סיכום 2013: מגמות ומשמעותן (סקס, אהבה, אפוקליפסה ושאר ירקות)

באופן כללי, יש דבר מלאכותי מאוד בסיכומי שנה, שכן השנה הקלנדרית היא בסופו של עניין נקודה אקראית בציר הזמן. מה גם שסרטים נודדים משנה לשנה: "אהבה" של מיכאל האנקה הוא אחד מסרטי השנה שעברה שלי, אבל יצא בארץ רק ב-2013. וזה לא שהמעבר בלוח השנה משנה משהו מן הסרטים עצמם. חיבור הסרטים על ידי מגמות גם הוא נגוע באותה רוח של הכללה ומלאכותיות. הרי הסרטים מן הסתם לא היו מודעים זה לזה במהלך העשייה (או לא בכל מקרים – למשל, סרט האנימציה הרוסי "מלכת השלג" על פי הנס כריסטיאן אנדרסון, שיצא בחודשים הראשונים של השנה, נעשה בכוונה להקדים סרט של דיסני על פי אותה אגדה, שיצא בסופה ונקרא "לשבור את הקרח").

אבל קולנוע, כמו כל אמנות, משקף את רוח התקופה בה הוא נוצר, במידה מסוימת הוא ביטוי למודע הקולקטיבי, או לתת-מודע הקולקטיבי, של האמנים שיוצרים אותו ושל הקהל הצורך אותו, לכן יש במגמות הללו, שאני ומסכמי שנה אחרים מוצאים, משהו אשר בהחלט ניתן ללמוד ממנו על החברה. אז הנה הערות על כמה מן המגמות של הקולנוע אשר נראה על מסכי הארץ ב-2013, כפי שנחווה על ידי, שכן את רוב מה שאני יודע על העולם, למדתי בסרטים.

סקס לא סקסי

אבי נשר העלה בפודקאסט עם דורון פישלר  נקודה מעניינת: בעידן האינטרנט, סקס כבר לא מוכר ולכן אין עוד מקום לסקסיות בקולנוע המסחרי ויש פחות מין בקולנוע. הטיעון הזה הגיוני ונובע משינויים חברתיים, אבל יש בו בעיה אחת: התחושה היא שב-2013 נראה בבתי הקולנוע יותר מין מאי פעם, בסרטים הוליוודים ועצמאים, מכל מקום בעולם. אומנם סרט כמו "סודות הסקס הזן" עבר בלי צופים רבים במיוחד (אני לא צפיתי בו ולא יודע מי כן) אבל במקרים אחרים סקס הפך לעניין שבשגרה – וזה העניין. סקס בקולנוע כבר כמעט ולא מנסה לגרות מינית. אם זה קורה, לרוב זו לא המטרה או לא המטרה העיקרית – ולא תמיד זה היה העניין. ישנם גם סרטים, לדוגמה "ספרינג ברייקרס", "רק אלוהים סולח" או "דון ג'ון", בהם הייצוג של מין ועירום אמור בראש ובראשונה לייצר ניכור וסלידה ממין ובטח מן התרבות בה מין הופך לדבר נגיש מדי ומדובר מדי.

ישנם גם מקרים אחרים, כמו "אור לאחר החשכה" בה אורגיה המונית נראית מאוד לא מגרה, אך מנסה – ולדעתי גם מצליחה – להעביר סוג של חוויה רוחנית. כזה היה גם המקרה בסצנה הארוכה ב"כחול הוא הצבע החם ביותר" רק ששם זה פחות עבד. אבל בסצנות אחרות מאותו סרט סצנות הסקס תיפקדו היטב כאמצעי לבניית דמות, אחד מתוך רבים, וסצנות מין אחרות היו רגעי שיא דרמטיים דווקא, כאשר הצפייה בשחקניות יפות ללא בגדים לאו דווקא הייתה הדבר האפקטיבי בסצנה. השיא הוא "זרים על שפת האגם" סרט עם לא מעט עירום ומין – אבל בלי אירוטיקה, רק עם חיפוש אחר קירבה, חברות ומשמעות בעולם ריקני. המין הפך מסמל לאהבה לסמל של העדר אהבה, של חיפוש אחר אהבה שרק לעיתים נדירות מוצא התאמה עם הפורקן המיני.

