• הרוכב
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 54
  • ״פלא״, סקירה
  • סרטים חדשים: ״קרב המינים״ מגיע לקולנוע
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 53
  • ״הארץ שמעבר להרים״ ו״איפה לילבס ילדת הקרקס״
  • סקירה ישראלית כפולה: ״פיגומים״ ו״הפורצת״
  • ליגת הצדק
  • ארבעים ושבעה מטר
  • ״סוף טוב״, סקירה לסרטו של מיכאל האנקה
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 52
  • מחשבות נוספות על ״בלייד ראנר 2049״
  • רצח באוריינט אקספרס
  • בשם בתי
  • תור: ראגנארוק

למה אני מרשה לעצמי להיכנס בקולנוע ישראלי בידורי-מסחרי?

22 באוקטובר 2017 מאת אורון שמיר

מבקרי ומבקרות קולנוע מתייחסים אחרת לקולנוע ישראלי מלשאר הסרטים. אולי יש כאלה שלא יודו, אולי הם באמת יחידי או יחידות סגולה, אבל הדיון כבר לגמרי מודע לעצמו בשלב הזה. אורי קליין התוודה על כך בטקסט מכונן (בעיניי), מתן שירם שוחח על כך עם מספר מבקרים כדי לדבר על התופעה עבור גיליון 2017 של פורום מבקרי הקולנוע בישראל, וגם אנחנו בסריטה כתבנו על כך מדי פעם במרוצת השנים. אבל האם זה פועל רק לחיוב? כלומר האם כל הביקורות פשוט מוסיפות חצי כוכב של ״ישראליות״ לכל סרט שנוצר כאן, ובזאת מסתכם הדיון? הייתי רוצה להציע את הצד השני של המטבע, של קטילה וכתישה מוחלטת דווקא של יצירות תוצרת הארץ, ולנסות להבין מאיפה זה מגיע. זה מעיד בעיקר עליי אבל אולי משליך על תופעה רחבה יותר, אז תייגו תחת הרהור עצמי שאולי יש בו תועלת רחבה יותר.

אלו שכותבים על קולנוע אומרים את זה כל הזמן, אבל אולי לא מספיק אז הנה זה שוב – כל סרט שנוצר, במיוחד בישראל, הוא נס. מדינה שנעשים בה בכל שנה כשלושים פיצ׳רים (וכפול מזה דוקומנטרים וקצרים וכו׳) בתקציב הקולנוע השנתי שלה הוא פחות מהפקה הוליוודית אחת – היא בית מקדש של ניסים. מכאן מגיעה, אולי, ההתייחסות הסלחנית והמלטפת שעמיתיי וכנראה גם אני לוקים בה לעיתים, אבל מפה גם מגיע להערכתי הזעם הקדוש שאני חש כשאני נתקל בסרט ישראלי גרוע. וזה בדיוק כמו להיתקל עם האצבע הקטנה של הרגל בפינה של השולחן בסלון – אי הנעימות מוגזמת יחסית למה שהתרחש, ובעיקר אי אפשר להתרגל לזה למרות שברור שהפעם הבאה תגיע ועוד איך.

בחודשים האחרונים יצא לי לכתוב לעכבר העיר ביקורות מאוד לא אופייניות לי (אני מקווה) על שלושה סרטים ישראליים – ״ואז היא הגיעה״, ״זוג יונים״ ו״מכתוב״. קשה לי למצוא מכנה משותף ביניהם, אבל מבט קצת יותר לאחור אל הפעמים הקודמות שזה קרה מכניס את רובם לאותה קטגוריה: קולנוע ישראלי בידורי, או מסחרי אם תרצו. שתיהן מילים שקצת גדולות על הדיון אבל אין לי רעיון טוב יותר כרגע (אשמח להצעות). על פי רוב, הקולנוע מהסוג הזה נוטה יותר אל חיפוש נוסחה שתקסום לקהל הרחב ופחות נאמן לחזון אמנותי גחמתי של במאי או במאית. הוא גם בדרך כלל מתחלק לשניים כיום – סרטי ילדים ונוער, וקומדיות המיועדות לקהל מבוגר קצת יותר (אבל לא הרבה יותר אם לשפוט על פי הרמה). על פי הטעם שלי בסרטים שאינם דוברים עברית, אלה אמורים להיות האהובים עליי מכל כשהם בשפת אמי, אבל לפעמים קורה ההיפך.

מה זה בעצם קולנוע ישראלי ״בידורי״ או ״מסחרי״?

מתוך ״מה כבר יכול לקרות?״, הסנונית המבשרת

ההיכרות שלי עם הקולנוע הישראלי החלה בערך יחד עם חוק הקולנוע, פרסי אופיר, והגל של הסרטים התל-אביביים של שנות ה-90. תקופה די מגניבה להתוודע בה אל היצירה המקומית, במיוחד כשהגיע האלף החדש ועימו הפריחה הנוכחית בארץ ובעולם. קרנות הקולנוע עשו את עבודתן, קולנוענים ביטאו את עצמם, והקהל הגיע, לפעמים יותר ולפעמים פחות. כבר לא ממש היו סרטי מתיחות, בורקס ושאר ז׳אנרים שנחשבו לעממיים בשנים שקדמו לכך – כל מה שהיה קיים, היה בזרם המרכזי, ומלבדו לא היה דבר. זאת בשל הכמות החד-ספרתית של סרטים בשנה נתונה, שלא איפשרה צמיחה בשוליים, גם אם סרט כזה או אחר היה לכאורה מתאים יותר לשם.

המהפכה השנייה הגיעה, שוב בתזמון מעניין מבחינה אישית, כשהתחלתי לכתוב באופן מקצועי על קולנוע – אמצע העשור הקודם וכניסתם של האחים אדרי וסינמה סיטי לזירה המקומית. זה נכון במיוחד מאז שהשניים הפכו לסנדקי הקולנוע הישראלי – בעלי האולם, חברת הפצה, מחזיקי הזכויות לפלטפורמות שידור בטלוויזיה ובאינטרנט להבטחת חיי מדף, ולבסוף גם מפיקים. השיא הוא כמובן ההפקה העצמאית, הדבר הכי קרוב לאולפן הוליוודי שיש בארץ. כלומר היכולת החדשה יחסית של האדרים להרים סרט בלי צורך בקרנות הקולנוע, ולפעמים בגיבוי מינימלי של חברות הפקה אחרות. זהו כוח אדיר לתעשייה אבל עם כוח גדול באה גם הכנסה גדולה, שלא לומר הצורך ברווחים. או לכל הפחות, זהו הצפי מן הסרטים שהושקע בהם המון כסף פרטי – שיחזירו את ההשקעה.

