פרויקט מפסידי האוסקר לסרט הטוב ביותר – עונה 5, פרק 10: "זה ייגמר בדם"

הנה הוא, הפרק העשירי בעונה הנוכחית של הפרויקט, כפי שוודאי הבחנתם, ואתם יודעים מה זה אומר – זהו גם הפרק החותם שלה. מכיוון שאמרתי שעונת בחירת הקהל תהיה האחרונה, על פניו אני אמור כעת להתחיל בפרידה ותודות, אבל יכול להיות ששמתם לב בפרקים הקודמים שיש לי קצת מחשבות כפירה על סיום פרויקט מפסידי האוסקר לסרט הטוב ביותר. לא רק שאני נהנה מהשיט הזה בקטע די קיצוני, אלא גם שהתגובות מכם בהודעות במייל ובפייסבוק הראו שזה לא רק בראש שלי, ואיכשהו אתם זורמים אתי על זה.
מצד שני, אני עדיין מהוסס מלהודיע על העונה נוספת, גם כי אני צריך לחפש לה נושא, וגם כי בכל הכנות, המצב הכללי בו אנחנו חיים פשוט לא מוציא ממני מוטיבציה לכלום. אז בואו נשהה רגע את ההכרזות, ונתרכז בדברים טובים, כמו נגיד 2007.

את הפרק הקודם בפרויקט פתחתי בדיבור על הפופולריות של 2001 הקולנועית, אבל זה כאין וכאפס למה שקרה שש שנים לאחר מכן. 2007 נחשבת לשנה הקולנועית הטובה ביותר של האלף החדש, ואיכשהו באופן מאוד משמח ולא מאוד מאפיין זה גם תרגם את עצמו לאוסקר. הקטע הוא שכבר ראינו את זה בעבר. נגיד שלושים שנה לפני.
במהלך 2007 ארה"ב הייתה במצב מוראלי רע מאוד אחרי אסון התאומים, המערכה בעירק שאיבדה לגיטימיות, ושלטונו של נשיא רפובליקני לא אהוד במיוחד. זה הזכיר מאוד את תקופת מלחמת וייטנאם, על הבנים האמריקאים המתים מעבר לים, ופרשת ווטרגייט שיצרה משבר בין העם לשלטון. זה התרגם לשינוי בטעם האקדמיה, שבחרה סרטים אפלים יותר לעומת האסקפיזם של שנות השישים, וזה בדיוק מה שקרה בעשור הראשון של האלף החדש.
את ההפקות המרהיבות שזכו בסוף שנות התשעים ובמעבר לעשור לאחריו (יוצא הדופן היה "אמריקן ביוטי"), החליפו לפתע סרטים שונים בתכלית, אלימים, גבריים, כאלו שמציגים תמונת עולם מדאיגה: "מיליון דולר בייבי", "התרסקות", "השתולים" והשנה בה אנחנו עוסקים כעת "ארץ קשוחה".
על המהלך הזה, והסיבות מדוע 2007 כל כך ידועה ביבול הקולנועי שלה, הרחבתי בפרק של פרויקט הזוכים עם "ארץ קשוחה", אז אתם מוזמנים לחזור אליו.
בפרק הזה אנחנו נסתכל על הדברים מהצד של המפסיד הגדול של השנה, סרטו של פול תומס אנדרסון, "זה ייגמר בדם" – יצירה אחות לסרט שניצח, אבל גם כזו שלקחה את הדברים רחוק יותר, וזה אולי מה שעלה לה בזכייה.

