• פסטיבל הסרטים חיפה 2018: המלצות ואזהרות
  • פסטיבל חיפה 2018: פיל יושב מבלי לזוז
  • פסטיבל חיפה 2018: דיווח שני
  • ״לא אכפת לי שההיסטוריה תזכור אותנו כברברים״
  • פסטיבל הסרטים הבינלאומי חיפה 2018: דיווח ראשון
  • אימת החודש - ספטמבר 2018
  • אוסקר 2018/17: המתמודדים לפרס הסרט בשפה זרה
  • בקשה מסתורית
  • !יום הולדת 8 לסריטה
  • סרטים חדשים: שובו של ג׳וני אינגליש
  • מבט מחודש בסרטי האחים כהן - פרק 9
  • כל המתמודדים לאוסקר הסרט בשפה זרה - חלק ב
  • נקמה חריפה
  • מחכים לתרגום - Eight Grade
  • סיכום שנת תשע״ח בקולנוע הישראלי
  • אוסקר 2018/19: המתמודדים לאוסקר הסרט בשפה זרה - חלק א
  • טקס פרסי אופיר 2018: ״האופה מברלין״ הוא הזוכה
  • המלצות סינמטקים - מהדורת ספטמבר 2018

״הורדוס איילנד״, סקירה

18 באוגוסט 2018 מאת עופר ליברגל

הטענה לפיה לא עושים קומדיות בארץ תוסיף להתקיים ולא משנה כמה קומדיות יעשו כאן וכמה מצליחות מסחרית הן יהיו. בכל מקרה, הסרט החדש ״הורדוס איילנד״ הוא קומדיה ישראלית נוספת שנראית כמו שילוב של פרויקט אישי של היוצרים, בראשות הבמאי נלי גיא, ובין קומדיה מסחרית מרובת כוכבים. בניגוד לחלק מן הקומדיות שנעשו בארץ בשנים האחרונות, נראה כי הייתה בסרט חשיבה לעומק על בניית העולם והתסריט, גם אם הסרט לא עומד בשאיפות שלו בצורה אחידה. אחד מן הדברים החיוביים ביותר שניתן להגיד עליו הוא שהסרט הזה קשור ברוחו לאפרים קישון, אחד מן האבות המייסדים של הקולנוע בארץ וסאטיריקן מבריק – הסיטואציה הבסיסית בלב הסרט בהחלט הייתה יכולה לעמוד במרכז טור של קישון. אומנם הסרט לא עומד בשאיפה להיות ״תעלת בלואמילך״ של ימינו ויש בו לא מעט חסרונות שלא ניתן להתעלם מהם, אבל ברגעיו הטובים הוא בהחלט מעלה חיוך.

גיא ושני התסריטים שכתבו יחד עמו, ליאור דראל ואיתי גינת, רקחו את עלילה הסרט כולה סביב רעיון פשוט: שני חברים שמנסים להוציא מן הקרשים עסק פרסום כושל (דראל ובן פרי) עייפים מלצבור דוחות חנייה רבים ליד ביתם ושמים לב כי רכבי שגרירות מקבלים חנייה חינם בלב תל אביב. הם מחליטים להמציא מדינה בשם איי הורדוס – מייצרים דגל, ערך בוויקיפדיה ושלט המכריז על חנייה שמורה. משם הדברים קורים בכוחות עצמם, בזכות המערך הבירוקרטי שלפתע מתגלה כיעיל, כי אם יש שלט על שגרירות אז זו בטח מדינה אמתית ולא משנה שבגדי השגריר הם הכלאה לא אפשרית בין לבוש יווני ללבוש ערבי ושהשגריר טוען שהוא קודם כל די.ג'יי. מתוך דירת סבו של אחד הגיבורים, השגרירות לא רק מצליחה לספק חנייה במקום נחשק, אלא הופכת לעסק במשרה מלאה עבור הגיבורים.

