סיכום 2015: 20 הרגעים הגדולים של השנה בקולנוע

327. זה מספר הסרטים שראיתי במהלך השנה, כאשר שלושה מהם ראיתי פעמיים. שיא אישי חדש. ובזמן שהשנה הזו לא הייתה אחת הבלתי נשכחות, זה עדיין אומר המון רגעים. המון המון רגעים. הצרה היא שגם לסרטים פחות טובים, או כאלה שלא בהכרח עשויים מהחומר של העשיריות השנתיות, גם בהם יש מדי פעם הברקות או סצנות מצוינות שראוי לחגוג בדיעבד.
יכול להיות שזה קורה כל פעם, ואני תמיד שוכח, אבל השנה יותר מתמיד צמצום הרגעים הגדולים של השנה לעשרים היה משימה אכזרית במיוחד, כזו שאין סיכוי לצאת ממנה רגוע.

ועדיין, הנה אנחנו פה, פותחים את סיכומי השנה של סריטה, כמיטב המסורת, עם מצעד הסצנות והסיקוונסים שאני רוצה לתקוע בהם נעץ כדי לא לשכוח אותם. אז, קוראים וקוראות, אלו הם 20 הרגעים הגדולים של השנה שלי בקולנוע. בסוף, כבונוס, 15 הרגעים האיומים ביותר של השנה.
ספויילרים יסומנו באדום.

20. עולים מהים – "שבאלייה" (Chevalier)
אני לא יודע האם הבמאית היוונייה אתינה רייצ'ל צנגארי ראתה את "השוטר" של נדב לפיד לפני שניגשה לביים את סרטה האחרון והמעולה שהוקרן בפסטיבל חיפה, אבל כפי שציינתי בסקירה היומית בסוכות, הדמיון התימתי פשוט מדהים.
סיקוונס הפתיחה של סרטה – שבוחן את נושא הגבריות, דבר מה שאותי תמיד מרתק – מתחיל בקבוצת גברים שעולה מן הים, לאחר ציד תמנונים. כמו שליטי העולם הם מגיחים, מרשימים ומעוררי התפעלות, עם השלל בידם, מכים בו על הסלעים לפני שיהפכו אותו לסעודה. משם הם עולים אל הסיפון, מקלפים מעצמם את בגדי הצלילה ושוטפים אחד את השני. זהו רגע די שונה במהותו משאר הסרט שיבוא לאחר מכן, אבל איזו דרך יפהפיה לפתוח סרט, רק כדי לשבור זאת לרסיסים ככל שהדמויות האלו ייחשפו בפנינו.

19. סקסטינג – "הלילה שלפני" (The Night Before)
ומאיגרא רמא לבירא עמיקתא, אם תסלחו לי על הצרפתית שלי. בקומדיה המטופשת והחביבה במיוחד של ג'ונתן לווין, מתיישבים שלושת גיבורינו לארוחת חג מאוחרת אצל אמא של כריס (אנטוני מקי), כאשר היהודי היחיד בחבורה, אייזק (סת' רוגן), מפצוץ לגמרי מסמים. אם לראות את רוגן (באחת מהופעותיו המעולות ביותר) מנסה להתנהג כמו שצריך בזמן שהוא הוזה דברים, זה לא מספיק נהדר, הוא גם מוצא את עצמו מנהל שיחה אירוטית בסמסים עם איזשהו בחור. סיפור ארוך, לא נכנס לפרטים עכשיו. בכל מקרה, מדובר ברמת ההומור הנמוכה ביותר בנמצא, וגם קטע שנמשך עוד ועוד, אבל בזכות רוגן והחוצפה של הסרט, זה הוציא ממני כמה מפרצי הצחוק הרמים ביותר השנה.