עוד לפני האוסקר…

בטרם מלאו לו 30 היה פול תומס אנדרסון לאחד הבמאים האמריקאים המהוללים והמשמעותיים של תקופתו. אמנם את סרטו הראשון "ג'ניפר 8" לא הרבה ראו (בעיקר בגלל סכסוך עם חברת ההפצה), אבל הכל השתנה ב-1997 עם סרטו השני "לילות בוגי", שעדיין נחשב לאחד הסרטים האמריקאים הטובים ביותר של ימינו, ובעיקר כאחת מתצוגות היכולת הכי מרשימות של במאי צעיר (אנדרסון היה אז בן 27). הסרט הזה אומץ על ידי הביקורת, קיבל מעמד של קאלט כמעט מיידית, והביא את אנדרסון לאוסקר כמועמד בקטגורית התסריט המקורי (הסרט צבר עוד שתי מועמדויות לשחקני המשנה שלו, ג'וליאן מור וברט ריינולדס).
שנתיים לאחר מכן שוב התמקם אנדרסון בראש טבלאות המבקרים, הפעם עם "מגנוליה", סרט עמוס ומאתגר, שהיה יכול לגרום פיק ברכיים לבמאים שגילם כפול מגילו של אנדרסון. למרבה ההפתעה, "מגנוליה" לא היה מועמד לפרס הסרט הטוב ביותר ב-1999 (בעיקר כי התחרות באותה שנה הייתה מטורפת), אבל אנדרסון שוב קיבל מועמדות כתסריטאי. סרטו הבא, "מוכה אהבה", נולד ב-2002.
סרטו החמישי, "זה ייגמר בדם" (There Will Be Blood) יצא לבתי הקולנוע באופן מצומצם בדצמבר 2007, כנראה כדי לקבל כשירות לאוסקר הקרוב, אבל את הפיצוץ שלו עשה בפסטיבל ברלין 2008, ושם זה כבר היה ליגה אחרת. הדיבור על "האזרח קיין" החדש התחילו להירקם סביב הסרט הזה, וכולם היללו את המאסטרפיס של הבמאי הצעיר, סרט אפי שמזכיר את תור הזהב של הוליווד החדשה בשנות השבעים. אמנם שופטי הפסטיבל החליטו להעניק את פרס דב הזהב ל"יחידת עילית" הברזילאי, אבל אנדרסון לקח את פרס הבימוי.

את "זה ייגמר בדם" ביסס אנדרסון על פי הספר "נפט!" שכתב הסופר והאקטיביסט השמאלן אפטון סינקלייר ב-1927, העוסק בעולמם של אילי הנפט הקליפורניאנים של תחילת המאה, בעיקר דרך עיניו של ג'יימס ארנולד רוס ג'וניור, שנולד לאימפריית נפט אך לבו פנה אל המאבק הסוציאלי של העובדים.
אנדרסון השתמש בסיפור הזה כמצע לדמות בדיונית, דניאל פליינוויו, שלאחר שצבר את הונו ככורה מתכות, הפך לקודח נפט בקליפורניה של תחילת המאה העשרים, ועשה מעצמו אימפריה של איש אחד, כאשר לצדו רק ילד צעיר שאימץ לאחר שאביו הביולוגי נהרג על אדמת הקידוחים שלו. לאחר אקספוזיציה נטולת מילים ומצמיתה קולנועית, "זה ייגמר בדם" בעצם מתחיל כאשר פליינוויו מקבל טיפ מבחור צעיר לגבי שטחי נפט לא מנוצלים בליטל בוסטון, ובהגיעו לשם מגלה פוטנציאל עצום של קידוח בבטן האדמה עם קו שיכול להגיע עד הים ולהפוך אותו לשליט הנפט באיזור. עוד הוא מגלה שם בחור בשם איליי, בנו של חוואי עיזים שאת שטחו קנה פליינוויו, השואף להיות המנהיג הרוחני של הקהילה. השילוב הזה בין שני הגברים המייצגים את הצדדים השונים והאפלים של החומריות והרוחניות, מביא להתנגשות די במהרה.
אבל זה כמובן לא רק סרט על גילוי נפט או על מאבק בין קפיטליזם לדת, אלא יש בו עוד ועוד רבדים שעוסקים באבהות, שאפתנות, סביבתיות ובערך כל מה שאתם רוצים. זה מסוג הסרטים שכל צופה יוצק בו את עולמו שלו, ויוצא מכך ברווח.

ל"זה ייגמר בדם" אסף אנדרסון את הצוות הקבוע שלו ביניהם הצלם רוברט אלסוויט (שבאותה שנה גם היה חתום על "מייקל קלייטון"), העורך דילן טיכנור (שבאותה שנה היה חתום גם על "ההתנקשות בג'סי ג'יימס על ידי רוברט פורד הפחדן"), ומעצב התלבושות מארק ברידג'ס. אבל הסרט הזה סימן גם את תחילת שיתוף הפעולה שלו עם שני ענקים שילוו אותו מאותו הרגע: המעצב האומנותי ג'ק פיסק ("קארי", "מלהולנד דרייב") והמוזיקאי ג'וני גרינווד.
עוד אלמנט משמעותי של הסרט (ותודו שלקח לי יותר מדי זמן להגיע לזה) הוא השחקן הראשי, דניאל דיי לואיס בתפקיד פליינוויו. הבריטי בן ה-50 כבר היה ידוע כאחד השחקנים הטובים ביותר בעולם אחרי "כף רגלי השמאלית" (שהביא לו את האוסקר ב-1989), "עידן התמימות", "בשם האב", "ציד המכשפות" ו"כנופיות ניו יורק", אבל הופעתו ב"זה ייגמר בדם" נחשבה, בערך ברגע שפגשה את הקהל, לאחת הטובות ביותר בזיכרון הנוכחי. דיי לואיס היה כוח כל בלתי ניתן לעצירה בסרט הזה, כזה שהצליח להתעלות לא רק על צוות השחקנים המשובח שהתקבץ סביבו, אלא גם על ההישגים של שאר הצוות, כולל אנדרסון עצמו.

