• סרטים חדשים: ״זומבילנד: ירייה כפולה״
  • פסטיבל חיפה 2019: הזוכים והסיכום של עופר
  • פסטיבל חיפה 2019: דיווח שביעי, וראשון של אורון
  • פסטיבל חיפה 2019: דיווח שישי, והרביעי של אור
  • פסטיבל חיפה 2019: דיווח חמישי
  • פסטיבל חיפה 2019: אור חוזר עם חמישה סרטים
  • פסטיבל חיפה 2019: דיווח שלישי של עופר
  • פסטיבל חיפה 2019: אור מצטרף לדיווחים היומיים
  • פסטיבל חיפה 2019: דיווח ראשון של עופר
  • מה לראות בפסטיבל הקולנוע של חיפה 2019
  • ״יום גשום בניו יורק״, סקירה
  • ״ג׳וקר״: ההבדל בין סרט מדובר לסרט גדול
  • כל הנציגים לפרס הסרט הבינלאומי הטוב ביותר
  • איש מזל התאומים
  • המלצות סינמטקים - מהדורת אוקטובר 2019

״ימים נוראים״, סקירה

26 בספטמבר 2019 מאת עופר ליברגל

על סרטו של ירון זילברמן אני כותב עם היציאה הרשמית שלו לאקרנים, אולם דומני כי אל הדיון עליו אני כבר מגיע באיחור. לא רק בגלל שביקורות אחרות, בעברית ובכלל, פורסמו כבר לרגל הקרנות טרום הבכורה בישראל ובכורתו העולמית בפסטיבל טורונטו. אלא בגלל הנושא הטעון של ״ימים נוראים״ וזכייתו בפרס אופיר לסרט הטוב ביותר, שגורמות לכך כי הדיון בו כבר מתחיל לעייף עוד בטרם הקהל יכול היה לצפות בו, פרט לבית קולנוע אחד בתל אביב. אני סבור כי מגיע לסרט יחס של יצירת אמנות מורכבת העומדת בפני עצמה, ואנסה לעשות זאת בטקסט זה, אך איני יכול לנתק את עצמי לחלוטין מן השיח.

הסרט עוסק ברצח רבין, נושא אשר עדיין טעון רגשית ופוליטית עבור לא מעט אנשים, בהם גם אני, ולכתוב את המילים ״יגאל עמיר״ ו״גיבור הסרט״ באותו משפט זה עדיין משהו שמעביר בי צמרמורת קלה. עם זאת, אני סבור כי אף אדם אינו מפלצת או רשע טהור, וגם רוצחים יכולים להיות נושא ליצירה קולנועית מורכבת שתחקור את נפשם. זאת מבלי שהיצירה בהכרח תאדיר אותם, גם אם היא מוצאת בהם צדדים אנושיים. וליתר השאלות שדורשות תשובה קצרה בטרם אנמק את דעתי: אני סבור כי הסרט טוב; אני סבור כי יש בסרט גם דברים פחות טובים ובעיות; אני לא סבור כי כל ישראלי חייב לראות אותו; בנימין נתניהו יוצא מן הסרט לא טוב בגלל סיבות הידועות לכל מי שמכיר את המקרה/זוכר מה קרה כאן לפני כ-25 שנה; אני הייתי בוחר בנציג ישראלי אחר לאוסקר ו/או לפרס הסרט הכי טוב של השנה, אבל אני חושב ש״ימים נוראים״ הוא בחירה ראויה.

הסרט עוקב אחר יגאל עמיר (בגילומו של יהודה נהרי הלוי) מרגע החתימה על הסכם אוסלו א' ועד לרצח של יצחק רבין. הדברים נראים רק מנקודת מבטו של הרוצח אבל הסרט, אותו כתבו זילברמן ורון לשם עם התסריטאי השותף יאיר היזמי, לא מראה את חייו של עמיר כסובבים רק סביב מה שהוא ראה כשליחות לחיסול הסכמי אוסלו. הם גם מראים את יחסיו עם משפחתו, חבריו וגם עם נשים, אם כי מובהר שהמחשבה הפוליטית הנחתה את חייו בכל המעשים שלו. כולל לפני התקופה המתוארת בסרט, שרק הבהירה לו את דרך הפעולה הראויה מבחינת תפיסת עולמו האישית, שהסרט מצליח לראות כי היא מעוות מבלי לגלוש לייצוג חד מימדי או ויתור על אמינות. ברגעים הטובים של הסרט, עולים מספר דברים אשר יכולים להסביר משהו מן ההתנהגות של עמיר, אבל אף אחד מהם אינו הסבר חד משמעי או יכול להיות מבוסס כגורם בודד אשר שיכנע אותו לבצע את הרצח.