18. גורלה העגום של זארה – "עולם היורה" (Jurassic World)
-ספויילר לא משמעותי-
לא לגמרי ברור למה זארה, אותה בחורה צעירה שאמורה להתחתן בקרוב, קיבלה כזה מוות איום ונורא, אבל לפעמים אין צדק בעולם הזה. במשהו ששמור רק לרשעים הקולנועיים הנאלחים ביותר, אותה דמות משנה לא משמעותית, נכנסת לסיוט ארוך רק בגלל שהיא נמצאת במקום הלא נכון בזמן הלא נכון, ונלכדת על ידי אחד הדינוזאורים המעופפים אשר משליטים טרור על פארק היורה עמוס המבקרים. במשך כמה דקות שנדמה שנלקחו מ"פיראנה", זארה (קייטי מקגראף) נופלת קורבן ליצורים הפרהיסטורים שרבים עליה, ובכל רגע שבו נראה שהיא עומדת איכשהו להינצל, משהו נורא יותר קורה. מעבר לכך שזה השאיר אותי בפה פעור, זו גם הנקודה הספציפית בה סרטו של קולין טרוורו הופך מסרט הרפתקאות ילדותי ולא מעניין לסחרור שאני התלהבתי ממנו, ואני מסרב להתנצל על כך.

17. בתוך בובספוג – "בובספוג מכנס מרובע: הסרט"
פלנקטון לא ידע למה הוא נכנס כאשר החליט למצוא את הנוסחה הסודית לקציצות הסרטן בתוך המוח של בובספוג. גם אנחנו לא. ואם אתם חושבים שמחווה בולטת ל"הניצוץ" של קובריק (בסרט לילדים בגיל חד ספרתי, כן?) זה הדבר הכי ביזאר בסיקוונס הזה, כנראה שלא הגעתם עד לסוף, בו פלנקטון כבר לא יכול להכיל את כל החמידות הזאת, חוטף בחילה ומקיא. מכיוון שהוא בתוך התודעה של הספוג החברותי במיוחד, הוא למעשה פולט ממעיו קשת בענן, המעטרת את האופק, ומתוכה בוקעים פה וזוג עיניים המביטות הישר לפלנקטון ההמום. "אבא?" היא שואלת בשמחה.
תראו את הסרט הזה. אני רציני.

16. פרולוג (הלוואי) – "אל תוך היער" (Into the Woods)
הוכחה ניצחת לעובדה שכשהחומר הקיים מעולה, גם העיבוד הקולנועי הכי מקרטע לא יוכל להרוס אותו. או לפחות לא להרוס אותו לגמרי.
הפתיחה של המחזמר המפורסם מאת סטיבן סונדהיים מציגה את כל דמויות המפתח, וכיאה למחזמר, מסבירה לנו כל מה שאנחנו צריכים לדעת, ולא תמיד בדרכים המעודנות ביותר. אין מה לעשות, זה חלק מהחבילה. על אף שהעיבוד הקולנועי של דיסני מתעקש לקחת את היצירה האפילה והמורכבת הזו, להפוך אותה לסרט לילדים ועל ידי כך לשלוח אותה לפח הזבל של מחזות הזמר הקולנועיים, זהו עדיין אחד הרגעים הכי אהובים עלי השנה. המעברים בין הדמויות נפלאים, המוזיקה מדהימה, המילים שנונות, וההופעות מצוינות גם הן, אפילו אם שום דבר מזה לא יחזיק אחר כך. אני כבר יכול לדקלם את כל הפרולוג הזה בעל פה (חוץ מראפ התבלינים של מריל סטריפ. זה גדול עלי), ולצפות בו ללא הפסקה.

15. רק (אחרי שיר השירים) – "נעורים" (Youth)
בכל שנה שבו ייצא סרט חדש של פאולו סורנטינו, אתם יכולים להיות בטוחים שלפחות רגע אחד ממנו יככב ברשימה הזו, וזה הופך להיות קשה יותר מסרט לסרט, כי איפה שלא תזרקו אבן ביצירות של הקולנוען המדהים הזה, תפגעו בסצנה שקשה להרפות ממנה.
בתוך העושר מנקר העיניים של סרטו האחרון, הכי הדהים אותי רגע אחד, שכמעט עומד בפני עצמו כסרט קצר שלם וללא מילים. זה מתחיל ברייצ'ל וויז המגיעה בשמלת ערב למסעדת בית המרגוע, ומסתיים בסטירה מצלצלת שמגיעה משום מקום. כל הזמן הזה מתנגנת היצירה המכשפת של דיויד לנג, "רק", שלא מאפשרת שום דבר אחר מאשר ליפול פנימה לתוך מערבולת התמונות והסאונד של היופי העצום הזה.