הסרט היה להצלחה יפה מאוד בקופות, והמבקרים כמעט והיו צריכים להמציא מילים חדשות כדי לתאר את ההתלהבות שלהם. כבר בסוף 2007 היה ברור שאנחנו מתקדמים לקראת מרוץ אוסקרי של שני חביבי הביקורת של השנה, ניאו-מערבונים שחקרו את הצד המושחת ביותר בנפש האדם – "זה ייגמר בדם" ו"ארץ קשוחה".
רק אחד מהם יכל לנצח.

מסלול ההפסד של "זה ייגמר בדם"

המועמדים לפרס הסרט הטוב ביותר באוסקר ה-80 היו:
"ארץ קשוחה" ו"זה ייגמר בדם" צברו כל אחד מהם 8 מועמדויות כולל בימוי, כתיבה, משחק, עריכה, צילום ועריכת סאונד. השוני ברשימת המועמדויות שלהם היה כאשר "ארץ קשוחה" היה מועמד למיקס סאונד ו"זה ייגמר בדם" לעיצוב אומנותי.
"כפרה" ו"מייקל קלייטון", שני הסרטים הכי שונים זה מזה שאפשר לחשוב עליהם, קיבלו כל אחד 7 מועמדויות, כאשר זה הראשון נשמט מפרס הבימוי.
"ג'ונו", הקומדיה שביים ג'ייסון רייטמן, סגרה את הרשימה עם 4 מועמדויות כולל הבימוי, השחקנית הראשית (אליוט פייג', לפני שיצא מהארון כטרנסג'נדר) והתסריט (דיאבלו קודי).

על אף שחמשת המועמדים הם כולם בעלי איכויות בולטות, קשה לומר שהרשימה הסופית מייצגת את העושר של 2007. בטח כאשר "ההתנקשות בג'סי ג'יימס על ידי רוברט פורד הפחדן", "עד קצה העולם", "זודיאק", "אני לא שם", "הפרפר ופעמון הצלילה" ו"רטאטווי" נשארו מחוץ לפרס הסרט (מבלי להזכיר את המופלאים האחרים שלא היה להם סיכוי כמו "פלאנט טרור", "לארס והבחורה האמיתית", "שמש", "אבק כוכבים", "הדייט שתקע אותי", "הערפל" ו"שוטרים לוהטים").
לכן, ברגע שהתגלה ש"כפרה" נשמט מפרס הבימוי, נראה שזה היה מרוץ של שני סרטים בלבד. אבל זה לא באמת היה נכון. הזוכה היה ברור מההתחלה. נגיע לזה בקרוב.

עם זאת, לטקס שהתקיים ב-24 בפברואר 2008, נכנסו עם הרבה סימני שאלה, ואכן היו אי אילו הפתעות במהלך המשדר. הזכיות של טילדה סווינטון בפרס שחקנית המשנה ("מייקל קלייטון"), של מריון קוטיאר בפרס השחקנית הראשית ("החיים בוורוד", בעזרתו עקפה את ג'ולי כריסטי של "הרחק ממנה"), וגם פרסי העריכה והצילום (עליהם נדבר עוד רגע) היו בחזקת מהפכים, מי פחות ומי יותר.
במקביל, היו שני זוכים שנקבעו עוד לפני שטיפסי ההצבעה נשלחו לחברי האקדמיה. הראשון היה חאוויר בארדם בפרס שחקן המשנה ל"ארץ קשוחה", והשני הוא לדניאל דיי לואיס בפרס השחקן הראשי עם "זה ייגמר בדם". שני החבר'ה האלה לא רק שסחפו את העונה ולא השאירו פירור לאף אחד אחר, אלא גם התקבעו מיידית כתופעות תרבות. לא היה סיכוי לאף אחד אחר.
במהלך כל העונה, "זה ייגמר בדם" ו"ארץ קשוחה" רבו צפוף על פרסי המבקרים, כאשר הייתה נטייה קלה לטובת הראשון. עם זאת, פרסי התעשייה כבר הבהירו טוב יותר לאן הרוח באוסקר נושבת: באיגוד השחקנים דיי לואיס זכה בפרס השחקן (להפתעת אף אחד על פני כדור הארץ) אך "ארץ קשוחה" זכה בפרס הצוות יחד עם שחקן המשנה. "זה ייגמר בדם" לקח את פרס איגוד הצלמים והמעצבים האומנותיים, כשהאחים כהן הביסו את אנדרסון באיגודי הבמאים, המפיקים והתסריטאים.