הסרטים הללו מתרכזים בעונות הקיץ, לצד מתחרים מהוליווד יש לציין, וכמייצגים בולטים של התופעה אפשר להזכיר את ״ארבע על ארבע״, ״ילד טוב ירושלים״, ״איביזה״ ו״שושנה חלוץ מרכזי״ משנתון קודם, ואת ״מה כבר יכול לקרות?״ שהיה, אם אינני טועה, בלון הניסוי של האדרים להפיק לגמרי עצמאית קומדיה מסחרית. מדובר בסרטים שאפשר להכליל עליהם את הקיטלוג בידור ולא אמנות, עוד לפני שמדברים על איכותם. לכן אני מבדיל אותם מסרט כמו ״לעבור את הקיר״ שיש לו יומרות אמנותיות (בלי קשר לכך שהוא לא עומד בהן) אבל נחשב גם לקומדיה רומנטית ובהחלט הצליח בקופות הכרטיסים. סרט זה גם היה חלק מעונת ההצלחות של החגים דאשתקד, שהביאה עימה רוח מרעננת – לא רק שהסרטים שילבו בין הגישות, הם גם הצליחו הרבה יותר מסרטי הקיץ.

בדבוקה זו אני כולל גם את ״סופת חול״, ״ישמח חתני״, ״אבינו״ ו״הלהקה האחרונה בלבנון״, כאשר רק האחרון הוא קומדיית קיץ במהותו שבמקרה יצאה בחורף. אבל עובדה שהוא הביא יותר צופים לבדו מאשר כל אותם נסיונות מיוזעים שבאמת הוקרנו בקיץ – פשוט כי הוא סרט מעולה, בעיניי גם קולנועית. אחריו הגיעו ״לא פה, לא שם״ המפתיע ו״החטאים״ שהצלחתו הייתה צפויה כמו כל סרט חדש של אבי נשר. השאלה איפה למקם את הקולנוע של הבמאי על הסקאלה שבין הבידורי לאמנותי יותר מאתגרת ממה שנראה בתחילה, לפחות בעיניי. נשר יודע מה הקהל רוצה (או חושב כך) ושמח לתת לו את זה בסיטונות וללא עידון, אבל הסרטים שלו תמיד נוטים לקולנוע אקסטרווגנטי. האם המימד הקולנועי מדגיש את התוכן או מנסה לכסות ולחפות על ליבתו הבידורית? לא בטוח שצריך להכריע כאן, לא אני לפחות. חוסר החיבור שלי אל הקולנוע של נשר מצליח אולי להביך אותי קלות, אבל ממש קל לי להישאר מחוץ לדיון הביקורתי על סרטיו. נקודת השבר שלי היא אחרת.

הקיץ ששבר את גב הגמל

״כמעט מפורסמת״, שתבינו איך נראית נקודת אור בקיץ הקולנועי

מבחינתי, להגיע במיוחד לישראל בקיץ אומר שפע של פסטיבלי סרטים והקרנות אקדמיה. הכי הפוך מקיץ אמריקאי ספוג בבלוקבאסטרים חלולים. אז קיבלתי גם את מבוקשי וגם מנת צד שלא הזמנתי – כמה סרטים ישראליים שלא הצלחתי להישיר אליהם מבט מרוב סלידה. מעונת האופירים והפסטיבלים הגיעו אל בתי הקולנוע את ״ואז היא הגיעה״ ו״זוג יונים״, שתי חרפות במימדים ובסגנונות שונים. בעוד הראשון היה עוד דוגמה לניסיון ליצור באופן מלאכותי קומדיה רומנטית שאינה מצחיקה או מלאת אהבה, על פי איך שאני תופס את המושגים הללו כמובן, השני היה אחד הדברים האיומים ביותר שאי פעם הוקרנו על מסך, אמפירית (אם להיות פסבדו-מדעי לרגע).

דווקא את סרטי הילדים והנוער שראיתי, ״מבצע ביצה״ ו״כמעט מפורסמת״, גם אותם ראיתי במסגרת אופירית או פסטיבלית – חיבבתי יותר. לא רק שהם היו הרבה פחות פוגעניים, אלא פגעו רק במטרות שהציבו לעצמם. משהו בפשטות שלהם דיבר אליי הרבה יותר מאשר כמויות הזיעה שניגרו מן הקומדיות שמיועדות לכאורה למבוגרים יותר. את ״ג׳סטה״ ו״מועדון החנונים: הסרט״ לא ראיתי, וגם לא את ״אנטנה״ שהגיע בשלהי הקיץ או את ״מסע הטבעת״ שפתח את העונה החמה, שניהם לקהל מבוגר בהגדרתם. יכול להיות שפספסתי כאן יצירות מופת, לפחות עד שיוכח אחרת, אבל במבחן הקופות אני כן יודע שהם עמדו רק חלקית, במקרה הטוב.

החגים היו אמורים להביא איתם להיטים מסוג אחר, כמו אלה של השנה שעברה שהוזכרו לעיל, וכמו שקיוו להיות ״פוקסטרוט״ ו״געגוע״. אבל מי שהצליח ועשה זאת מיד היה ״מכתוב״. אף פעם לא צפיתי בעבודתם של חנן סביון וגיא עמיר בטלוויזיה (״עספור״, ״פצועים בראש״), אז לא היה לי מושג איך ייראה סרט שהם כתבו ומככבים בו. כן ניחשתי שזה רעיון טוב לתת להם סרט, כי מותג טלוויזיוני שמגיע לקולנוע מגיע יחד עם קהל מעריצים מבוסס. זו אחת הסיבות ש״זוהי סדום״ היה בין הבודדים לחצות את רף חצי מיליון הצופים – הוא היה ״הסרט של ארץ נהדרת״ גם אם לא באמת נחשב לחלק מהתוכנית. עדיין לא ידוע אם ״מכתוב״ יגיע לשם, אבל הוא כבר בחצי הדרך ובמהירות שיא. בכל מקרה הוא כבר, כצפוי, הלהיט הגדול הראשון של תשע״ח והפעם הראשונה ב-2017 בה סרט ישראלי חוצה את קו 200 אלף הצופים.

