסרט בנערה החדשה בבית הספר, עדן (סתיו סטרשקו), שחווה תקרית לא נעימה הקשורה לחזה שלה. הבנות מתאחדות סביב הרצון לניתוחים קוסמטיים ובוחרות לעשות זאת בקייב, בעזרת אשת קשר מסתורית (אסי לוי).

העלילה המסורבלת הזאת, שכאמור מחליפה טון וגם פוקוס בכל 20-30 דקות לערך, כוללת גם מספר אופציות רומנטיות עבור הנערות, מה שלעניות דעתי מראה שהן לא זקוקות לניתוחים. אבל הן נחושות לגרור את הסרט לטריטוריות של קציר איברים או סצנות מ״הוסטל״, גם אם הוא כמובן לא מגיע עד שם ונותר כצפייה יחסית נינוחה. זה קורה הרבה בזכות ההתעקשות של כל הדמויות לדבר במשפטים שאני מתקשה להאמין שמישהו אמר אי פעם מחוץ לסרטי קולנוע, רובם בניסיון להצחיק או לצאת מגניבות. הכל מתקשר לנושאים המרכזיים בסרט ומעוגן היטב תמתית – החל מהשילוב של מילים או משפטים שלמים באנגלית כהנכחת האמריקניזציה של התרבות הישראלית וכל עניין ה״פרום״ המגוחך, והמשך בסוגים שונים של העמדות פנים, החלפת מסכות והגדרת זהויות שהן חיי היומיום של בני נוער אשר האישיות שלהם עדיין מתעצבת. אבל, וזה אבל עצום, קשה לומר שזה עוזר לחיבור הרגשי עם הדמויות או המתרחש, בטח ובטח כשעל רובן אנחנו לא יודעים כמעט דבר.

קחו לדוגמה את קשת, שטוענת כי היא דווקא אוהבת את האף שלה כי ״יש לו אופי״, אבל החבר שלה רומז לה באגרסיביות להחליף אותו. זה לא קצת פרדוקסלי שלאף שלה יש יותר אופי ממנה? במיוחד כשזו כל האינפורמציה שהסרט מספק אודותיה. הסיפור של טיגיסט לכאורה מעניין יותר, ואנחנו גם מבלים כמה רגעים בבית שלה – אבל לא לומדים עליה כלום, מלבד שהחבר שלה דווקא מרוצה מהחזה שלה, אבל היא מתעקשת לקרוא לעצמה ״פיתה״. איך זה מסתדר עם הנאום הגאה בעצמו ״אני לא אתיופית, אני ישראלית״ שהיא נושאת בתחילת הסרט וההיכרות שלנו עם דמותה? כלומר, זה שהדמויות הן אחד בפה ואחד בלב, לא אומר שהסרט צריך להיות כזה. לא בלי לשלם את מחיר ההזדהות הרגשית עם הנעשה. כדוגמה הפוכה אביא את הדמות שמגלמת ניב סולטן, הפעם בתפקיד מלכת הכיתה הביצ׳ית המנוגד ל״כמעט מפורסמת״, הוכחה שמדובר בשחקנית-על עם יופי של מנעד. אין מי שלא ישנא אותה אבל גם קצת יקנא במבט ראשון, ובעיקר יתפלל לנפילתה, אבל גם אי אפשר יהיה שלא לרחם עליה כשזה יקרה. אם חשבתם על ״ילדות רעות״, יצירת הפאר של טינה פיי ומארק ווטרס, ייתכן שיש פה ניסיון לכוון לשם – אבל נו באמת.

אחרי כל זה, הייתי רוצה דווקא להמליץ על הסרט ובאופן גורף – שכן כל מגרעותיו מתגמדות מול הלב הרגשי שפועם בו. ״הנשף״ הוא אנטיתזה ל״שרוכים״ במובן של סרט שמלא בכוונות טובות אבל כושל בביצוע, משום שהנושא המרכזי שלו זורח מספיק חזק כדי להסתיר את רוב הפגמים. למי שלא מכיר או לא בקיא בכל הנעשה בארץ בשנתיים האחרונות (כמוני למשל), סתיו סטרשקו היא דוגמנית ושחקנית טרנסית, הראשונה להיות מועמדת לפרס אופיר. עדן בגילומה היא למעשה נערה טרנסית, שאביה (מיכה סלקטר) נאלץ לעבור יחד איתה ועם אחיותיה הקטנות דירה בכל פעם שסודה מתגלה והסביבה מגיבה באלימות. האב מצפה ממנה לתפקד כמעין אם חלופית לאחיותיה אבל גם מונע ממנה את המשך הטיפולים ואת הניתוח שהיא רוצה כדי להיות אישה גם מבחוץ. הזיהוי של בנות כיתתה החדשות את הרצון שלה להשתנות ככזו המעוניינת רק בחזה חדש, הוא מעין קבלה שלה אל עולם הנשים מבחינתה, אבל הפחד מחשיפה גדולה יותר עדיין מכרסם בה ולא מאפשר להתקרב עד הסוף לאף אחד.