אני רוצה שנעבור קטגוריה-קטגוריה במסלול ההפסד של "זה ייגמר בדם", אבל לפני זה אולי כדאי לקחת רגע לדבר על המועמדויות שפספס, ולא לגמרי בצדק.
שתי המרכזיות שבהן היו קטגורית המוזיקה לג'וני גרינווד וקטגורית שחקן המשנה לפול דאנו בתפקיד איליי. לראשונה הייתה סיבה, לא טובה במיוחד אבל עדיין קיימת. זאת מכיוון שהפסקול של הסרט לא היה כשיר למועמדות בגלל איזשהו אלמנט טכני מטופש של ענף המלחינים. כך יצא שאחד מפסי הקול הכי בולטים של האלף נותר מחוץ לאוסקר. השני הוא קצת יותר מורכב, אבל גם הוא די הגיוני בקונטקסט.
פול דאנו היה לסוג של תגלית מרעישה באותה תקופה, אחרי הופעתו ב"מיס סאנשיין הקטנה" שנה לפני כן, והופעתו אכן זכתה לשבחים רבים. עם זאת חאוויר בארדם השתלט על העונה בקטע עוין במיוחד, ודאנו הושמט מכל הפרסים מלבד הבאפט"א. אבל גם מעבר לבארדם, זאת הייתה קטגוריה צפופה במיוחד. בין הזוכה לשאר המועמדים – קייסי אפלק ("ג'סי ג'יימס"), טום ווילקינסון ("מייקל קלייטון"), האל הולברוק ("עד קצה העולם") ופיליפ סימור הופמן ("מלחמתו של צ'רלי ווילסון") – המון שחקנים נותרו בחוץ. הבולטים בהם היו בן פוסטר ("3:10 ליומה"), מקס פון סידו ("הפרפר ופעמון הצלילה"), טומי לי ג'ונס ("ארץ קשוחה"), כריס קופר ("הפריצה"), מייקל סרה ("ג'ונו"), ג'ון טרבולטה ("היירספריי"), ובערך כל השחקנים של "זודיאק".
מה גם שהדמות של איליי – בעיקר בזכות ההופעה האינטנסיבית והנפלאה של דאנו – הייתה כל כך איומה, כל כך בלתי נסבלת, שהיא כנראה הרתיעה לא מעט מצביעים.

על פניו, נראה ש"זה ייגמר בדם" הוא המקום השני כמעט בכל הקטגוריות, מלבד שתיים. זו של השחקן הראשי, וזו של הצילום, שהייתה יחסית מותחת. אמנם רוברט אלסוויט זכה בפרס איגוד הצלמים, אבל לרוג'ר דיקינס – שהיה מועמד פעמיים באותה שנה, על "ג'סי ג'יימס" ו"ארץ קשוחה" – היה נראטיב משל עצמו.
זה נכון ששני הצלמים היו נטולי אוסקר, אבל לאלסוויט זאת הייתה מועמדות שנייה בסך הכל (אחרי "לילה טוב ובהצלחה"). דיקינס, לעומתו, הפסיד את האוסקר כבר חמש פעמים ("חומות של תקווה", "פארגו", "קונדון", "אחי, איפה אתה?" ו"האיש שלא היה שם"). לגאון הזה הגיע כבר אוסקר, ועם המועמדות הכפולה והמשובחת זה נראה כמו העת הנכונה.
אבל, בסופו של דבר, אלסוויט נקרא לפודיום, ועל אף הכל קשה מאוד להתווכח עם זה. הצילום בסרט הזה לא נתפס בגדולתו. דיקינס יצטרך לחכות עוד שישה הפסדים על פני עשר שנים, עד שיזכה עם "בלייד ראנר 2049" (ואז שוב בזכות "1917").