עמיר מוצג בסרט כסטודנט מוכשר למשפטים, בעל יכולת אינטלקטואלית גבוהה, אשר מגיל צעיר חשב כי הוא מוכשר וטוב יותר מן האחרים למרות (או בגלל) שחש כבר בילדותו קיפוח על רקע עדתי. הדבר גורם לו לסמן מטרה ולכבוש אותה, כהגדרתו, בין אם זה שידוך עם הבחורה הכי מבוקשת באוניברסיטת בר אילן ובין אם זה חיסולו של ראש הממשלה כאקט של שליחות דתית. הסצנות בהן עמיר משוחח עם נאוה, הסטודנטית המבוקשת שמגיעה ממשפחה אשכנזית-דתית מכובדת (דניאלה קרטס), מוצגות רובן בעידון אשר יוצר הזדהות עם עמיר.

מה שפחות עובד עבורי היו הסצנות בהן בני הזוג הדתיים פוגשים את המשפחות זה של זו, סצנות שנופלות מעט לקלישאות של ייצוג עדתי. רק הקצב האיטי וההקשר למציאות מונע מרגעים אלה להפוך לשחזור של סרט בורקס. הטענה לפיה בגלל שהממסד הדתי-לאומי האשכנזי דחה אותו גרמה לעמיר לרצות להתבלט יותר ולבצע בעצמו את האקט האלים, היא הטענה היחידה בסרט שהייתה חדשה עבורי. ובגלל שהיא לא באה לבדה אלא מלווה בתמונה רחבה יותר המציגה גם תגובה של עמיר לאירועים פוליטיים אחרים, היא מתקבלת כחלק מן התמונה הגדולה.

הסרט נותן גם חשיבות רבה להוריו של יגאל עמיר. אביו, שלמה (אמיתי יעיש בן אוזיליו), מוצג לא רק כקול השקול במשפחה, אלא גם כמי שמציג תפיסה פוליטית מתונה. כולל זעזוע מן הטבח שביצע ברוך גולדשטיין, טבח שאחריו עמיר גיבש את ההבנה כי גם עליו לנהוג באלימות. לעומת זאת האם, גאולה (ענת רבנציקי), לא ממש מביע דעות על הממשלה, והפוליטיקה שמעסיקה אותה היא בעיקר הקיפוח העדתי. בעוד הדמות של האב היא אולי החזקה ביותר בסרט פרט לדמות הראשית, האם נראית לרוב כקריקטורה בעלת טון מעט קומי ומזלזל, שלא מתיישב היטב עם הרכיבים האחרים בסרט.

דמויות מפתח אחרות בסיפור הרצח, זוכות לייצוג בסרט: האח חגי עמיר (יואב לוי) שהיה שותף לתכנית, משתף הפעולה הנוסף דרור עדני (דולב אוחנה), מרגלית הר שפי (סיוון מסט) ששמעה מעמיר על הכוונה לרצוח את ראש הממשלה, ואבישי רביב (רענן פז) שהיה סוכן שכ"ב שהעמיד פני מנהיג ארגון טרור יהודי בו היה חבר עמיר. דמויות אלה עובדות בעיקר מפני שהסיפור המלא שלהן רק נרמז ואנחנו לא מבינים לא את כל המניעים שלהן וגם לא את היחס האמתי כלפי עמיר. הר שפי נראית לפרקים כמי שמשחקת משחקי משיכה ורתיעה עם עמיר ולפעמים כמי שנחרדת ממה שהוא אומר. רביב מוצג לרוב כמי שמנסה להוביל ולהסיט אך עמיר ואחרים פועלים בלי קשר אליו, כנראה בגלל שהם יודעים שהוא שתול, ולכן ברוב הסצנות בהם הוא מופיע הוא נמצא ברקע. עדני מוצג כמי שמעריץ את האחים עמיר או רוצה להתקרב אליהם בגלל שהוא חושק באחותם, אשר אינה מעוניינת בו. הנגיעות הקטנות של הסיפור האנושי מוסיפות עניין אנושי לסיפור המוכר של הסרט ומכנסים פנימה מתחים קטנים בסיפור שסופו ידוע.