14. "אל תהיה אני" – "סוף הסיור" (The End of the Tour)
ומרגע בלי מילים, לאחד שהוא כולו מילים. יש שלושה רגעים נהדרים בסרט הזה של ג'יימס פונסולדט, שהוא נהדר באופן כללי, שלושתם מגיעים כמעט בזה אחר זה. הראשון הוא ההליכה בשדה הקפוא, השני הוא הניסיון של ליפסקי (ג'סי אייזנברג) לתעד כל דבר שנמצא בבית של וואלאס (ג'ייסון סיגל) בהיעדרו, אבל הרגע שבשבילי היה הכי מצמית, היה שיחת הפרידה שלהם. דרמות גדולות אין בסרט הקטן הזה, אבל יש לו המון מה להגיד. והרגע הזה שבו ניצבים שני אנשים זה מול, האחד ששואף לכל מה שהשני הרוויח, וזה שיודע שזה לא שווה הרבה, יצר סצנה מרגשת נורא. "אל תהיה אני" אומר וואלאס לליפסקי, כמין ניסיון אחרון לקלף את האידיליה שליפסקי בנה סביבו. "אני לא" הוא עונה לו. שניהם יודעים שהוא משקר.

13. פרידה מבריאן או'קונור – "מהיר ועצבני 7" (Furious Seven)
-ספויילר-
עוד סצנת פרידה, והפעם פאטאלית הרבה יותר. ספקולציות רבות עלו לגבי איך ייפרד המותג שובר הקופות הזה מאחד מכוכביו הבולטים ביותר, פול ווקר, שמצא את מותו בתאונת דרכים במהלך צילומי הסרט (תודה לך, אירוניה. את בהחלט איומה כשאת רוצה). וכמו שהקולנוע אמור להיות, תיקון למציאות הזו שאנחנו כלואים בה וממנה מנסים לברוח באולמות הקולנוע, החליטו היוצרים לתת לפול ווקר, המגלם את בריאן, סוף אופטימי הרבה יותר. הפרק השביעי בסדרה, כזה ששובר שיאי טמטום ומופרכות מתחילתו ועד סופו, נחתם במונולוג של טורטו (וין דיזל) הנפרד מחברו הטוב בריאן, כאשר זה נוסע עם משפחתו אל האופק, בדרכו לחיים שלמים וטובים יותר. בלתי אפשרי לעשות את ההפרדה בין הדמויות והשחקנים, ובלי שאף אחד האמין שזה יכול לקרות, חגיגת האקשן הכל כך אידיוטית הזו מסתיימת ברגע מרגש נורא שחונק את הגרון.

12. ריק פורד – "מרגלת" (Spy)
"אני השתמשתי במכשיר החייאה על עצמי. החדרתי רסיסי זכוכית לפקאינג עין שלי. קפצתי מגורד שחקים והשתמשתי במעיל גשם כמצנח, שברתי את שתי הרגליים בנחיתה ועדיין הייתי צריך להעמיד פנים שאני משתתף בהופעה של פאקינג סירק דה סוליי! בלעתי מספיק שבבים וחירבנתי אותם חזרה החוצה כדי לבנות מהם מחשב. הזרוע הזו נתלשה לגמרי וחוברה שוב בעזרת הזרוע השנייה. במהלך איום התנקשות הופעתי באופן משכנע בפני הקונגרס כברק אובמה. ראיתי את האישה שאני אוהב מושלכת ממטוס ונפגעת על ידי מטוס אחר באוויר. קפצתי עם אוטו מכביש מהיר על גג של רכבת עולה באש. לא האוטו, אני עליתי באש"
ג'ייסון סטיית'האם, יא מלך. לא ידענו שיש לך את זה ככה.

11. סנדוויץ' במעגן – "שם קוד מ.ל.א.ך" (Man from U.N.C.L.E)
כנראה אחד הסרטים הכי לא מוערכים ביותר השנה, קומדיית הריגול והאקשן המעוצבת של גיא ריצ'י, סיפקה כמה רגעים מעולים, כמו הסצנה בחנות הכלבו, מרדף המכוניות הראשון, ופחות או יותר כל רגע של אליזבת דביקי על המסך. ועדיין, כל אלו לא משתווים לסצנת האקשן המצחיקה של השנה, כאשר המרגל הרוסי אילייה (ארמי האמר) מנסה להימלט מדורשי מותו על סירת מנוע בתוך המעגן, מתחמק מיריות והפגזות, בזמן שמשתף הפעולה האמריקאי שלו, סולו (הנרי קאוויל), מגלה להנאתו סלסלת פיקניק בתוך משאית וחושב שזה יהיה זמן מצוין לעשות לעצמו הפסקת אוכל. שילוב מעולה של קומדיה ואקשן עם שימוש נהדר בעומקים של המסך. ככה עושים את זה כמו שצריך.