סטרשקו מעבירה היטב את החרדה הכללית, את השמחות הקטנות ואת הגאווה החוזרת ונפגעת אך גם מלאת האמת של הדמות שלה. ההופעה שלה היא השלמה והמורכבת בסרט, גם אם התחרות שלה דלה, וכאן שוב מתגלה יתרון שהוא חיסרון – יתר הדמויות לא ניחנו בטיפול השלם הזה ולכן נדמה שהן מקבלות יותר מדי ופחות מדי זמן מסך גם יחד. אבל הדמות הזו היא המקום בו הסרט כן מקביל למושאו, משום שהמהות של עדן/סתיו כלואה בתוך סרט לא לה, בגוף זר. הייתי מבקש סרט הנצמד אך ורק לנקודת מבטה במעין עריכה מחודשת, אבל כבר ראיתי בדיוק כזה השנה – ״נערה״ הבלגי המצויין של לוקאס דונט, שגם הוקרן בפסטיבל ירושלים. כך שסטרשקו מצטרפת אל גלריה הולכת וגדלה בתקופה האחרונה של שחקניות המגלמות דמויות טרנסיות בסרט לקהל הרחב, ועושה זאת בהופעה אינטליגנטית. ל״הנשף״ יש פוטנציאל להגיע להרבה יותר קהל, אז הלוואי שכל נער ונערה בישראל יצפו בו ויכילו את המורכבות של הדמות הזו. מצידי שגם יתרגזו עליו, או יסבירו לי למה הסרט כה כחלחל בגווניו או מדוע הדמויות חייבות להגיד ״סיס״ כל כמה דקות בסרט שמציג עוד גוונים מלבד סיסג׳נדריות – אבל העיקר שהמסר החשוב יותר יחלחל.

/// את התמונות מתוך ״שרוכים״ צילמה ורד אדיר, ומתוך ״הנשף״ גיורא ביח. תודה ליח״צ בשני המקרים

תגובות

  1. ירון הגיב:

    אתה מעלה פה סוגיה מעניינת לגבי הפער שבין סרט "טוב" לסרט "חשוב". מודה שקצת קשה לי עם ההמלצה הגורפת שלך על הנשף… אז בגלל שהנושא שלו "חשוב" הוא הופך אוטומטית לסרט חובה לכל נער ונערה? לא יותר חשוב שהם לא ייחשפו לקולנוע שעשוי רע? בכל זאת, הם עלולים להיות עוד כמה שנים סטודנטים לקולנוע ולחשוב שככה סרט אמור להיראות, סיס.
    אה, ושנה טובה!

    1. אורון שמיר הגיב:

      לא יודע, אני גדלתי על קולנוע ישראלי שרובו היה רע עד מחריד, ונראה לי שיצאתי בסדר 🙂
      וברצינות – אם בני נוער היו נחשפים רק לקולנוע ישראלי אז הייתי איתך, אבל בוא לבית ספר לקולנוע ושאל שם מי השפיע על התלמידים והתלמידות.
      אם כבר, סרטים מקומיים לא טובים אמורים לדרבן אותם לעשות קולנוע יותר טוב ממה שמוצע להם, לא?

      אני לא חושב ש״הנשף״ רע. אני כן חושב שהוא מאוד מנסה לכסות הרבה שטח, והניסיון ניכר על המסך יותר מאשר הכיסוי. אבל רע הוא לא, מקסימום ממוצע.
      לכן אני כן חושב ששווה לחוות את הצפייה בו, בגיל נוער, כי החשיבות גוברת על האיכות. במקרה הזה, כן?
      אני לא מתעדף סרטים לפי חשיבות או נושאים בדרך כלל. אבל לפעמים יש אלמנטים מסויימים בסרט שהופכים את כל חוויית הצפייה בו לכדאית בעיניי.

      שנה טובה וסרטים טובים, שלא נצטרך לחשוב פעמיים אם להמליץ עליהם!

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.