בתחום ההפסדים של "זה ייגמר בדם", בעיני הכואב ביותר הוא זה של העיצוב האומנותי. העבודה של ג'ק פיסק היא מהמרשימות שאני מכיר, לא רק בזכות הפרטים הקטנים המשתלבים בסקופ העצום של הסרט, אלא גם בזכות העובדה שהעיצוב לא תופס תשומת לב לעצמו אלא מגבה את הטרגדיה הזו. קשה לומר שאני מופתע שהאקדמיה בחרה בסטים המצוירים והמצועצעים של "סוויני טוד", אבל המחשבה על מתקני הקידוח הישנים, תחנות הרכבת והעיירות הצעירות של "זה ייגמר בדם", שהותירו את פיסק בלי אוסקר, פשוט מתסכלת. מצד שני זה קצת הקטע שלו. הוא מרים סטים מדהימים שאיכשהו תמיד נדחקים הצידה לטובת הצילום, ממש כמו "מלהולנד דרייב", "הקו האדום", "האיש שנולד מחדש", "עץ החיים" ו"המאסטר".
לפיסק עדיין אין אוסקר, למרבה התסכול. אולי סוף סוף יזכה עם הסרט הבא של סקורסזה, "Killers of the Flower Moon" (או כמו שאני אוהב לכנות אותו "רוצח ירח הפרח").

את פרס העריכה הפסידו "זה ייגמר בדם" ו"ארץ קשוחה" לסרט האקשן "זהות אבודה", כאשר היה די ברור שמדובר בפרס לסרט הערוך ביותר, ולא בהכרח לסרט עם העריכה הטובה ביותר. גם זה לא מפתיע, אבל עדיין מתיש כל פעם מחדש, כמו כש"פורד נגד פרארי" ניצח את "האירי", "רפסודיה בוהמית" את "המועדפת", "הסרבן" את "המפגש", "וויפלאש" את "התבגרות" ועוד. אין מה לעשות, זה טבע החיה.
הדברים האלו בדיוק שכפלו את עצמם גם בקטגורית עריכת הסאונד, גם שם המנצח היה "זהות אבודה".

וזה מביא אותי להפסד המשולש של "זה ייגמר בדם" ל"ארץ קשוחה", בקטגוריות התסריט המעובד, הבימוי ובסופו של דבר פרס הסרט.
על פניו יש פה אלמנטים שמעידים ששני הסרטים היו בעלי סיכויים שווים, כי הם מגיעים מאותו עולם. כמו שכתבתי בהתחלה, שניהם עוסקים בתימות אפלות ומטרידות שתאמו את נטיית הלב של האקדמיה באותה תקופה, במרכזם גברים שעושים המון שגיאות שמרחיקות אותם מגאולה נפשית, ושניהם מציגים תפיסת עולם ניהילסטית למדי. הם גם שניהם תקופתיים, שניהם שואבים שפה קולנועית מעולם המערבונים, שניהם מבוססים על ספרים, ושניהם מאת יוצרים שקיבלו מעמד רם מאוד בעת החדשה. עם זאת, שני דברים, בעיני, הטו את הכף באופן די מוחלט לטובת "ארץ קשוחה", ולכן לא באמת היה פה מרוץ אמיתי.
הראשון הוא הנראטיב. האחים כהן כבר היו אחרי פילמוגרפיה עמוסה שכללה כמה מהסרטים המשמעותיים ביותר של תום האלף, מ"צומת מילר" ו"ברטון פינק", דרך "פארגו" ועד "ביג ליבובסקי" (אתם מוזמנים לקרוא על כולם, ועוד, בפרויקט של עופר), ועד כה צברו רק אוסקר אחד, על כתיבת "פארגו". סרטם החדש והמהולל היה בדיוק הזמן להביא אותם לראש התהלוכה ולתת להם את הכבוד ההוליוודי האולטימטיבי. זאת בזמן שאנדרסון נחשב עוד יוצר חדש יחסית שיהיו לו הזדמנויות נוספות.

הדבר השני, והלא פחות חשוב, הוא שאמנם שניהם סרטים קשים לצפייה, אבל אחד מהם עוד נותן פתח לתקווה כאשר השני מרסק את הנשמה לחלוטין, ועוד על פני שעתיים וחצי. "ארץ קשוחה" הוא טכנית אלים ומדמם יותר, אבל הלב של "זה ייגמר בדם" שחור הרבה יותר. ואם סרטם של האחים כהן מסתיים באיזשהו אקורד אנושי, או לפחות כזה שפתוח לפרשנות, עשרים הדקות האחרונות ביצירה של אנדרסון הן כמעט בלתי נסבלות, ממש עד השנייה החותמת. אין ספק שהרבה יותר נרתעו מ"זה ייגמר בדם" לעומת זה שהביס אותו.
עוד דבר, וזה יהיה המעבר שלנו לחלק הבא בפרק, הוא ש"ארץ קשוחה" נראה שבשליטה יותר על האלמנטים שלו. הוא מתוכנן ומהונדס ממש לרמת הקאט ושולי הפריים, כאשר "זה ייגמר בדם" פרוע יותר, ואפילו נראה שאנדרסון לעיתים מאבד את המושכות פה ושם. זה לא נאמר לשלילה, בעיני זה חלק מהכוח של "זה ייגמר בדם", אבל יש משהו יותר שלם ויציב אצל האחים כהן.
כשההבדלים התמטיים בין הסרטים כל כך קטנים, זה מאוד משמעותי.