את כל זה עדיין לא ידעתי כשהשתלחתי בו בביקורת שלי, למרות שניסיתי לרסן את עצמי (לא יודע אם זה ניכר בטקסט). אבל זה באמת סרט שעלב בי בכל כך הרבה רמות – כאדם, כגבר, כישראלי, כחובב קולנוע. גם אם ניסיתי להיות הוגן, הרי אין שום דבר הוגן בביקורת קולנוע – המוני אנשים השקיעו חודשים ושנים מחייהם, מול אדם אחד שמשקיע שעות או דקות כדי לחוות דעה על עבודתם. אולי בגלל זה נקטתי בגישה מעט שונה, מעין הפוך על הפוך או קריאה ספק-חתרנית לסרט. או שאולי נמאס לי כבר להיכנס בסרטים ישראליים אחרי הקיץ, וכל מה שנותר לי להבין הוא לאו דווקא הפער ביני לבין אלה שכן אהבו (כי אני לא מאמין בדיכוטומיה של קהל ומבקרים), אלא למה חשוב ודחוף לי להתבטא. בדרך כלל אין לי בעיה להניח לסרט להיות ולהתרחק מדיונים אודותיו אם לא חיבבתי אותו, או אפילו להיפך – לשמוע מה הייתה ההתלהבות בצד השני (קרה לי ממש עם אותם ״פוקסטרוט״ ו״געגוע״). אבל יש מקרים שאני מוכרח לאוורר, משום מה.

אז למה אני מרשה לעצמי בעצם?

"ואז היא הגיעה״, שאני משום מה חוזר אליו שוב ושוב כדוגמה

אל סרטים ישראליים אני נכנס בלי המגננות הרגילות שלי. הרי לפני סרט הוליוודי הציפיות עוברות למצב ״קצת יותר מאשפה זה בסדר״, אבל הפוטנציאל שיש בכל סרט ישראלי להיות אהוב ולצלול אל עמקי נשמתי פשוט מפתה. כשזה לא קורה התחושה היא אכזבה מרה, שורש שאני משתמש בו הרבה יותר מדי – אין סרט מאכזב, יש רק מבקר מאוכזב. אבל לפעמים קורה גם שהסרט הולך קצת מעבר וממש מצליח לפגוע. במהלך הצפייה אני ממש מרגיש את נפשי נרמסת, ולמרות שברור לי שהעלבון לא אישי, הקשר שלי לקולנוע הישראלי הוא הכי אישי שיש. פעם חשבתי שאולי ככה מרגישים קולנוענים וקולנועניות שמבקר/ת מנסה להסביר להם או להן ש״זה לא אישי״, שזה טקסט ״על הסרט ולא עליהם או עליהן״. היום אני חושב שאין לי באמת סיכוי להימצא היפותטית ולו לרגע בנעליים של במאי או במאית, אבל זו עדיין המקבילה שלי – סרט ישראלי נורא הוא עלבון עבורי. לכן זו אחת הסיבות שאני מרשה לעצמי לחרוג ממנהגי ולהעליב חזרה.

עוד עניין שמשחק כאן תפקיד הוא לא רק הזהות שלי כישראלי אלא בעיקר החיבה שלי לשפה. כתבתי בעבר שאני צוחק הכי הרבה וחזק מבדיחות בעברית, ונדמה לי שזה עובד גם הפוך – בדיחות רעות או מקולקלות בעברית שוברות את ליבי. כשסרט רע ומדבר אליי בעברית, הסבל הוא רב הרבה יותר מאשר ״טוב, האמריקאים האלה והשטויות שלהם״ או ״אני כנראה לא מבין איזה ניואנס בצרפתית שיהפוך את זה להו כה משעשע״. אולי זה רק אני, אבל כשבדיחה נשענת חזק מדי על גזענות, שוביניזם או שאר נגעים שהיו צריכים להישאר במאה שעברה – פשוט לא בוקע ממני צחוק. כל האנרגיה הזאת, ושוב סליחה על המדעיות בשקל, כנראה הופכת לכעס שצריך לשחרר, במקרה שלי על המקלדת. ככה באות קטילות לעולם.

סיבה נוספת וקצת יותר קטנונית אפילו מן האחרות, היא שעל כל סרט שמופק יש עשרה או מאה שלא. על כל סרט שמקבל כסף או מהקרנות או מ״קרן אדרי״ יש המוני פרוייקטים שלא יוצאים לפועל, ואם השיקולים הם כלכליים נטו זה מרגיז לדמיין כמה סרטים מעולים אפשר היה לעשות במקום הסרט הנורא שכן יצא נוצר. אני מניח שעל כל פרוייקט גנוז או בפיתוח שאני יודע עליו ועל כל יוצר או יוצרת עם תסכול מצטבר יש עוד פי חמש שאני לא מכיר או מודע. זה נכון שמצד אחד ההפקות העצמאיות והיוזמות הפרטיות אמורות ויכולות להציל סרטים שהיו נתקעים בקרנות שנים ומפסידים לפרוייקטים אמנותיים יותר, אבל בפועל כן מושקע הרבה פעמים כסף של קרנות בשלבים מאוחרים יותר של ההפקה. כאמור, זה לא באמת טיעון ואני לא באמת יכול לצפות שהקרנות יישרו קו דווקא עם הטעם שלי, אבל קשה שלא לחוש את ההחמצה הזאת וגם זו תחושה שאפשר לנתב לכתיבה.