10. טיפוס – "אנטוניה." (Antonia)
הביוגרפיה המשונה על המשוררת אנטוניה פוצי שהוקרנה בפסטיבל חיפה לא תפסה אותי מהרגע הראשון. למעשה, הייתי בטוח שזה בדרכו להיות אחד הסרטים שהכי פחות אוהב בפסטיבל. אבל ככל שהתקדם השתנתה צורתו, ואני מצאתי את עצמי הולך אחריו מכושף ממש. הרגע שבו ידעתי שסרטו של פרדיננדו ציטו פילומרינו איגף אותי לגמרי, היה בסצנת הטיפוס על ההר. רגע נטול חשיבות נראטיבית, אבל כולו פלא קולנועי. בלי מוזיקה, מטפסת המשוררת בעזרת מדריך על גבו של הר מושלג ותלול, כאשר הסאונד היחיד הוא של הרוח הקרה, ולולאות המתכת דרכן מושחלים חבלי הטיפוס. כמו "אוורסט" רק בדיוק הפוך בכל דרך שאפשר להעלות על הדעת.

9. הדב – "ארץ פראית" (Backcountry)
הסצנה שלקחה את המקום הראשון בסיכום 2015 בקולנוע האימה שפורסם לפני כמה שבועות, ואין ספק שהיא הרוויחה את מקומה ביושר. סרטו של אדם מקדונלד מעט מתעתע, וזה לא לגמרי פועל לטובתו. זוג צעיר ונאה יוצא לטיול ביער עבות, נוף ילדותו של הבחור. הוא בכלל מתכנן להציע שם נישואין לבחירת לבו, אבל, כמו שאנחנו רגילים לצפות בסרטים כאלה, הרגע הרומנטי הופך להיות סיוט כאשר הם מבינים שהם איבדו את דרכם. בגלל מפגש עם בחור מוזר בתחילת הסרט, אנחנו חושבים שאנחנו בדרך למין "גברים במלכודת", אולי איזה סרט סלאשרים כלשהו, אבל לא. זהו סרט הישרדות לכל דבר, כאשר שיאו מגיע עם דב שחור וענק שתוקף את האוהל. סצנה מחרידה, ערוכה מדהים, מהסוג שצריך כמה שניות לאחריה כדי להסדיר את הנשימה. אבל משם זה לא נרגע. לא באמת.

8. להתעורר גיבור-על – "ארבעה מופלאים" (Fantastic Four)
קשה להיזכר בהרבה סרטים יותר גרועים השנה מאשר הניסיון השלישי להעמיד מחדש מותג המבוסס על הקומיקס הפופולרי של "מארוול". לעולם לא נדע מי באמת גרר את הפרוייקט הזה לתחתיות בהן דשדש, האם זה הבמאי שלא הצליח להשתלט על הסט, או האולפן (פוקס המאה ה-20) שנבהל והתערב יותר מדי, ואולי שילוב של שניהם, אבל התוצאה הסופית הייתה קשה לצפייה.
בתוך השלולית הזו, ישנו סיקוונס אחד יוצא דופן, אתו בחרתי לפתוח את הסקירה העצובה שכתבתי על הסרט. הרגע שמעיד ש"ארבעה מופלאים" היה אמור להיות שונה ואחר מכל סרטי גיבורי העל אי פעם, אבל מישהו לא חשב שזה רעיון טוב.
ברשותכם, פשוט אביא את הדברים כפי שנכתבו באותה סקירה, על הרגע בו מגלים ארבעה חבר'ה צעירים שחייהם השתנו לנצח: "זה ריאליסטי, זה כואב, זה מפחיד נורא. כי זה אולי מסעיר מאוד כשיש לך יכולת לבעור ולעוף, אבל ברגע הראשון, כשאתה מוצא את עצמך עולה בלהבות ללא יכולת להפסיק, זו ההגדרה של סיוט". בעיני הניסיון הזה הוא רדיקלי. מה חבל שהוא נותר כמין ניצוץ חיוור באפלה שהיא הסרט הזה.

