• סרטים חדשים: ״אד אסטרה״ של ג׳יימס גריי
  • !יום הולדת 9 לסריטה
  • פרסי אופיר 2019: מהמרים על הזוכים
  • ״קצפת ודובדבנים״, סקירה
  • ״עונת החתונות״, סקירה
  • נוכלות בלי חשבון
  • ״השורד״, סקירה
  • הסרט הבינלאומי הטוב ביותר 2019 - חלק שני
  • פסטיבל ונציה 2019: הסיכום של עופר
  • זה: חלק 2
  • המלצות סינמטקים: ספטמבר 2019

מבט אל פסטיבל TLV לקולנוע גאה 2013

6 ביוני 2013 מאת אור סיגולי

ביום שבת הקרוב, זה שקיבל את הסימן הנוצרי של ה-8 ליוני 2013, יחל פסטיבל TLV לקולנוע גאה את מהדורתו השמינית, בניצוחו של יאיר הוכנר וצוותו המסור.
הפסטיבל יהיה חלק מאירועי שבוע הגאווה שתל אביב דוחפת באופן כמעט בלתי אפשרי (למי שהסתובב בתל אביב בשבועות האחרונים עומס דגלי הגאווה הבוהקים מכל עמוד תאורה וכל ויטרינה של חנות יכול לגרום לו לחשוב שהוא נמצא באחד ממשחקי הארכייב הצבעוניים מ"ראלף ההורס". לא שאני מתלונן, חלילה) ויתרחש בסינמטק תל אביב ובמרכז הגאה בגן-מאיר, לא כולל כל מיני מסיבות ואירועים שמחים אחרים במקומות שונים בעיר.

השנה יש לי את הכבוד לשמש כשופט בתחרות הסרט הקצר הבינלאומי ובתחרות התסריט הקצר, כך שסביר שאת רוב הפסטיבל אבלה באולם ההקרנה בגן-מאיר, אבל זה לא אומר שאין מה לראות גם בסינמטק. בשבועות האחרונים צפיתי בכמה מהסרטים שיוצגו בפסטיבל, ובנוסף לזה כבר הספקתי לתפוס עוד כמה בפסטיבל הלונדוני שבו הייתי במרץ, אז אני מרשה לעצמי להמליץ לכם על כמה מהסרטים והאירועים שתוכלו למצוא השנה בין הבירות והים.

סרט הפתיחה של הפסטיבל הוא סרט ישראלי, שזה כבר משמח. "שבלולים בגשם", סרטו של יריב מרדכי מוזר, שמוכר בעיקר כמפיק וכבמאי תיעודי ("המלחמה הראשונה שלי" ו"גברים בלתי נראים" משנה שעברה, שיוקרן גם הוא במהלך הפסטיבל), הוא גם אחד מנציגי מסלול הפרינג'/גרילה בפרסי האופיר הקרבים. הסרט מבוסס על סיפור קצר של יוסי אבני בשם "גן העצים המתים" ובמרכזו סטודנט צעיר שחי עם חברתו, המתחיל לקבל מכתבי אהבה אנונימיים ממישהו, מה שמערער את תפיסת עולמו ומאיים על הזוגיות שלו.

לסרט כמה סצנות יפות, צילום טוב, שחזור מרשים של תל אביב האייטייזית והופעה מקסימה של מורן רוזנבלט (המועמדת לאופיר על "אודם" בשנת 2011) הנרשמים לזכותו. הבעיה המרכזית שלי הייתה, אם יורשה לי, שהסרט לקח אותי אחורה למקומות שכבר קיוויתי שחלפו מהתפיסה, והם הייצוג של חיים הומוסקסואלים כקיום שנידון לבדידות וכאב, לעומת החיים הסטרייטיים שבהם גלומה תקווה ונחמה. אולי זו רק נקודת המבט שלי שחוותה את הסיפור של "שבלולים בגשם" ככזה, אבל על אף שיכול להיות שהוא נאמן מאוד לרוח התקופה התל אביבית בשנות השמונים, כיום הוא מציג תמונה ארכאית. בדיוק הבעיה שהייתה לי עם "הר ברוקבק", אגב (זה והעובדה שסרטו של אנג לי שעמם לי את הצורה. גם זו הייתה בעיה).
סרטו של מוזר מוקדש לעמוס גוטמן, אחד מגדולי יוצרי הקולנוע שהיו למדינתנו, ואני חושש שיותר מכל מה שאפיין את הקולנוע הגוטמני דווקא התוגה הפתולוגית של סרטיו היא זו שהובילה את "שבלולים בגשם". אבל זו התפיסה שלי, ואתם לחלוטין מוזמנים לעמת אותה עם שלכם. בכל מקרה, זה שהסרט מעלה דיון מעניין בהקשר הזה, זה גם סימן טוב.