"ארץ קשוחה" סיים את האוסקר עם ארבעה פרסים, יותר מכל אחד אחר (סרט, בימוי, שחקן משנה, תסריט מעובד). "זהות אבודה" ניצב אחריו עם פרסי העריכה, המיקס ועריכת הסאונד. "זה ייגמר בדם" ו"החיים בוורוד" היו האחרונים שזכו ביותר מאוסקר אחד, הראשון לשחקן וצילום, השני לשחקנית ואיפור.
מבחינת שאר מועמדי הסרט הטוב ביותר, "ג'ונו" זכה בפרס התסריט המקורי, "מייקל קלייטון" בפרס שחקנית המשנה ו"כפרה" בפרס המוזיקה.

האם ההפסד היה מוצדק?

צריך להתחיל בכך שאוסקר בו מתמודדים ראש בראש שניים מהסרטים האמריקאים הגדולים ביותר אי פעם, הוא בחזקת דיינו. שניהם סרטים מופלאים, עמוקים, מפתיעים, ושניהם תוצר של יוצרים בעלי חזון אישי שלוקח את הקולנוע קדימה. מה שיוצא אני מרוצה.
זה קרה בעבר – נגיד 1950 ("הכל אודות חווה" מול "שדרות סאנסט"), 1967 ("כחום הלילה" מול "בוני וקלייד" ו"הבוגר"), ומתקפת הסבנטיז עם 1971 ("הקשר הצרפתי" מול "הצגת הקולנוע האחרונה"), 1972 ("הסנדק" מול "קברט"), 1974 ("הסנדק 2" מול "צ'יינטאון"), 1975 ("קן הקוקייה" מול "אחר הצהריים של פורענות"), ו-1977 ("הרומן שלי עם אנני" מול "מלחמת הכוכבים") – אבל עדיין מאוד נדיר.

"ארץ קשוחה" הוא יצירת מופת מוחלטת. בעינויים לא תוציאו ממני הצהרה אחרת. כל זכיותיו (להוציא את בארדם) הן מוצדקות שבמוצדקות בעיני, ואין ספק שהאוסקר ה-80 ייזכר כנקודת שיא של האוסקר בזכותו. כתבתי על זה, כידוע, אז יש הוכחות.
לכן אני לא יכול לדבר הפעם בהקשר של "מוצדק" או לא. אין ספק שהניצחון הוא ראוי, אבל עם היד על הלב, ב-2007 כמו עכשיו, אני הייתי מצביע ל"זה ייגמר בדם".

חלק מזה קשור למה שכתבתי עליו בסוף החלק הקודם של הפרק. על אף שאנדרסון – ואני חושב שזה נכון לכל סרטיו – לא תמיד בשליטה מלאה, זה רק הופך את סרטיו למסעירים יותר. יש בהם משהו מסוכן, לא צפוי. אין ספק שהוא יודע מה הוא עושה, והכל תוצאה של תכנון קפדני, אבל בהליכה שלו על החבל בזמן הג'גלינג, נראה שלעיתים הוא כמעט ומועד, ובעיני זה נפלא.
"זה ייגמר בדם" איננו סרט מושלם. הוא מתעקש שלא לשמור על אחדות בדמותו של דניאל פליינוויו או בהתפתחות הנראטיבית, הוא לא ממהר להעניק הסברים פסיכולוגיים דרמטיים לכל אחד ממהלכיו, ואלו משווים לו מורכבויות שאנחנו לא תמיד מקבלים אצל דמויות ראשיות. אפשר לבוא בטענות רבות לעיצוב הדמות הראשית, שמרחיקה, שפועלת פעם ככה ופעם אחרת, אבל זה חלק מהכוח שלו. אנחנו אנשים מורכבים, כולנו, ולא תמיד פועלים על פי האיפיונים המוכרים אותם חשפנו לעולם. פליינוויו בהקשר הזה הוא אחת הדמויות המציאותיות והאמינות ביותר בקולנוע, וכמובן שחלק מאוד גדול מזה קשור לדיי לואיס. הוא בשליטה הרבה יותר מאנדרסון. הוא הדבק שמחזיק את הסרט הזה ביחד.
מצד שני, העוצמה שלו לוקחת יותר מדי תשומת לב משאר הקאסט. אני באמת חושב שהליהוק הוא ניצחון בפני עצמו, והעבודה של קסנדרה קולוקנדיס ("העולם שבפנים", "היא" ושאר סרטי אנדרסון) היא עוד הוכחה מדוע חייבים כבר קטגוריה כזו באוסקר. השילוב של פרצופים מוכרים ואנונימיים, כולם לחלוטין בשולי הפריים, הוא חלק משמעותי מדוע הסרט הזה עובד. הוא אמין אבל גם גדול מהחיים, מקורקע אבל גם ייחודי.