הסרטים שציינתי הם רק חלק קטן מן המקרים בהם התופעה באה לידי ביטוי השנה בקולנוע. הרי היה לנו סרט כמו "מפגשים" שעסק בטיפול מיני ובאופן כללי, סרטים נוטים להסתיים מעט אחרי הפייד-אאוט המסורתי בסצנות אהבה, העירום חודר לפריים. היום כבר לא הולכים לקולנוע על מנת לראות סקס. אבל הקולנוע מראה לנו סקס על מנת שנחוש לא בנוח ואחר כך על מנת שנחשוב מה חסר בחיים שלנו. בהרבה מן המקרים מדובר באהבה.

אהבה

והשינוי ביחס לסקס מוביל גם לבחינה מחדש של המונח אהבה, שדומה כי הוא פחות כפוף למין, או מחייב שילוב של מין, מאשר בעבר. בראשית השנה, הסרט שהמילה "אהבה" היא כותרתו (וכאמור, היללתי אותו כבר בשנה שעברה) דן במסירות ברגע בו הגוף – ומאוחר יותר השכל – כבר מפסיק לתפקד. אהבה כהקרבה למען אחר, אבל גם מתוך התחושה החיובית הנוצרת מהקדשת העצמי למען מטרה, בעיקר כאשר המטרה היא האחר. "אור לאחר החשכה" הראה אהבה דרך משפחות שיש בהן לא מעט ניכור כשהחיים שלווים, אבל מסירות וקירבה ברגעים הקשים, כאשר צל המוות מתקרב. "חלודה ועצם" הציג מערכת יחסים שנוצרת מתוך נוחות הדדית בקירבת האחר, עוברת דרך שלב של מין ואז מגיעה בצורה מפתיעה לאהבה.

"לפני חצות" הנהדר בחן את הקולנוע הרומנטי מנקודה חדשה: לא רק מה קורה אחרי הסוף הטוב, אלא מה קורה שנים לאחר מציאת "הנפש התאומה". ברגעי השיא, דמות אחת מטיחה בדמות אחרת כי היא כבר לא אוהבת יותר, אבל הסרט מראה מצב יותר מורכב – האהבה שורדת והיא חזקה מן התשוקה המינית, אבל היא לא תמיד שמחה. וב"אפסטרים קולור" נוצרים אהבה וקשר בין שני בני אדם אשר נמשכו זה לזו רק בעקבות התערבות של גורם שלישי שרקם את הקשר בניהם – אך עדיין ניתן לומר שיש שם אהבה, לצד זיכרון של אהבות קודמות אשר קמלו.

ויש גם מקום מיוחד לאהבה בין הורים לילדים. ב"מנועים קדושים" – סרט שנע בין עלילות שונות וז'אנרים שונים – השיא הדרמטי הוא מפגש בין אב לבתו. וב"סיפור משפחתי" יחסים בין הורים לילדים מעוררים דיון מזווית מפתיעה. ב"לתפוס את אבא" החיפוש אחר האב הנעדר הוא חלק אינטגרלי בעלילה. "צעירה ויפה" של אוזון תופס כותרות בעיסוק של זנות בגיל הנעורים, אבל הבעיה הרגשית שלו נובעת במידה רבה מתוך ניכור בין נערה מתבגרת לאם. וב"לפני חצות" ו"אור לאחר החשכה" שהוזכרו כבר, הורות היא מוטיב מרכזי. ב"הכל יחסים" הורות הינה נושא מרכזי לא פחות מזוגיות.