שבלולים בגשם

שבלולים בגשם

הקולנוע הישראלי בכלל מקבל דגש ראוי בפסטיבל, כמו בכל שנה. בנוסף ל"שבלולים בגשם" תוכלו למצוא הקרנות לשני סרטיו האחרונים של איתן פוקס – "הסיפור של יוסי" משנה שעברה ו"בננות", גם הוא במרוץ לאופיר 2013 (זוהי סקירתו של עופר עליו). האמת היא שראיתי את "בננות" רק לאחרונה ואני חייב לציין שמדובר בסרט כיפי במיוחד, מהסוג שאם מתמסרים אליו הוא מחזיר בהנאה גדולה. העיצוב האומנותי של ערד שאואט (זוכה האופיר על "הערת שוליים"), המוזיקה וצוות השחקנים (במיוחד עפר שכטר) מתלכדים לכדי חגיגה חיננית למדי. לכו לצפות בו, אם טרם עשיתם זאת.
עוד נציגי ישראל 2012 ששווה לתת להם הזדמנות אם טרם עשיתם זאת הם "יותר איטי מלב" של ינאי גוז ויוני זיכהולץ עליו כתבתי בהקשר אחר בשנה שעברה, והדוקומנטרי המעניין והרגיש "כל הבקרים השמחים" של עומר יפמן עליו תוכלו לקרוא באריכות בפוסט הזה.
עם זאת, האירוע שהכי מרגש אותי השנה בפסטיבל הוא הקרנת סרטו הראשון של אייל גולדברג, "המבריא", סרט שאוחז במקום מאוד מיוחד אצלי. בשנה שעברה הפסטיבל הקרין את "פודרה" המעולה של גולדברג, שהוא מעין המשך של "המבריא", ומי שראה אותו אז חייב לעצמו את ההזדמנות לראות את המקדים. וכן, כתבה ארוכה ואישית על שני הסרטים האלו, תוכלו למצוא אצלנו גם.

בתחום התיעודי אני ממש ממליץ על "אני דיוויין" (I am Divine) של ג'פרי שוורץ, סרט הפתיחה של ה-LLGFF האחרון, שם צפיתי בו. מדובר בכרוניקת חייו ומותו של אמן הדראג והאייקון הקווירי דיוויין, שמזוהה בעיקר עם סרטיו של רוג'ר ווטרס, במאי הטראש האהוב ("אמא סדרתית", "פוליאסטר").
הסרט קצבי, מצחיק ומהנה במיוחד. גם אם אתם מכירים את הדמות הצבעונית שבמרכז הסרט וגם אם לא, ההנאה מובטחת.
בהקשר הזה, יהיה כיף גם ללכת לראות את "ספריי לשיער" (Hairspray) של ווטרס משנת 1987, הסרט שבעצם הכניס את דיוויין למיינסטרים והפך לקומדיית קאלט מאז. הסרט גם קיבל גרסה מוזיקלית בברודווי שהפכה לסרט נהדר בשנת 2007, ונותר המיוזיקל ההוליוודי האחרון שאפשר לצפות בו מבלי להתכווץ במבוכה.