7. שיחה אירוטית – "המוות הקטן" (The Little Death)
יכול להיות שאני קצת מרמה, כי הכניסה השביעית של הרשימה הזו היא לא ממש קטע אלא יותר פרק, אבל אין מצב שאני משאיר אותה בחוץ. מדובר בחלק האחרון של סרט האנסמבל האוסטרלי שביים השחקן ג'וש לוסון, המביא כמה סיפורים של דמויות סביב נושא הסקס ("מוות קטן" הוא מונח המתאר אורגזמה). כתבתי על הסרט כאשר הייתה לי הזדמנות, והאמת היא שכמו הרבה מאוד סרטים על סיפורים משתלבים וקווי עלילה מקבילים, יש בו רגעים שעובדים יותר ועובדים פחות. בעיני אין בכלל שאלה מהו הרגע הטוב ביותר בסרט, וזו כנראה הסיבה שלוסון שמר את זה לסוף.
ארין ג'יימס, ששולטת פה על העולם בתפקידה הראשון בקולנוע, היא מוניקה, טלפנית אשר תפקידה לתווך בין חרשים. הם עולים מולה בסקייפ והיא מקשרת אותם למי שהם צריכים לדבר אתו, ומתרגמת בשפת הסימנים בין הדובר ללקוח. ערב אחד עולה מולה בחור מקסים למראה, כזה ששונה מאוד מרוב האנשים עימם היא מדברת, ורגע לפני שהיא נסחפת בקסמיו, הוא מבקש שתחבר אותו לשיחה אירוטית. בהתחלה היא לא נורא מתלהבת מזה, אבל בסופו של דבר משתכנעת. המשולש שנוצר בין שני קצוות הטלפון והבחורה באמצע הוא היסטרי, בטח כאשר תפנית כלשהי מאלצת את מוניקה להמשיך בשיחה האירוטית באופן עצמאי. אני חייב להודות על האמת, כבר שנים לא ראיתי שתי דמויות שכל כך רציתי שיהפכו לזוג בסוף הסצנה.
כמובן שאי אפשר שלא להיזכר ב"תמונות קצרות" של אלטמן, אחד מכתבי הקודש של סרטי האנסמבל, שלבטח היה השראה ענקית גם על לוסון.

6. סופת החול – "מקס הזועם: כביש הזעם" (Mad Max: Fury Road)
2015 הייתה שנה מעולה למדבריות, בטח לסופות חול, בין אם "צלף אמריקאי", "להציל את מארק וואטני" וכמובן בסרט האקשן הכי טוב של השנה, החלק הרביעי בסדרת "מקס הזועם". כאשר השיירה, המובלת על ידי פיוריוסה (שרליז ת'רון) נכנסת לתוך ענן החול העצום באופן כמעט תנ"כי, קשה שלא לתפוס את מסעדי המושב בניסיון להישאר יציבים. לא בטוח עד כמה נכון פיזיקלית מה שקורה שם, ואני די בטוח שמקס רוקטנסקי היה אמור למצוא את מותו לפחות ארבע פעמים במהלך הסיקוונס המסעיר הזה, אבל זה כל כך מדהים, שלעיתים קשה לנשום בו. מצד שני, אני גם יכול להגיד את זה על רוב הסרט מתחילתו ועד סופו.

5. ת'ור נלחץ ואף אחד לא שם לב – "הנוקמים: עידן אולטרון" (Avengers: Age of Ultron)
קשה להאמין שהסרט הזה יצא השנה. זה מרגיש כמו לפחות שנתיים, ובטח אחרי כל השיאים שנשברו בקופות, מה שהיה אמור להיות אחד האירועים הגדולים של 2015 נותר הרחק הרחק מאחור. ובצדק. הסרט השני המקבץ את כל הנוקמים יחד לא היה רע, אלא פשוט החל להראות סימנים של חולשה.
בתוך כל אורגיית האפקטים הזו, דווקא החלק המוצלח ביותר היה כאשר אנחנו מקבלים הצצה להווי של החבר'ה העשויים ללא חת, כשהם יושבים אחרי מסיבה וסתם מדברים. ברגעים האלה הכימיה בין השחקנים מרגישה אמיתית, ומובן לגמרי למה אנחנו חוזרים לצפות בהם שוב ושוב. הדינמיקה ברגע הזה מתרחשת סביב אתגר הפטיש. כל אחד מהנוכחים בחדר מנסה בתורו להרים את פטיש הרעם של ת'ור, וכמובן איש מהם לא מסוגל. בתוך כל זה, יש מאית שנייה אחת בה סטיב רוג'רס מנסה, ואפילו לא שם לב שהפטיש התרומם חצי סנטימטר מהשולחן. אבל ת'ור (כריס המסוורת' בהופעה מנצחת הפעם) קולט את זה, ועל פניו נרשם התקף פאניקה שחולף כלעומת שבא. במערכה השלישית יתברר שכל הרגע הזה הוא בעצם הרמה להנחתה שקשורה לגיבור העל החדש "ויז'ן", וזה רק יהפוך אותו לנפלא עוד יותר.