ויש גם את העניין של חטיפות ילדים, שראינו השנה בסרטים: "3096 ימים", "אסירים", "מי מפחד מהזאב הרע", "הנוער" – ובצורה מרומזת בעוד כמה סרטים, לעיתים כעלילת משנה. אבל העיקר הוא מה קורה לנערים כשהם גדלים, כמו בסרטים "בלינג רינג", "צעירה ויפה", באופן פחות ב"כחול הוא הצבע החם ביותר" ובאופן מצמרר ב"שש פעמים". חברה של בני הנוער היא יותר מתמיד מקום אלים, נטול ערכים ובמידה רבה נטול הורות. לכן אין זה פלא שסיפור האהבה הטוטאלי ביותר – וגם אחד מן הבעיתיים ביותר שנראו השנה – הוא אהבה של אם לבנה (והרבה פחות מזה לבתה) ב"כנס העתידנים" של ארי פולמן.

אבל גם מקומה של האהבה האפלטונית צבר תאוצה השנה, בטח בעידן בו הסקס אינו סקסי ומהווה לא פעם ריחוק מאהבה וקירבה. "בית ספר למפלצות" היה, כמו "מפלצות בע"מ" שקדם לו וכמו בעצם כמעט כל סרט של פיקסאר, שיר הלל לידידות. וגם דיסני סיפרו השנה סיפור מצוייר של אהבה חזקה מקשר רומנטי, אהבה בין שתי האחיות, הגיבורה והאויבת, ב"לשבור את הקרח".

בכלל, היו לא מעט סיפורי אהבה בין נשים השנה, חלקם גם גופניים כמו "כחול הוא הבצע החם ביותר" בו נדמה כי האהבה עזה ביותר דווקא לפני המימוש הפיזי, או אחרי שהמימוש הפיזי פוחת. ויש גם את מערכת היחסים האפלטונית בין שתי נשים, אשר מתפרקת לאיטה ומנסה להבנות מחדש בסרט "פרנסס הא" -מערכת יחסים שיש בה הרבה אכזבה, געגועים וכאב, והיא כולה אהבה, בעיניי.

אפוקליפסה

הקשר קרוב יותר משנדמה – סוף העולם הפך למגמה בולטת כבר ב-2011, ושרד עד השנה, עם שתי קומדיות דווקא, אשר העמידו במרכזן את הסוף הטוטאלי – "סוף העולם" הנהדר שלא הופץ וגם "סוף.". אבל בשני המקרים, יותר משאלו היו קומדיות, יותר מאשר סרטים על סוף העולם, אלו היו סרטים על חבורה גברית ועל חברות גברית ספציפית, בין שני גברים שהם חלק מחבורה גדולה יותר. ושניהם גם סרטים על אהבה בין גבר לגבר. לא בבדיחות ההומוסקסואליות החוזרת על עצמן יותר מדי ב"סוף." אלא בעלילת היחסים אשר נבנית בשני הסרטים הללו בצורה שונה אך דומה. שני הסרטים מצביעים על שני פחדים – תחושה כי סופו של העולם הרקוב הזה קרוב משנדמה ותחושה כי העולם כבר הסתיים ברגע בו התרחקנו מן החברים שלנו.

טכנולוגיה

ב"סוף העולם" כמו גם בסרטים קודמים של הבמאי שלו, הנמסיס של מפיצי הארץ, אדגר רייט (טוב, נישאר ב-2013) האויב הוא הטכנולוגיה, שהופכת אנשים ללא-אנשים. ואני לא אכנס לדיון בסרט על איך באמת צריך לקרוא להם. ובאמת, במידה רבה הקולנוע השנה הפך לקולנוע-ללא-קולנוע, כאשר הטכנולוגיה הדיגיטלית יצרה עולמות מופלאים, או לפחות עשירים (למשל "ארץ אוז" שלא ניתן לדמיין במציאות). האם הקולנוע הוא עדיין כלי לתיעוד מציאות ברגעי שינוי? בראשית השנה זכה באוסקר לצילום "חיי פיי" אך חלק ניכר ממה שצולם בסרט והואר באור כה יפה למעשה כלל לא היה שם, אלא נוצר בידי מחשב. עמונאל לובצקי, שצילם השנה בצורה מהפנטת אור טבעי ב"אל הפלא", יהיה כנראה מועמד לאוסקר ואולי יזכה על "כח משיכה" הישג מרשים של צילום בשוטים ארוכים – אבל רוב מה שמצולם בסרט הזה לא שם. אפילו ההישג המפואר של יאנוש קמינסקי בצילום "לינקולן", נעזר בתיקונים דיגיטליים לצילום הייחודי.

