• סרטים חדשים: ״אד אסטרה״ של ג׳יימס גריי
  • ״הבחירה״ (אחמד הצעיר), סקירה
  • !יום הולדת 9 לסריטה
  • פרסי אופיר 2019: מהמרים על הזוכים
  • ״קצפת ודובדבנים״, סקירה
  • ״עונת החתונות״, סקירה
  • נוכלות בלי חשבון
  • ״השורד״, סקירה
  • הסרט הבינלאומי הטוב ביותר 2019 - חלק שני
  • פסטיבל ונציה 2019: הסיכום של עופר
  • זה: חלק 2
  • המלצות סינמטקים: ספטמבר 2019

"המוסד", סקירה

29 ביוני 2019 מאת עופר ליברגל

"המוסד" הינו סרט המשך, או הרחבה לסרט באורך מלא של הסרט הקצר "המוסד הסגור", מאת אלון גור אריה וחבורת ״היפופוטם״. למי שלא מכירים, מדובר בסרט באורך 45 דקות משנת 2007 שהוקרן במשך מספר רב של שנים בסינמטק תל אביב, בתוספת מופע בימתי של אנשי היפופוטם. הסרט ההוא היה לכאורה פרודיה על סרטי ריגול דרך סיפור על פעילות של המוסד עם משימה חשאית במדינת סוג'יירה (לא מדינה אמתית), אבל בפועל פשוט רצף של בדיחות שמונע כל אופציה להיגיון. הסרט לא המציא את הז'אנר הזה, אך דומה כי הוא נעשה פחות נפוץ בימינו – נוצרות הרבה קומדיות קולנועיות והרבה פרודיות, אך בוז טוטאלי לכל קשר למציאות עדיין נדיר יותר.

דוגמה לסוג כזה של הומור ניתן לראות בקריירה של צוות היוצרים צוקר-אברהמס-צוקר, המלכים של סרטים שכאלה בשנות השמונים, עם "טיסה ונעימה וסדרת סרטי "האקדח מת מצחוק". לכן, אין זה פלא כי גור אריה נעזר בדיוויד צוקר מן השלישייה הזו כיועץ אמנותי לסרטו. באותה נשימה יש לציין כי בעשרים השנים האחרונות (ויותר מכך) צוקר לא ממש מגיע לאותן פסגות קומיות. סדרת סרטי "מת לצעוק", שהוא ביים את פרקים 3-5 מתוכה, היא עדות לכך כי לא תמיד הומור שיוצא מפרודיה לשבירה של כל כללי ההיגיון עובד, או מתאים לתקופה. צריך גם לציין כי סוג זה של קומדיה לא התחיל עם צוקר-אברהמס-צוקר, שדי עשו בשנות השמונים מה שהאחים מרקס למשל עשו כבר במחצית הראשונה של שנות השלושים.

בכל מקרה, "המוסד" עושה את זה כעת – ובעברית. המבנה העלילתי הוא של סרט דרמת ריגול שכוללת לפעמים גם פרודיה ישירה על סרטי ג'יימס בונד, בתוספת ניחוח ישראלי, אבל רוב הזמן היא פשוט כוללת כל בדיחה אפשרית שאפשר להכניס. כולל שבירת הקיר הרביעי ויחס לסרט כיצירת קולנוע, לא מנת לעסוק במהות היצירה אלא רק כי זה יכול להצחיק. הסרט עמוס בכל סוגי ההומור: בדיחות שנעשות כאלה מעצם החזרה עליהן, בדיחות נמוכות (אבל בגבול שילדים ברוב הגילאים גם יכולים לראות), בדיחות על האופי הישראלי והיחס לארה"ב, קטעי סלפסטיק, בדיחות מילוליות מורכבות, אזכורים תרבותיים שכולם מכירים/מעטים מכירים, והרבה דברים שספציפיים לישראל.

זה המקום לציין כי חשתי מעט לבטים לגבי כתיבת ביקורת על הסרט, שכן נאלצתי לצאת לשירותים במהלכו ואני מניח שהפסדתי קצת יותר מדקה, כלומר במקרה הזה לפחות 50 בדיחות, מהן לפחות 5-6 טובות מאוד. מצד שני, נדמה לי שמשפט זה מתאר את הסרט בצורה המדויקת ביותר: בניגוד לחלק מן הביקורת, ממש לא כל בדיחה בסרט עבדה עבורי, אולם רבות מהן אכן עבדו וגם הבדיחות הפחות טובות לא ממש הפריעו. הסרט הזה מנסה להצחיק בכל דרך ובלי להתנצל. בעוד קומדיות ישראליות רבות נופלות בעיצוב עולם אמין, הסרט הזה ממש לא מנסה ויש בכך משהו משחרר.