הרי אם סרטים ישראליים בכל מקרה לא באמת מצליחים אפילו להחזיר את ההשקעה ברוב המקרים, ואם המודל הוא עדיין מימון ממשלתי ולא כלכלי-עסקי נטו – למה דווקא קומדיות נמוכות מצח? למה לא סרטי ז׳אנר מבדרים לא פחות, כאלה שמצליחים גם בישראל כמו בכל העולם יותר מתמיד בשנים האחרונות? אם כמו בהוליווד, הרצון הוא לייצר הצלחות ודאיות, הימורים בטוחים ושאר אוקסימורונים, למה הפתרון הוא פנייה למכנה משותף נמוך ולא גבוה? בדיון הביצה והתרנגולת הזה, אני טוען שכבר הוכח שהקהל מגיע, אז זה בהחלט משנה במה מאכילים אותו. אם לחזור למשפט על כוח גדול ומה שבא יחד איתו, זו בעיניי האחריות של המיינסטרים, שיודע שהוא אמור להגיע להמונים, לא לרדת לביבים. כוונתי היא לא שסרטים מחוייבים להיות חינוכיים, אלא פשוט לא להתעלם מן ההשפעה שיש לסרט על הקהל שלו. הוויתור הכולל על ערכים כלשהם וניסיון לייצר בידור נטו, יכול להיות קטסטרופה מוחלטת אפילו אם הוא משעשע על הנייר. וכל זה ביחד, ואולי גם עוד דברים שאני פחות מודע אליהם, מתגבש לצורך שכנראה צריך ללמוד לשלוט בו להחטיף על האף לסרטים ישראליים שכשלו בדבר היחיד שביקשו לעשות – לבדר. אולי המגה-אוורור הזה יעזור.

תגובות

  1. אבירם הגיב:

    ….ואם כבר אתם עוברים לעניין יותר עקרוני העוסק בביקורת קולנוע- אי אפשר, לדעתי, שלא להתייחס לכשל מאכזב מאוד של רוב מבקרי הקולנוע הישראלים (ולא רק, אבל "שלנו" מעניינים אותי) בביקורתם לסרט "אמא!". מלבדכם (אורון ועופר, ה"צדיקים בסדום"…) נדמה לי שרובם ככולם קטלו את הסרט מבלי שטרחו לרדת לעומקיו, והכי מאכזב ומעצבן היה אורי קליין שהתייחס לסרט בלעג ובבוז שאינם מתאימים למבקר ברמתו, תוך שהוא מודה שפשוט לא הבין את הסרט! לעג נמוך שכזה מתאים למי שלא אוהב באמת קולנוע, שכן אפשר להתווכח על הסרט מהיבטים שונים, אך גם להתפעל ממהעשייה הקולנועית המדהימה-מדהימה שלו! מעניין לחקור מה פשר הכשל הזה של רוב מבקרי הקולנוע ה"נחשבים" מה שמעורר הרהורים נוגים על כישוריהם להתחבר לסרט "אחר"!

  2. JNH הגיב:

    מפתיע שלא הזכרת את "הפנטזיה הגדולה של סימיקו הקטן", שהביקורת שלך עליו זכורה לי כאחת הקוטלות שקראתי על סרט ישראלי כלשהו.

    1. אורון שמיר הגיב:

      האמת שלא חשבתי עליו, כי מבחינתי הוא לפני הגל הנוכחי. למרות שהוא כן דוגמה טובה לסרט שכל מטרתו היא לרוץ אחרי קהל, וכן אחד מיני נסיונות מוקדמים של האחים אדרי לשוב לתקופת הבורקס.
      אבל בזכותך חזרתי לביקורת ההיא – בהחלט לא נעים (למרות שלא הייתי היחיד, זכור לי שיאיר רוה תהה איך הסרט נעשה ונכנס בו קשות). אבל הביקורת גם הזכירה לי את הסרט עצמו, וזה היה עוד פחות נעים.

      1. newprince הגיב:

        קצת מוזר שאתה בוחר את "מה כבר יכול לקרות?" כבלון הניסוי כאשר ברשימת הסרטים שאתה מציין לכתבה נמצא "שושנה" שמקדים אותו בשנה.
        בכלליות, הבחירה ב"מה כבר יכול לקרות?" דרושה יותר הסבר. אתה מדבר על גלים, אבל מה מבדיל בין "שושנה" ל"איים אבודים" פרט לעובדה ששי כנות עובד כמו חמור כל שנה, ואילו רשף לוי (ש"לצוד פילים" שלו יצא ב2013) לוקח את הזמן שלו? ומהו דינם של "זינוק בעלייה", "כידון" ו"הדילרים" כולם נמצאים אחרי "סימיקו" ולפני "מה כבר"?
        אני בהחלט בעד למפות את הז'אנר ולהבין את המשתנים שלו, ולכן אני דווקא מקשה בנקודה הזאת. הרי ברור שהז'אנר הזה התחיל *מתישהו*, אבל צריך לנסות להבין האם אמנים שהם כן יותר מסחריים מאומנתיים (לוי, נשר) נמצאים בו בדרך כלל, מתי הוא התחיל (עוד לפני "סימיקו", אפשר לייצר טיעון טוב שאת גל הנוכחי התחיל בכלל "זוהי סדום" שהראה שיש כסף בכל העסק הזה בכלל)

  3. חבר אקדמיה הגיב:

    ראשית לענין השפה. שאולי בגללה אנחנו שופטים סרטים ישראלים לחומרה.
    אנחנו (אני?) מאד רגישים לאי דיוקים בתסריט או במשחק כשמדובר בשפה ובתרבות שלנו. כל דבר שהוא פחות ממושלם מורגש.
    כך אני מוצא עצמי הרבה יותר "סלחן" לסרטים ישראלים בערבית. פשוט אין לי היכולת להבחין בחוסר אמינות אם יש כזו!

    שנית, לגבי טעם ואיכות.
    אקח כדוגמה את מכתוב. גם אני לא ראיתי את עבודתם הטלויזיונית, והטקסטים שכן הכרתי לא נראו לי מבריקים. אין לי גם שום הכרות, כזו או אחרת, עם אף אחד מהעושים במלאכה.
    ועוד גילוי נאות, ראיתי את הסרט בהקרנת אקדמיה לא מלאה. ממש לא "קהל הבית" של הסרט.
    ואיכשהו, למרות שאני לא מתחבר בדרך כלל ל"סרטי קיץ", המכלול במכתוב שבה את ליבי.
    הליהוק המאד מקורי (יגאל נאור או חן אמסלם לדוגמה!), האנושיות (גם כשהכל מופרך ומוגזם), ואפיל הסיפור הרומנטי הדביק ואולי צפוי, מצליח איכשהו לרגש.
    במאי רגיש שידע להוציא מכל אחד מהשחקנים (רובם מצויינים ממילא) את מה שרצה (חן אמסלם בעדינות ורגישות לא אופיינית לתפקידים אחרים שלה. למשל).
    ויש שם גם כמה רגעי קולנוע נהדרים (הרמת העין לגובה הנכון כדי שהבוס יבין במי מדובר…).
    אז אין כאן אולי "חזון קולנועי", אבל יש כאן סרט עשוי טוב!
    וכשיש בשנה נתונה מעל 20 סרטים אחרים שאפילו זה קשה להגיד עליהם, אז הסרט מאד בולט, ולכן ראוי – גם לאהדת הקהל וגם לביקורת חיובית.