והאם באמת צריך שחקנים, בעידן בו הדבר המרשים ביותר ב"ההוביט" על המשכיו הם גולום והדרקון? דומה כי לפחות בשלב הזה, במאיי הקולנוע עדיין מאמינים בקשר למציאות, או לפחות בכך שאין תחליף לקשר עם המציאות הנוצר דרך יכולת של השחקן – יכולות שאינן מדידיות לגמרי. על זה התבסס במידה רבה "מנועים קדושים", שכולל גם סצנה של דגימה דיגיטלית של דני לאוון, השחקן הווירטואוז. ובסצנת הדגימה ב"כנס העתידנים", על העידן בו לא יהיה עוד צורך בשחקנים, ארי פולמן נותן להארווי קייטל ולרובין רייט לבטא את האנושיות שלא ניתנת לשינוי טכנולוגי. ובין כל האפקטים של "כח משיכה" התחושה היא שיותר מכל, הסרט מסתמך על השחקנית הראשית שבו.

התשובה הגדולה ביותר לגבי שאלת כוחו של השחקן הגיעה דווקא משחקנים לא מקצועיים, שהם פושעים בעברם, בסרט הכלא/תיאטרון/חיים הנפלא של האחים טביאני "קיסר חייב למות". היה שם משהו ששום טכנולוגיה לא תוכל לייצר, שלם הגדול מסך חלקיו.

קולנוע גדול יותר, וגם קאמרי יותר

הוליווד מנסה להתמודד עם משבר האינטרנט באמצעות גודל – סרטים מרובי לוקיישנים, כוכבים בהופעות אורח, ובעיקר אורך. כאילו סרט של פחות משעתיים וחצי אינו משהו ששווה לצאת מהבית עבורו לראות על המסך הגדול. התוצאה – פחות או יותר כל סרטי הקיץ הגדולים היו ארוכים מדי, לעיתים הם הפכו חוויה כפיית למשהו מייגע. ראו ערך "וולברין", "הפרש הבודד", "אירון מן 3", "איש הפלדה"  או בערך כל סרט.

אבל במקביל, צומח גם הקולנוע הקאמרי, המבוסס על מספר מצומצם מאוד של שחקנים. "ונוס בפרווה", שחותם את השנה, הוא דוגמה נהדרת. גם "לפני חצות" שהוזכר לעיל, הוא בבסיסו כזה, ואפילו "מי מפחד מהזאב הרע" מסתפק ברובו ב-3-4 שחקנים. וב"זרים על שפת האגם" מדובר ב-6-7 דמויות וכמה ניצבים. והיה לנו השנה גם את "הכל אבוד", לכאורה סרט של שחקן אחד, אבל גם סרט גדול באופי שלו. "כח משיכה", לכאורה הסרט הטכנולוגי של השנה, הוא סרט של שחקנים ספורים, רוב הזמן שחקנית אחת. הקולנוע מצד אחד גדל יותר ויותר, אבל הקסים דווקא בעזרת סיפורים של מעט דמויות, ובעיקר עלילה פשוטה.

תיאטרון

השנה החלה ב"אנה קארנינה" והסתיימה ב"ונוס בפרווה". שני סרטים עם מעט מאוד משותף פרט לעניין אחד – טשטוש ההבדלים בין תיאטרון המוצג על הבמה, מאוחרי הקלעים של ההצגה והסיפור המסופר בהצגה. באמצע, "קיסר חייב למות" עסק באותו נושא בדיוק. ואני לא משייך את זה לקבוצה רחבה של סרטים העוסקים בטשטוש בין קולנוע למציאות. "מנועים קדושים" מתאים כאן כפי שהוא מתאים לכל סעיף בסיכום הזה, אבל יש משהו אחר. משהו נוסטלגי. הדור הנוכחי של צופי קולנוע כבר פחות ופחות משווה בינו לבין תיאטרון. אולי אפילו כלל לא מכיר את האופציה של תיאטרון. ואולי, כאשר הקולנוע נמצא במשבר מול טכנולוגיה/אמנות חדשה, הוא נזכר באמנות הקודמת שהוא הכניס למשבר עם רגע לידתו. הכניס למשבר, אך לא חיסל.