הכוח של הסוף הידוע כולל גם את הסיבות שבגללן אולי הסרט מוצג ככזה שחייבים לראותו. בזאת כלולים תיאור האופן בו רבנים שייעצו לעמיר הלכו מסביב לנקודה, על מנת לרמוז לו כי יש אישור הלכתי לרצח, וגם ההסתה בהפגנות הפוליטיות בהן לקח עמיר חלק לצד בכירים באופוזיציה, כולל יושב ראש הליכוד דאז וראש הממשלה הנוכחי בנימין נתניהו. חלקים אלו משולבים לקראת סופו של הסרט ואני חשתי כי יש בהם סוג של שבירה סגנונית, אבל לא בגלל המעבר לשילוב קטעי ארכיון וצילומים שנעשו עבור הסרט. כי בעוד החלק הראשון השתמש בקצב מדוד על מנת לחמוק מדמגוגיה, חלקו המסיים של הסרט מנסה להדגיש מסר חד משמעי.

בכך הופך הסרט לסוג של הטפה למשוכנעים, שתרתיע את המתנגדים לא בגלל האשמות נגד נתניהו והרבנים, שאינן חדשות, אלא בגלל האופן שבו הן מודגשות בסרט. כולל בסצנות אשר נראה כי האשמות אלה משחקות מעט יותר עם מה שקרה באמת, וגם אמירת הסאבטקסט על חשבון דיאלוג מחושב, באופן המזכיר את סרטו של גיתאי "רבין – היום האחרון". יש לציין כי גם בחלק הזה של ״ימים נוראים״ ישנם גם רגעים חזקים, והסגולות של הסרט, בהם אגע גם בפסקה הבאה, לא נעלמות בסיום. הן כן מצביעות, לדעתי, על חולשה מסוימת בגיבוש המסר הסופי והן חוברות לידי כך שבסופו של דבר, הסרט מרגיש ארוך מדי ולא אחיד ברמתו.

בטקס פרסי אופיר הסרט זכה רק בפרס אחד נוסף מלבד פרס הסרט. הזכייה על עבודת הליהוק של אורית אזולאי היא לא רק מוצדקת, אלא גם נותנת את הדגש להישג הכי בולט שלו. כמעט כל השחקנים בסרט לא מאוד מוכרים אבל כולם לא רק משחקים היטב, אלא מתאימים כמו כפפה ליד לדמויות שהם מגלמים. בכך הם משדרגים את התסריט גם באמינות וגם ביכולת לרגש. סרטו הקודם של הבמאי, "כלים שלובים", התבסס על קאסט שכלל את שחקני האופי האמריקאים הטובים ביותר, ובסרט זה העבודה שלו עם השחקנים מרשימה לא פחות. גם השחזור התקופתי של שנות התשעים נראה אמין מאוד. לא פשוט לעשות זאת בסרט שכולל לא מעט צילומי חוץ באתרים שונים ומורכבים כמו אוניברסיטת בר אילן, ויש לתת את הקרדיט למעצב האמנותי דני אבשלום ולמעצבות התלבושת לאורה שיים ונעמי בר אור. בעזרת בניית העולם, והצילום של עמית יסעור אשר לא מנסה להבליט את עצמו, "ימים נוראים" בונה מציאות מאוד אמינה אשר מצליחה להחיות את הכאב על הרצח ועל השבר שנותר בין חלקי החברה הישראלית.

תגובות

  1. Dudi mihaelov הגיב:

    אכן. אתה ומאיר שניצר היחידים כמעט מהמבקרים שקלטו את הפוזה והבעייתיות, של הסרט הזה. יש בו גם ניכור ורובוטיות שקשה להסביר, אבל כמו דיגמון של קיצוניות.

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.