שיחוק די מגניב של הפסטיבל הוא הבאת "פנים. מועדון סקס" (Interior. Leather Bar), שיתוף הפעולה של השחקן ג'יימס פרנקו ("פיינאפל אקספרס", מועמד לאוסקר על "127 שעות") עם הבמאי הקווירי טראביס מתיוס, שסרטו היפה "אני רוצה את אהבתך" הוקרן בפסטיבל של השנה שעברה. זה אחד הסרטים היותר מדוברים של פסטיבל ברלין האחרון, ובצדק. על אף שאורכו כשעה והוא לא איזשהו קולנוע חד פעמי, מדובר בתרגיל די מרתק שמעלה שאלות ששווה להתעכב עליהן.
סיפורו של הסרט מתחיל בשנת 1980, אז ביים ג'ון פרידקין את המותחן "שוטטות" (Cruising) ובמרכזו שוטר סמוי (אל פאצ'ינו) שמסתנן לעולם מועדוני העור וה-BDSM של ניו יורק כדי לתפוס רוצח סדרתי. הסרט, מין פיסת טראש דקדנטית שקשה מאוד להישיר אליה מבט בימינו, עורר סערה גדולה מאוד עוד בזמן הצילומים כאשר קבוצות גאות ברחבי ארה"ב הפגינו נגד הייצוג השלילי של הקהילה בסרט. אחרי שעבר את זה, נאלץ פרידקין להתמודד עם הצנזורה האמריקנית שדרשה ממנו לחתוך דקות ארוכות של מין מפורש מהסרט כדי לקבל סיווג הולם להקרנה בבתי הקולנוע.
שלושים שנה אחר כך מחליטים ג'יימס פרנקו, רגע לפני הצילומים לסרט הדיסני "ארץ אוז", ומתיוס לצאת ולשחזר את אותן סצנות נעלמות, ולתעד את התהליך תוך כדי. כך נוצר לנו סרט בתוך סרט שבכלל לקוח מסרט אחר. פראנקו ומת'יוס מלהקים קבוצת שחקנים – לא מעט מהם נתפסים כבעלי מודעות עצמית די מפוקפקת, האמת – לתפקיד אנשי המועדונים, ואת השחקן ואל לורן בדמותו של אל פאצ'ינו.
מה שבאמת מעצב את הסרט היא הנוכחות של פרנקו, שכמובן מהדהדת בכל רגע גם אם הוא לא על המסך (רוב האנשים בסרט מתוודים שהם הגיעו לפרוייקט המוזר הזה רק כי אולי תהיה להם הזדמנות להתנשק עם הכוכב) וזה עיקר הכוונה: פרנקו, שנמצא במקום של קונצנזוס עם סרט דיסני בדרך והנחיית טקס אוסקר מאחוריו, מנסה למתוח את גבולותיו שלו ושל הקהל ולבדוק מהו היחס שלנו למיניות שונה ומאיפה השתרשו התפיסות הללו. ככוכב סטרייט מיינסטרימי הוא זה שיכול לבחון את המקומות האלה בלי להתפס כפרובוקטור.
אבל מה שבאמת עניין אותי בעשייה של הסרט, ואני חושב שאילולא סצנות הסקס המאוד גרפיות הסרט היה יכול להיות שיעור חשוב בלימודי משחק, הוא דווקא המטען שסוחב עליו השחקן הראשי, ואל לורן.
לורן הוא שחקן ליגה ב' שטרם עשה את הפריצה הגדולה שלו, אשר מגיע לפרוייקט הזה עמוס חרדות. מצד אחד הסוכן שלו ואשתו תוהים לגבי הנחיצות של הפרוייקט הזה ברזומה שלו. כסרט אקספרימנטלי שיכול בקלות להחשב כסוג של פורנו, לורן יכול להפוך למזוהה עמו ודלתות הליהוק עלולות להסגר בפניו. מצד שני, הוא מאמין בפרנקו, חברו הטוב, ורוצה לעזור לו להגשים את החזון שלו. מה גם שנורא קשה להגיד לא לג'יימס פרנקו, מסתבר.
במשך יממת הצילום, המצלמה נשארת על לורן בזמן שהוא מתבלט ושואל את עצמו מה בעצם נותן מוטיבציה לשחקן ועד כמה אתה יכול לבטוח בבמאי שלך. עד כמה אתה יכול להסתכן ומתי הפרסונה שלך כדמות מתערבבת עם הפרסונה שלך כשחקן וכאדם. בעיני זה הכוח של הסרט.