הצרה היא שכמו לא מעט קומדיות ישראליות, התוצאה לא אחידה ברמה וכוללת מספר רגעים די מביכים ובניית עולם שאף פעם לא ממש עוברת לחלוטין. אבל הדבר רחוק מלהיות גרוע כפי שחששתי כאשר ראיתי את הפונט בו הופיעו כתוביות הפתיחה של הסרט. כי אחרי פתיחה מעט חורקת, הסרט מוצא את הקצב שלו, בין היתר כי הבמאי בונה את ההומור לא רק דרך ההתרחשות והכישרון של השחקנים, אלא גם דרך העריכה. למשל בגאג-חוזר בו השומר בחניון הגרירה העירוני מתפקד גם כבית קפה ברמה גבוהה.

פרי ודראל בתור שני השחקנים הראשיים מעט מוגבלים ביכולת שלהם, אבל הכוח של הסרט נעוץ בכך שהוא עוטף אותם בצוות משובח של שחקנים בתפקידי משנה. הבולטים שבהם קשורים לעלילת המשנה שהכי עבדה עבורי: הקרב על אבטחת השגרירות. שני הגיבורים פונים לחברם יושי (עמית איצקר) על מנת שישמש כמאבטח, דבר שמלחיץ את השב"כ שנהנה ממונופול. שני ראשי התחום, בגילומם של רותם קינן וענת אורן מבטאים שילוב של פאניקה עסקית והטלת אימה, בעוד הסוכן שהם ממנים כמאבטח (יואב דונט) מתגלה כהפתעה של הסרט ומשלב אבטחה קפדנית ברמה גבוהה ושיווק עצמי של השב"כ כמוצר צריכה עם קמפיין פרסומי ענף. עצם העובדה שהמקצועיות שלו מאוימת בידי הדמות שמגלם איצקר (שנהדר גם הוא, בעיקר בסצנה שחושפת את התחביב שלו) יוצרת היבט של אבסורד מודע לעצמו, אפקט שמסוגל לפתור בקלילות גם מספר חורים בעלילה שמאיימים להטביע את הסרט.

עוד בתחום המצטיינים ובזמן מסך מוגבל ניתן לציין את גבי עמרני בתור הסבא ואת ג'רלין סטולמן בתור העובדת הסיעודית שלו, שניהם בעלי יותר כוח והשפעה משנדמה. גם אורי גבריאל כאן והוא שחקן שלא מסוגל להיות לא אמין או מהפנט, לא משנה גדול התפקיד. בתוך מה שפחות עובד בסרט ניתן לציין את אייל רוזלס בתור שגריר מקסיקו ונטליה פאוסט בתור בתו שמהווה גם אופציה רומנטית עבור אחד הגיבורים, כמו גם את יונית טובי בתור בת הזוג של השני. יחד עם הסתייגות הזו, יש לציין כי בניגוד לקומדיות ישראליות אחרות, הסרט לרגע לא מבזה נשים או משתמש בהומור וולגרי על מנת לצאת מסצנה שאינה כתובה היטב. למעשה, אפילו כשדמות של הומוסקסואל נכנסת לסרט, הדבר נעשה באופן בלתי משפיל.

יתרה מכך, אם יש לסרט דמות שיכולה להפוך לדמות קאלט של ממש זו פקחית החנייה שושנה, בגילומה של שני קליין, דמות שהיא סוג של מפגש בין הקצינה רמה שגילמה השחקנית ב״אפס ביחסי אנוש״ לבין דמות השוטר ששייקה אופיר גילם בסרטים של קישון. אומנם זה לא טוב כמו שהתיאור הזה נשמע, אבל זה גם לא מאוד רחוק מכך. בנוסף, יש עוד מספר מקרים שלא הזכרתי בהם הסרט קצת רחוק, וייתכן שעדיף היה לו היה סרט באורך שעה ולא סרט באורך מלא. אבל כמכלול, הרגעים בסרט מהם צחקתי היו בהחלט שווים את המקומות המעט מביכים.

/// תודה ליח״צ על התמונות, שצילם דן סחר

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.