    1. אורון שמיר הגיב:

      אני מאוד שמח שהעלת את נושא המשחק, כי זה לגמרי מדורג נמוך מדי אצלי בדרך כלל אבל אולי מהותי לדיון.
      בסרטים קוריאניים, אם לקחת קולנוע שאני אוהב בלי להבין את השפה, תמיד מוזר לי לכתוב על דיאלוגים ועל משחק.
      נגיד וחשבתי שהם מדהימים – אני חייב לזכור שאני רק קורא תרגום לאנגלית, ומפענח את שפת הגוף או המימיקה וגווני הקול. ועושה זאת באופן מערבי-ישראלי.
      לקולנוע ישראלי באמת קשה יותר ״לזייף״ מול הקהל המקומי, למרות שזה ממש לא אומר שמשחק קומי מוקצן, או סתם לא-ריאליסטי, הוא מוקצה.
      אבל בהחלט קיימת רגישות יתר לליהוק, לפרצופים, להתאמה של השחקן לדמות. וזה היה לי מאוד מאוד קשה ב״מכתוב״, אז נחזור אליו.

      הליהוק הוא אחד הדברים שהכי הפריעו לי, ולכן ציינתי אותו בביקורת. מפתיע אותי שאתה משתמש במילה ״מקורי״ כדי לתאר אותו.
      יגאל נאור כבר היה גנגסטר ולא פעם אחת (והפעם הביא גם עדינות שמוכרת מתפקידים אחרים).
      חן אמסלם מגלמת בדיוק (אבל ב-די-וק) את אותה הדמות כמו ב״ואז היא הגיעה״. כיוון שאלה שתי הפעמים היחידות שראיתי אותה בקולנוע או בכלל, אין לי למה להשוות, מלבד בין שני התפקידים שחופפים באופן מושלם.
      על שני התפקידים הראשיים בכלל אין לי מה להוסיף מלבד זה שאני לא רואה מי ואיך היו מלוהקים לולא היו הכותבים והמותג מאחורי הסרט.

      אין לי טענות לעשייה הטכנית של הסרט, למרות שיש בו משהו טלוויזיוני, או פונקציונלי אם להיות קצת פחות קלישאת ביקורת מהניינטיז.
      יש בין העוסקים במלאכה אמנים שאני מעריך, למשל העורך עמית גינתון (״פרדייז קרוז״, ״מסווג חריג״), אבל זה לא אומר שמצאתי בסרט עצמו שאיפות אמנותיות כלשהן.
      זה כמובן בסדר גמור, חוץ מזה שהמטרה הראשית, בידור, לא הושגה אצלי כצופה.
      לגבי אנושיות ורגש, אין לי מושג על מה אתה מדבר, אבל זו תוצאה של חוסר החיבור שלי לשאר האלמנטים, מה שלא מעיד על הסרט כמובן.
      אבל אני מדרג אותו בין הפחות עשויים טוב מכל מה שראיתי באקדמיה השנה. והתחרות עזה.

      אגב, ראיתי את הסרט כמוך בהקרנת אקדמיה (אולי אפילו באותה הקרנה), ואנשים סביבי בהחלט צחקו.
      להצחיק את חברי האקדמיה החמוצים זו משימה קשה, ואני מנחש שעם קהל של בית קולנוע אחר היו סביבי יותר צחוקים.
      זה לא היה משנה את החוויה שלי, אולי רק גורם לי להרגיש יותר בודד בה.
      לשם השוואה – את ״הלהקה האחרונה בלבנון״ ראיתי לבד, בבית. צחקתי בקול רם ויותר מפעם אחת.

  4. חוטהשני הגיב:

    מה רע בסרטים 'מסחריים'? יצא לי לראות את מכתוב וגם את 'ואז היא הגיעה…'
    ,ואז היא הגיעה…' – באמת לא חשבתי עליו כסרט שיזכה בפרס אופיר – היה סרט קיץ חביב וזהו – אבל מכתוב בעיני הוא סרט שנראה עשוי טוב… בהחלט ברמה של 'לעבור את הקיר' למשל…
    הדיאלוגים היו בהחלט טובים. התסריט וגם העלילה היו בהחלט טובים ושווים…
    לא חושבת שסרט חייב להיות דכאוני (ככה לפחות נראים בשנים האחרונות הסרטים שזוכים בפרס אופיר…) כדי להיות מועמד לפרס…

  5. יסמא הגיב:

    לא הבנתי. הטקסט הנ"ל הוא מניפסט אישי שאמור להצדיק נפילה על סרטים ישראליים בידוריים ?
    ההצדקה של מבקר קולנוע ל"למה אני אומר ככה וככה על הסרט הזה והזה" היא מעניינת בערך כמו העלילה של מכתוב.
    למרות זאת, נגעת בסוגיה מעניינת שבתור יוצר ואוהב קולנוע(לא בהכרח ישראלי) מטרידה אותי יום-יום.
    הרמה של הסרטים הבידוריים אכן מאוד נמוכה, וסרטים מסוימים גורמים גם לי למבוכה ממשית.
    אבל, בניגוד לביקורת הרווחת(או לפחות לפי הלך הרוח שלה) אני חושב שיש לסרטים כאלה מקום. גם אם הם גרועים ממש.
    תעשיית הקולנוע בישראל היא די צעירה. ועדיין מגבשת את הזהות שלה.
    זה אומר שנתקל בהרבה סרטים סוג ז'. אבל זה שווה את זה, כי לפעמים יבואו הבלחות של סרטים בידוריים איכותיים דוגמת "מי מפחד מהזאב הרע".
    אני אישית מתבאס עוד יותר מכך שהקולנוע הישראלי "המוצלח"(ע"פ המבקרים) הוא רק סרטי סינמטקים-פסטיבלים-פיוטיים-אמנותיים.
    זה כבר מאוס. במיוחד שלרוב גם הסרטים האלה מתעסקים באותם נושאים (צבאאאאא בעעעעע).
    אם זה הסרטים הללו או "מכתוב", אני כבר מעדיף לתת לו צ'אנס…
    יוצרים ומבקרים בישראל שוכחים דבר אחד בסיסי בהקשר של קולנוע.
    זה מבאס, במיוחד להבין את זה בתור יוצר, אבל קולנוע הוא יצירה כלכלית.
    וככזה, אתה לא יכול לעשות סרט רק לעצמך או לחברייך המבקרים שיאהבו את הפיוטיות שבו וישלחו אותך לקאן.
    תמיד צריך לחשוב על הצופה !
    מה לעשות, רוב האנשים בעולם ובישראל גם כן, לא מבינים מי יודע מה בקולנוע.(אני כן חושב שיש דיכוטומיה)
    הם רק רוצים כמה שעות של הנאה ובריחה מהעולם.
    הצופה הישראלי הממוצע שיצפה ב"פוקסטרוט" או "געגוע", יצא מהסרט אחרי רבע שעה.
    לכן "מכתוב" כבר עם 200,000 צפיות. כי הוא "קליל ובידורי"
    אני חושב שכל התעשייה פה צריכה לשנות גישה.
    סרטים בידוריים לקהל הרחב לא בהכרח מעידים על סרט לא איכותי.
    צריך לייצר פלטפורמה רחבה יותר ליצירה של סרטים כאלה, כי הם לא באים על חשבון סרטי הפסטיבלים.
    ומבחינת המבקרים, גם אתם צריכים לרדת מהעץ האליטיסטי עליו עליתם, ולדחוף ליצירות בידוריות(אך איכותיות).
    צריך לעודד ולדחוף לתעשייה שתייצר את שני סוגים הסרטים – בידוריים ואמנותיים.
    זה השלב הבא והדרך להתקדם כתעשיית קולנוע, כשהמחשבה צריכה להיות תמיד על הצופה הישראלי הממוצע.

    1. סינפיל הגיב:

      מכיוון שאת הטרוניה לפיה כביכול מופקים יותר מדי סרטים אמנותיים, בעוד, חובבי הפיצוצים ומרדפי המכוניות הינם סוג של מיעוט נרדף הרעב ללחם, ראיתי כבר אינספור פעמים, מושמעת לא רק מפי טוקבקיסטים אנונימיים, אלא, אף, מפי אנשים שאמורים לדעת טוב יותר, כגון, במאים שהעניקו ראיונות לתקשורת, רציתי, בהינתן שבכל פעם, אני מתעצבן מחדש בראותי אותה, להשיב בתשובה סינפילית הולמת, בתקווה, אצליח לעשות זאת בצורה המכובדת והמאופקת ביותר. ראשית חכמה, כמה עובדות: למן ראשית הקולנוע, הופקו כחצי מיליון סרטים לערך. אפילו אם נהיה נדיבים, רק משהו כמו 0.03% מהם הינם באמת סרטים אמנותיים – הייתי אומר שמשהו כמו 10% נוספים מהם הינם מה שאני מכנה ״סרטים בינוניים,״ קרי, סרטים בידוריים־קונבנציונאליים־שגרתיים־סטנדרטיים־סתמיים ונוסחתיים לעילא ולעילא שפשוט הינם אינטליגנטיים במעט מ־90% הנותרים, בעלי רמה גבוהה יותר במעט באספקט כזה או אחר, פונים לקהל משכיל במעט מהממוצע, וכו׳, אולם, ניתן לבלבלם עם הקולנוע האמנותי רק אם נקודת ההשוואה הינה סרטים שמורכבים מרצף בלתי־פוסק של פיצוצים ומרדפי מכוניות ותו לא – כאשר, 90% מהקולנוע בערך פונה למכנה המשותף הנמוך ביותר שיש. בישראל, בעשורים האחרונים, מופקים, בממוצע, כשלושים סרטים בשנה: בממוצע, סרט אמנותי מופיע, במקרה הטוב, אחת לכמה שנים, הן בישראל הן ברמה הגלובלית, כששוב, משהו כמו 10% מהסרטים שמופקים בארץ כל שנה נכנסים לקטגוריית ה״סרטים הבינוניים.״ כמובן, לא רק שקיימים כחצי מיליון סרטים, שלמצער 90% מהם הינם רצף בלתי־פוסק של פיצוצים ומרדפי מכוניות, או, כל מקבילה רגשית ואינטלקטואלית לכך, אלא, סרטים חדשים שכאלה מופקים בכמויות גדולות כל הזמן.
      עכשיו, איני מכיר אותך ואיני יודע, לכן, בכמה סרטים צפית, אבל, תן לי לנחש שלא צפית בכל ואף ברובם של חצי מיליון הסרטים שקיימים, ברם, ממקרא התגובה שלך, חייזר היה יכול לחשוב שהתמונה שתיארתי דלעיל הינה היפוך אריתמטי של המציאות. על דבר אחד אני מסכים אתך: ״סרטי מחסומים״ ודומיהם אינם סרטים טובים, ברם, לא מכיוון שהם אמנותיים – שוב, את הטעות הזו ניתן לבצע רק אם משווים אותם למותחני אקשן מהתחתית של החבית – אלא, מכיוון שהם קלישאתיים ואינם, כתפקיד האמנות, קיימים על מנת לסייע לצופה לדעת את עצמו ולאתגר אותו, אלא, על מנת להפיץ תעמולה ולהתחנף לקהל ספציפי תוך אשרור ראיית עולמו. בכלל, אמנות אמיתית אינה עוסקת בפוליטיקה, שכן, זו מהווה רק חלק מינורי מהחיים. הפואנטה הספציפית שלי הינה זו: בהינתן ש־99.97% מהסרטים, או, בהגדרה החמורה ביותר, 90% מהסרטים, עונים להגדרה של מה שאתה מחפש, כשקיימת מערכת יחצ״נות עיתונאית (״ביקורתית״) משומנת היטב שמקדמת אותם ומרעיפה עליהם שבחים בכל פינה, למה בדיוק מפריע לך, או, למה אתה מתקשה להבין, שבמדינה בסדר גודל של ישראל, קיימים כמאה או מקסימום כמאתיים איש, ללא שום כוח ממשי, שאינם מתעניינים כלל ועיקר בקולנוע בידורי ומסחרי, אלא, באמנות? למה בדיוק מפריע לך, או, למה אתה מתקשה להבין, שמתוך אוכלוסייה עולמית של כמה מיליארדים, בשמונים השנה האחרונות, נמצא מספר דו־ספרתי של אנשים שלא ראו בקולנוע כלי להרווחת כמה ג׳ובות, אלא, מדיום לביטוי אישי, ככל מדיום אמנותי אחר, כשדרך אגב, אף אחד מהם לא התעשר מכך, או, גרף הון פוליטי?
      אתה כותב ש״קולנוע הוא יצירה כלכלית. וככזה, אתה לא יכול לעשות סרט רק לעצמך או לחבריך המבקרים שיאהבו את הפיוטיות שבו וישלחו אותך לקאן. תמיד צריך לחשוב על הצופה! אני חושב שכל התעשייה פה צריכה לשנות גישה. ומבחינת המבקרים, גם אתם צריכים לרדת מהעץ האליטיסטי עליו עליתם, ולדחוף ליצירות בידוריות. זה השלב הבא והדרך להתקדם כתעשיית קולנוע, כשהמחשבה צריכה להיות תמיד על הצופה הישראלי הממוצע,״ לשון אחר, ניכר שנורא מעצבן אותך ש״רק״ 99.97% מהקולנוע ולא 100% ממנו מוקדש ליצירת מוצרים בידוריים שכל מטרתם הינו לגרוף כסף. קשה לי להבין את מנטליות המשחק סכום אפס הזו, בה קיימת התנגדות למספר זעום של סרטים אמנותיים מכיוון שהם תופסים את מקומם של עוד מותחני אקשן שניתן לייצר, לא משנה שכאלה קיימים כבר כמה מאות אלפים, כשנראה לי שהדבר היחיד שמניע אותה הינו רגשי נחיתות או ressentiment: אתה יודע, מאזיני גלגל״צ וקוראי מותחנים/מד״ב/פנטזיה אינם דורשים לעלות עם דחפורים על בתי־האופרה והמוזיאונים כדי להחליפם בעוד מפקדה של גלגל״צ, שחנויות הספרים והדיסקים תיפטרנה מהספרות היפה ומהמוזיקה הקלאסית ותמכורנה אך ורק מוזיקת גלגל״צ וספרות בידורית, וכו׳, כשכמובן, לקוראי הבלטריסטיקה ולחובבי האופרה או האמנות החזותית ישנה נוכחות תרבותית וחברתית גבוהה בהרבה מלסינפילים, אז, מה בדיוק מפריע לך שקיימים בערך 150 סרטים, מתוך כחצי מיליון, שהופקו לא כדי לרצות את ההמונים, כשרובם המכריע לעולם אינם מוקרנים, אפילו בסינמטקים, או, מוקרנים רק לעיתים נדירות, שלא לדבר על זוכים לתהודה תקשורתית וציבורית כלשהי, במיוחד לא חיובית, אני בטוח שאתה מודע לכך שקיים אתר ישראלי מפורסם מאוד שכל מטרתו הינה להתאונן על עצם קיומם של סרטים אמנותיים ולבוז להם ושהממסד העיתונאי אינו שונה בהרבה ממנטליות זו, במיוחד כשתחת כל עץ אתה יכול להיכנס לבית קולנוע, או, לחנות DVD, כדי לצפות בסרט פיצוצים ומרדפי מכוניות כאוות נפשך? מה בדיוק מפריע לך שלא כל מארזי ה־DVD בחנויות כגון האוזן השלישית, אלא, רק 80%, בערך, מהם, הינם של סרטים בידוריים? למה אתה מתכחש לקיומם של אנשים כמוני ודורש למנוע מהם את כבשת הרש, במיוחד כשאף סינפיל אינו דורש את ההפך?
      לו מה שכתבת היה נכון, בעולמנו לא היו פיסול וציור, אמנות מיצב, דרמה, שירה וספרות, או, אופרה: משוררים, למשל, אינם מתעשרים מכתיבת שירה. הם אינם כותבים שירה על מנת לרצות את האספסוף, בניגוד להוליווד שמעבירה סרטים, לפני שחרורם לאקרנים, בפני קהלי־מבחן, על מנת לוודא שהם קולעים לטעמו של המכנה המשותף הנמוך ביותר, כדי להרוויח כמה שיותר כסף וכדי לגרוף כמה שיותר כסף מכמה שיותר צופים, אלא, בדיוק כמו שכתבת, אך ורק בשביל עצמם: אם המשמעות הינה שפרט לחבריהם, היחידים שיקראו את שירתם יהיו כמה משוגעים לדבר, או, שהם לא ירוויחו יותר מדי כסף מפרקטיקה זו, so be it. האם גם זה פסול מבחינתך והאם אתה דורש גם ממשוררים ומציירים להפסיק להשתמש במדיומים שלהם על מנת לבטא את חזונם האישי לטובת פנייה לאדם הממוצע ברחוב? האם אנחנו לפיכך צריכים להוציא את ספרי השירה מהחנויות ולעודד משוררים לבצע הסבה מקצועית לבידור עממי לשם הרווחת כסף גרידא? אתה מתייחס לקולנוע כאל לא יותר מ״תעשייה,״ לא כמדיום אמנותי: מה בדיוק מפריע לך בכך שכמה תפרנים, שלעולם לא יהיו מיליארדרים כתוצאה מכך, יביימו סרטים שיוקרנו בעיקר בכמה פסטיבלים נידחים ושבהם יצפו רק כמה אלפי אנשים ברחבי העולם? למה, אם אתה מרגיש שחסרים לך סרטים חדשים, במקום ללכת ל־IMDb ולחפש את שמותיהם של רבבות מותחני האקשן הרבים בהם עוד לא צפית, אתה דורש להעלים את 0.03% שמהווים את הקולנוע האמנותי כדי לפנות עוד קצת מקום לעוד מותחני אקשן, שאת מקומם הם, לדבריך, תופסים?
      אף אחד אינו מצמיד לך אקדח לרקה ומכריח אותך לצפות בסרטים אמנותיים שמשעממים אותך: אף אחד אינו מכריח אותך לצפות בכל סרט שקיים, כך שמנטליות המשחק סכום אפס הזו, בה, עצם קיומם של כמה סרטים אמנותיים מהווה איום קיומי של ממש על זהותם של חלק מהטוקבקיסטים והבמאים שציינתי דלעיל, בה, לאלה אין זכות קיום שכן הם באים על חשבונו של עוד מותחן אקשן, למרות נוכחותם האפסית, לא רק שמבטלת בבוז אנשים כמוני ומתייחסת אליהם כאילו הם אינם קיימים, כאילו אנשים כולם אותו דבר ואינם שונים זה מזה בתחומי העניין שלהם, כאילו לא יכול להיות שלא 100% מהאנשים מתעניינים אך ורק בבידור, אלא, גם ובעיקר, פשוט משוללת יסוד.