פנים. מועדון סקס

פנים. מועדון סקס

לפסטיבל עוד תכנייה רחבה של סרטים עלילתיים ותיעודיים באורך מלא, המון מקבצים מגוונים של סרטים קצרים,  ופאנלים שונים כמו מפגש בנושא טלוויזיה גאה עם אבנר ברנהיימר ("אמא ואבא'ז"), כנס פיצ'ינג לקולנוע גאה, הכנס הבינלאומי הראשון לקולנוע גאה ומחווה לפול וויקפילד, אחד מהיוצרים הראשונים שהביאו את המיניות הגאה אל הקהל האמריקני,  עם רצף של סרטים אקספרימנטליים משנות השבעים של המאה הקודמת. וייקפילד עצמו יקבל פרס הוקרה מיוחד מהפסטיבל בערב הפתיחה.

טקס הנעילה יתקיים ביום שבת ה-15 לחודש אבל הקרנות בודדות בערבים ימשיכו גם יומיים לאחר מכן.

תגובות

  1. אבנר הגיב:

    משום מה אין "אזהרות" מפני סרטים שיוקרנו בפסטיבל והם ממש לא ראויים לצפייה! על סמך נסיון שנים קודמות- הסלקטיביות בבחירת הסרטים (מלבד הנושא כמובן) מאוד מפוקפקת ולעיתים הכיתוב הנלהב עלהם פשוט מוליך שולל!. משום מה אתם (ולא רק) בגלל "כפפות המשי" נזהרים מביקורתיות אמיתית, בלי חשש (בעייה של כותבים הנמצאים באותה ה"קליקה"?)- ביקורת על העריכה והמבחר של הסרטים- שחלקם הגדול בפסטיבלים הקודמים היו למטה מכל ביקורת וקשה להאמין שמי שבחר בהם צפה בהם קודם- ואולי הם נבחרו רק בגלל הפאן הההומואי שמתאים להקרנה באיזה מועדון אך לא לקהל באי הסינמטק שבא לראות "קולנוע". עובדה שחלק מהסרטים מצויין לגביהם בתוכנייה שהם מכילים קטעי מין פורנוגרפיים. תמהתני! אם זה פורנוגרפיה- מה זה עושה כאן בכלל? (אלא אם כן זה קשור לשיח סינמטקי אודות קולנוע פורנוגרפי וגבולותיו וכו'). ובנוסף- רוב הסרטים הם ללא תרגום מה שמונע מחלק ניכר מהקהל צפייה בכלל.

    1. אור סיגולי הגיב:

      מכל תגובתך הנמהרת, ברשותך אתייחס רק למה שקשור לפוסט הספציפי:
      מכל הסרטים עליהם כתבתי בפוסט רק אחד מהם בעייתי לצפייה. זהו "פנים. מועדון סקס" וכפי שבוודאי שמת לב אם טרחת לקרוא, בהחלט הזכרתי את הנושא. כל אחד מהסרטים האחרים שהוזכרו בפוסט ראויים אפילו לצפייה משפחתית. כך גם עשיתי בסקירה הקודמת בשנה שעברה.
      בנוסף לזה, כן, אני אולי כותב ב"כפפות של משי" אבל אין פה עניין של קליקה, אלא כבוד ליוצרים שעשו סרטים. אני יוצא מנקודת הנחה שגם אני לא אהבתי או לא התחברתי לסרט, עלי לכתוב עליו במלוא הכבוד והרצינות.

      לגבי שאר הטענות שלך, אני חייב להודות שעם חלק מהן אני מסכים.

  2. פינגבאק: TLVFest » Press 2013

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.