ההפקה עצמה היא פאר שקשה למצוא לו מילים, ואני בכל לבי מאמין שבנוף הקולנועי של היום הסרט הזה לא היה מקבל אור ירוק על בסיס כסף הוליוודי, רק אירופאי. זה קולנוע שהולך ונעלם, עשייה מורכבת לקהל בוגר שלא נותנת סיפוק מיידי, אלא מחלחלת.
התהליך שעובר פליינוויו, שמלכתחילה איננו בצד הטוב של השפיות, הוא לא כזה ששכיח בקולנוע, וזה שהתסריט לוקח את זה למקומות לא רק של סיסמאות כמו "קפיטליזם נגד דת" או "קדמה נגד קהילתיות" אלא מכניס פנימה אמירות מאוד מורכבות על אבהות, ומוטיב של הדרך בה האדם מוציא את הנוזל השחור מהאדמה בדיוק באותו האופן שהוא מטפח את השחור שבתוך נשמתו, הוא גאוני. פליינוויו מחליט שהוא מוותר על מה שאנושי בו ברגע מאוד ספציפי בקרון הרכבת, מבין שמשם אין דרך חזרה, וככל שינסה לכפר על כך הוא ייכשל. זה הכל מצומצם לאותה סצנה בלתי נשכחת בכנסיית ההתגלות השלישית, שם הוא צריך לראשונה להתמודד עם מה שעשה, אבל גם מצליח לשחרר את זה, ואחרי ההשפלה הפנימית והחיצונית שהוא עובר חותם עם המשפט "יש קו קרקע". מבחינתו הוא ניצח, בזמן שהוא יודע שכבר אין בו כלום.
אבל לא רק את עצמו הוא הורס, אלא כמובן גם את האדמה, את בנו (הקורבן האולטימטיבי של הסרט) וגם את איליי, שמשקף את כל מה שרע בצד השני, זה שהוא כביכול קהילתי, כביכול מונע מאהבה למקום, אבל בעצם נצלני ואופורטוניסטי באותה מידה. (ספויילר:) רק ממש בסוף מסתבר שבמהלך כל השנים האלו פליינוויו ינק את הסיכוי של איליי להתקיים ("שתיתי את המילקשייק שלך") ושולל גם ממנו את החיים.

בתוך כל אלו אנדרסון מנהל את המערכה לעיתים באסטרטגיות, לעיתים עם עיניים אדומות מדם. אם בפרק הקודם התלהבתי מהדרך בה רוברט אלטמן כל כך בקונטרול על ההתנהלות הענפה ב"פארק גוספורד", פה המצב קצת אחרת. אנדרסון פשוט חכם ומוכשר מדי כדי להפיל את עצמו, וגם כשהוא מרשה לעצמו לעקור את הבלמים הוא מקיף את עצמו בכאלו שיישארו כל הזמן על המשמר, בין אם אלו דניאל דיי לואיס, ג'וני גרינווד, ג'ק פיסק או רוברט אלסוויט. זה השילוב המושלם שעושה מ"זה ייגמר בדם" סרט שכמעט ולא רואים כמוהו, אז כמו היום.