  6. אורון שמיר הגיב:

    שמח לראות שהדיון המשיך, אענה הפעם במרוכז בתגובה אחת אבל לכל אחד בנפרד:

    נסיךחדש – בחרתי את ״מה כבר יכול לקרות״ משום שעד כמה שידוע לי, הוא הופק ללא סיוע קרנות. הוא היה אמור להיות ניסוי כלים כפי שכתבתי, לקומדיית קיץ שתצוץ לפחות פעם בשנה (השנה היו בעצם שתי פעימות, עם ״מסע הטבעת״ במרץ והשאר שהזכרתי במאי). ״שושנה״ נתמך על ידי קרן רבינוביץ׳ כחלק ממגמה מוצהרת שלהם לתת גב לקומדיות בעלות פוטנציאל מסחרי, כנ״ל ״לצוד פילים״. גם לשאר הסרטים שכתבת הייתה, עד כמה שידוע לי כמובן, תמיכה ממוסדת כמקובל. איפה ומתי זה התחיל? כל אחד יכול לבחור נקודה אחרת. נהוג לומר למשל ש״חתונה מאוחרת״ התחיל את גל הקולנוע הישראלי החדש. אבל מה עם ״ההסדר״ שהיה שנה לפניו ומתאים הרבה יותר מבחינת שנתון (2000) לפתוח את התקופה החדשה?

    חוטהשני – אין שום רע בסרטים מסחריים, כפי שכתבתי. פשוט לא אהבתי את אלה המסויימים וניסיתי להסביר מדוע. אין גם קשר בעיניי לפרסי אופיר (שיודע לחבק גם סרטים אופטימיים או מצחיקים אגב), או לפחות זה נושא לפוסט אחר. אהבתי את ההשוואה בין ״מכתוב״ ול״לעבור את הקיר״ כי הדעה שלי עליהם דומה 🙂

    יסמא – נשמע לי שדווקא הבנת, בניגוד להצהרה שלך בפתיחה. לגבי כמה מהנקודות שהעלת:
    למקרה שהובן אחרת, אני הכי הכי בעד קולנוע מבדר ומיינסטריימי בעברית. פשוט נדיר שההערכה שלי לעצם קיום הסרט מסתנכרנת עם ההערכה שלי לאיכותו, וזה דיסוננס מטריד.
    קולנוע הוא אכן עסק כלכלי, אבל המודל שאתה מציג ומציע מאוד רחוק מן המציאות.
    ראשית, מפני שהוכח כבר שכמעט ואי אפשר להרוויח בישראל מקולנוע. מבלי להיכנס לחישובים, אתה מוזמן לבדוק ולוודא כי רוב הסרטים בישראל מדווחים כמפסידים, בין אם הביאו 500 או 500 אלף צופים. אך כיוון שסרט לא צריך להחזיר השקעה לקרנות הקולנוע, וכיוון שאנחנו לא הוליווד, ההיבט הכלכלי נטו הוא משני. לאחים אדרי יש מספיק גב בזכות סינמה סיטי וסרטי יונייטד קינג, כך שהם בהחלט יכולים להשקיע בסרט שלדעתם יחזיר זאת, אבל הם תקדימיים בעשותם כך. ואם כבר, לכוון סרט לפסטיבלים כפי שכתבת, זו הדרך היחידה של סרט ישראלי להצדיק את עצמו כלכלית! סיבוב פסטיבלים נאה יכול להפוך סרט ישראלי לרווחי באופן ששום מכירת כרטיסים בבית לא תצליח לעולם.
    חוץ מזה נשמע שאנחנו די מסכימים בגדול שיש מקום לכולם, וטקסטים כמו ״דרוש קולנוע ישראלי בידורי״ הם בדיוק מסוג הדברים שכתבתי עליהם לפני כמה שנים (נתתי לינקים בתחילת המאמר הנוכחי). מבטיח להמשיך לדחוף בכיוון הזה, בין היתר על ידי כתיבת דעתי על קולנוע מסחרי שאינו לטעמי.

    סינפיל – אני באמת לא מצליח להבין מדוע אתה מתעקש להביע פעם בשבוע את אותה הדעה הקבועה שלך שוב ושוב, כשאין לה קשר לכתוב, ובצורת מניפסט שמתאים יותר לדעתי לככב בבלוג משל עצמך.

      1. אורון שמיר הגיב:

        אתה יכול לראות בקישור שהבאת כאן שגם בפוסטר וגם בטריילר של הסרט אין זכר לקרן רבינוביץ׳.
        כלומר, הם נכנסו בשלב כה מאוחר שזה היה כבר אחרי הכנה להפצה. בכל שלב אחר סרטים מחוייבים ללוגו של הקרן התומכת.
        אבל שוב, אני מסתמך בעיקר על הזיכרון שלי – וזכור לי במפורש שהוסבר לעיתונות שהאדרים יממנו קומדיות בלי קשר לאם הקרנות יתמכו או לא, ושזה מתחיל ב״מה כבר יכול לקרות״.
        אם אני טועה ומטעה אז סליחה, ואם תרצה לבחור נקודת זמן אחרת בה התחיל הטרנד/גל או התקבלה החלטה מודעת לגוון את הקולנוע הישראלי בסרטים בידוריים יותר – זה יהיה נכון לא פחות מזו שאני בחרתי.
        ״זוהי סדום״ למשל הוא דוגמה טובה לניסוי נוסף, שהצליח מעל למצופה בקופות הכרטיסים. אבל אז אנחנו מתעלמים מ״אהבה קולמביאנית״, או הקולנוע של אבי נשר ושמי זרחין שמילאו אולמות בעשור שקדם לו.
        בקיצור, צריך לשים את נקודת הפתיחה איפשהו 🙂

    1. סינפיל הגיב:

      מן הסתם, בחרתי להגיב כאן מכיוון שמה שכתבתי הינו תגובה ישירה לדעה של מגיב אחר. זה הכול.

השאר תגובה