יחד עם זאת, זה גם דורש מן הקהל לבוא במצב רוח מסוים, לדעת כי זה הולך להיות מטופש וחסר היגיון. אולם, חוסר היגיון הוא לא בהכרח חוסר מחשבה או חוסר ברצינות. המוסד אמנם מגוחך, אך דווקא בלעג שלו על הציפייה של הקהל לרצף הגיוני כלשהו טמונה אמירה חזקה יותר מכל ביקורת פוליטית קונקרטית שניתן אולי לכפות על הסרט. לדוגמה, יש כאן שרידי ביקורת על המחשבה של הישראלים שהם לא צריכים עזרה מאף אחד, ורמזים לדיון ביחסי המערב והעולם השלישי, לצד התלות העכשווית במכשירים טכנולוגיים. אבל זה לא העניין. העניין הוא שהעולם אבסורדי ולא יכול להיות בו עניין, או הבנה חד משמעית של המציאות. אז עדיף לנסות להצחיק, בכל דרך שניתן.

בכל זאת יש בסרט עלילה. זו עוקבת אחר סוכן מוסד בשם גיא (צחי הלוי) שמורד בדרגה לאחר כישלון כואב במשימה. חברו לצוות, אהרון (טל פרידמן) מנסה לעודד את רוחו ולהשיב אותו לפעילות. חטיפה של אחד מן האנשים הכי עשירים בעולם בטקס התרמה למוסד מוציאה את השניים למרדף כושל שמוביל בסופו של דבר להפיכתו של אהרון ל"אהרון-מן". וגם לכך שאשתו הצעירה והיפה של  העסקן (עדי הימלבלוי) מבקשת מגיא לקחת את המשימה באופן אישי.

ראש המוסד (אילן דר המצוין, שריד די בודד מן הסרט הקצר) מנסה למנוע את המינוי הזה. גם משום שהוא לא סומך על גיא, גם מפני שהוא רוצה לבצע כמה שפחות על מנת לא לפשל, וגם כי הוא בעיקר רוצה שאשתו (גילה אלמגור, בתפקיד גילה אלמגור) תספיק להתלונן שהוא מקדיש יותר מדי זמן לעבודה. בינתיים, גם האמריקאים שולחים את הסוכנת הבכירה שלהם (אפרת דור) לישראל, אף על פי שהחוטפים עצמם כבר מזמן בבית שלהם בסוג'יירה, אותה מדינה דמיונית שמה שרואים ממנה בסרט נראה די דומה לירושלים. הקאסט גם כולל את דביר בנדק בתור המפקד המיתולוגי שוקי ואת תומר שרון בתור האיש האביזרים של המוסד לצד עוד לא מעט קומיקאים בשלל תפקידים והופעת אורח שמגיעות במקומות, ובכן, חסרי היגיון. המצטיינים של הקאסט הם כצפוי טל פרידמן, אילן דר ותומר שרון, אבל גם יתר הליהוקים עובדים בצורה מדויקת.

ההומור הפרוע של הסרט הוא לא לכל אחד, לא בגלל סוג הבדיחות אלא בשל העדר מוחלט של עקביות בשלד העלילתי. אבל עבור מי שיאהב את הסרט, ההיעדר הזה הוא חלק ממה שבונה את היצירה, בה הרצון המרכזי הוא לא לוותר על אף מקום בו ניתן להכניס בדיחה. אני לא יודע אם יש בסרט בדיחה ספציפית שהייתה מבריקה בעיניי, אבל יודע כי בטח צופים אחרים ימצאו מה לצטט פעם אחר פעם. "המוסד" אולי לא יהפוך לתופעת קאלט של צפיות טקסיות כמו "המוסד הסגור", אבל הוא כן יכול להפוך לסרט פולחן דרך השביל המרכזי יותר. סביר להניח כי עד שסיימתם לקרוא את הטקסט הזה, כבר צפו בסרט הזה בקולנוע יותר אנשים שונים מאשר צפו בכל ההקרנות בסינמטק של הסרט הקצר. דומני כי מעריצי "המוסד הסגור" יאמצו גם את הסרט החדש, גם אם הוא לא מסביר מדוע כל הבחורות אותו דבר, ולצידם יצוצו לאלון גור אריה מספר מעריצים חדשים.

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.