…אחרי האוסקר

בעקבות "זה ייגמר בדם" היה ברור שכל מה שפול תומאס אנדרסון יחליט לעשות, העולם יעצור את נשימתו מרוב ציפייה. מה שעוד היה ברור הוא שאנדרסון לא יעשה חיים קלים לאף אחד וימשיך לאתגר אותנו ואותו.
חמש שנים תמימות חיכינו לסרט חדש שלו עד שהגיע "המאסטר". לכמה מאתנו, סרט מנופח ומתיש של במאי זחוח. לאחרים, כמו חברי סריטה שבחרנו בו כסרט השני הטוב ביותר של העשור הקודם, זה לא יכל להיות נהדר יותר. האוסקר פחות זרם והעניק מועמדויות רק לשלושת השחקנים (חואקין פניקס, פיליפ סימור הופמן ואיימי אדאמס), מתעלם מהצילום, העיצוב והתסריט. אין לתאר.
אנדרסון עצמו קיבל מועמדות עם סרטו הבא, "מידות רעות", שיצא שנתיים לאחר מכן, אבל רק לפרס התסריט. גם הסרט הזה יצר תסכול רב, אם כי אני חושב שהוא מדהים. זה היה דווקא "חוטים נסתרים" מ-2017, שיתוף הפעולה הנוסף שלו עם דיי לואיס, שהחזיר אותו לקטגוריות הסרט והבימוי.
בין לבין אנדרסון עמל על קליפים וסרטים תיעודיים שעשו נעים לסינפילים ברחבי העולם.

הפרויקט הבא של דניאל דיי לואיס היה "ניין", שם גילם את הגלגול המחזמרי של גווידו מ"שמונה וחצי". המחזמר הזה נחשב לאחד הכישלונות הגדולים של השנים האחרונות, ולעוד מסמר בארון של המיוזיקל החדש, אבל לא אכפת לי מכל המלעיזים. כמה שהסרט הזה לא עובד, ככה ראיתי אותו יותר פעמים.
לאוסקר דיי לואיס חזר שוב בשנת "המאסטר", 2012, עם שיתוף הפעולה שלו ושל ספילברג, "לינקולן". הוא כמובן זכה גם אז, הופך לשחקן היחיד אי פעם לו שלושה אוסקרים כשחקן ראשי. חמש שנים לאחר מכן חזר לזרועות אנדרסון עם "חוטים נסתרים", שוב היה מועמד לאוסקר (הפסיד לגארי אולדמן), ואז הודיע שהוא פורש ממשחק.
אנחנו עדיין בהכחשה.

וזהו. מקווה שנהניתם. אני אקח קצת זמן לחשוב על המשך הפרויקט הזה, או אולי משהו אחר. אתם יודעים איך להגיד לי את דעתכם אם תבחרו.

הפרקים הקודמים בפרויקט מפסידי האוסקר לסרט הטוב ביותר:

עונה 1 – הניינטיז
1990 – "החבר'ה הטובים"
1991 – "JFK – תיק פתוח"
1992 – "משחק הדמעות"
1993 – "שארית היום"
1994 – "ספרות זולה"
1995 – "אפולו 13"
1996 – "ג'רי מגוויר"
1997 – "ללכת עד הסוף"
1998 – "להציל את טוראי ראיין"
1999 – "המקור"

עונה 2 – האייטיז על פי קלוז, הארט, קסדן וספילברג
קלוז/הארט/קסדן – "החברים של אלכס"
קלוז – "חיזור גורלי"
קלוז/הארט/קסדן – "יחסים מסוכנים" ו"תייר מזדמן"
הארט – "נשיקת אשת העכביש"
הארט – "ילדים חורגים לאלוהים"
הארט – "משדרים חדשות"
ספילברג/קסדן – "שודדי התיבה האבודה"
ספילברג – "אי.טי. – חבר מכוכב אחר"
ספילברג – "הצבע ארגמן"
בונוס – "איש הפיל"

עונה 3 – העונה על שם ג'ון פורד
הקדמה והסבר
ג'ון פורד ו"ענבי זעם"
בוב פוסי ו"קברט"
אנג לי ו"הר ברוקבק"
ג'וזף ל. מנקייביץ' ו"מכתב לשלוש נשים"
וורן בייטי ו"אדומים"
אוליבר סטון ו"נולד בארבעה ביולי"
מייק ניקולס ו"הבוגר"
ג'ון יוסטון ו"האוצר מסיירה מאדרה"
סטיבן סודרברג ו"טראפיק"
ג'ון פורד ו"האדם השקט"

עונה 4 – הבלוקבאסטרים
"אמריקן גראפיטי"
"נמל תעופה"
"סיפור אהבה"
"קיד וקאסידי"
"מרי פופינס"
"אוואטר"
"מלתעות"
"עשרת הדיברות"
"צעצוע של סיפור 3"
"מלחמת הכוכבים"

עונה 5 – בחירת הקהל
"האשליה הגדולה"
"הנעליים האדומות"
"מקום בצמרת"
"מי מפחד מווירג'יניה וולף?"
"הצגת הקולנוע האחרונה"
"רשת שידור"
"טוטסי"
"נמר, דרקון"
"פארק גוספורד"