קולנוע

כתבתי הרבה; אך על קולנוע כתבתי כה מעט; לא על הקולנוע עצמו, על המדיום האמנותי, על החידושים ביחס לפריים ולעריכה. שפת הקולנוע ממשיכה להתפתח, היא מעולם לא חדלה. מגמת השוטים בהם המצלמה לא נעה התפחתה בשנים האחרונות ועבדה יפה גם השנה: בעיקר ב"אהבה" וברגעים מסוימים ב"זרים על שפת האגם". שוטים וירטואוזיים ראינו לא מעט, גם בסרטים בעייתים כגון "מקום בתוך היער". ב"אור לאחר החשכה" ראינו שימוש ביחס מסך לא שגרתי והרבה משחקים עם עדשות המצלמה בשאיפה לייצר תיאור אמין יותר, אימפרסיוניסטי יותר, של הטבע. התלת מימד גם הוא המשיך השנה להתפתח וב"כח משיכה" אולי הגענו סוף סוף לסרט בו התלת מימד הוא חלק מן הבנייה האמנותית של הסרט.

סטיבן סודרברג ביכה השנה את מות תעשיית הקולנוע, אבל גם הראה איזה אמן של זוויות צילום והחלטות עריכה הוא, בסרטים כמו "תופעות לוואי" ו"חיי עם ליברצ'ה". אדגר רייט וסיימון פג כתבו תסריט מופתי ומדויק ב"סוף העולם". ולא מעט יוצרים ניסו לאתגר את המבנה הקלאסי של התסריט, למשל ב"מגע של חטא" או בסרטים שהופצו, כמו "מנועים קדושים" או "שש פעמים". ודומה כי כל מה שציינתי עד כה (פרט לתלת מימד) נמצא ביצירה קטנה ואדירה שראיתי בפסטיבל ירושלים – "36" של הבמאי התאילנדי נאוופול תמרונגרטנריט.

אבל אולי הבחירה הקולנועית המעיינת של השנה היא כוחו של הקלוז-אפ, כפי שהודגם על ידי עבדלטיף קשיש ב"כחול הוא הצבע החם ביותר"  – סרט שהוא כמעט מבחן תיאורטי בקלוז-אפ כחושף נפשה של השחקנית, כמחקר של הפנים האנושיות וכמבטא קירבה ומציצנות לדמות. אבל קלוז-אפ שהוא יותר מקלוז-אפ, כי הוא מלווה בסיפור קטן מימדים אך כובש וכואב.

קולנוע ישראלי

"לרדת מהעץ", "רוק בקסבה", "עלטה", "מעשיה אורבנית", "איגור ומסע העגורים", "בננות", "אני ביאליק", "עמק תפארת", "מחכים לסורקין", "להישאר בחיים", "פלאות", "שבלולים בגשם", "אליס", "לצוד פילים", "יללת הזאבים", "מנתק המים", "מי מפחד מהזאב הרע", "פרדייז קרוז", "אוסטרליה שלי", "הנוער", "עד סוף הקיץ", "בית לחם", "כנס העתידנים", "כידון", "שרקייה", "פנתר לבן" ו"שש פעמים". כולם הופצו השנה, בתוספת סרטים תיעודיים שלא ציינתי, וגם "אנה ערביה" שטרם ראיתי. יש כאלו שאהבתי יותר וכמה שאהבתי פחות, אבל אני מציין את כל אלו כי בכולם הייתה מקוריות והיו כמה וכמה רגעים שהסבו לי הנאה וחומר למחשבה. ברשימת סרטי השנה שלי, שתעלה בקרוב, יהיה לקולנוע הישראלי ייצוג לא קטן. תודה רבה לכל היוצרים על שנה מרתקת.