4. אמפתיה – "הקול בראש" (Inside Out)
לכל אחד יש את הרגע שלו מסרט הפלא האחרון של פיקסאר. בין המעבר בתחנת האבסטרקט, סצנת השיא של בינג בונג (שאילצה אותי לנשום מהפה כי בכיתי כל כך חזק שהאף שלי היה סתום לגמרי), ארוחת הערב המשפחתית או אפילו מה שקורה בתוך ראשו של חתול, יש אינספור רגעים בלתי נשכחים מהסרט. אבל בשבילי, הרגע שהנחית לי את הפטיש על הראש, היה הרגע הקצרצר בין עצב לבינג בונג, כאשר היא מנחמת אותו. הרגע הזה שבו פתאום מבינים איזה מקום יש לעצבות בחיים שלנו, כמה היא חשובה, וכמה כוח חיובי יש בתוכה. מתוך עצב מגיעה אמפתיה, ומתוך אמפתיה מגיעים חוזק ואופטימיות. אולי כשאומרים את זה ככה זה לא נשמע כמו הדבר הכי חדשני בעולם, אבל אני לא זוכר שניסחו את זה באופן כל כך מושלם. אין מספיק מחיאות כפיים בעולם הזה לצוות של "הקול בראש".

3. הירייה – "71'" (71')
עדיין מרתיח אותי שהסרט הבריטי המעולה הזה לא מצא לעצמו בית בבית הקולנוע בישראל. באמת שיש בו הכל, דרמה מעולה, אקשן חזק, רגעי מתח עוצרי נשימה, משחק מצוין, ואפילו סיפור שיכול לדבר גם אלינו הישראלים, שלא לומדים הרבה ממה שקרה באירלנד באמצע המאה הקודמת.
זהו סרט הקולנוע הראשון של במאי הטלוויזיה יאן דמאנג', ואם זה מה שהוא הצליח על הפעם הראשונה, אנחנו עומדים מול אחד הבמאים היותר מסקרנים ומבטיחים של הזמן האחרון. המקום השלישי במצעד הרגעים של השנה, הוא נקודת המפנה הראשונה של הסרט, זו שמתניעה את כל עלילת ההישרדות והקונספירציה הזו, המתרחשת ברחוב ראשי באור יום, כאשר ניסיון להשתלט על הפגנה, ואקדח טעון אחד, פותחים יממה אחת בחייו של חייל בריטי (ג'ק או'קונול המעולה, "מועד לפורענות") שמוצא את עצמו נטוש ברחובות בלפאסט בזמן הכי לא נכון שאפשר. תרשמו בצד את השם של הסרט הזה, כי אתם רוצים לראות אותו.

2. קרב השלשלת – "מקס הזועם: כביש הזעם" (Mad Max: Fury Road)
בפעם הראשונה מזה שישה מצעדי 20 הרגעים הגדולים של השנה, סרט אחד הצליח להיכנס עם שני רגעים שונים, ועוד בשנה כל כך עמוסה. חשבתי הרבה האם להעניק לסרט כבוד כזה גדול, אבל לא הצלחתי לחיות בשלום עם רשימה שלא תציין גם את סופת החול, וגם את הסיקוונס שמגיע ממש אחריה, שהוא לגמרי סצנת הקרב הטובה ביותר של השנה.
לאחר שמקס מתעורר במדבר, הוא מבין שזרועו עדיין קשורה לשובה שלו, נוקס. מכיוון שהרובה לא עובד, הוא לא יכול פשוט לפוצץ לו את הזרוע, ולכן נאלץ לסחוב אותו יחד עם דלת המכונית התלושה. הוא מגיע למשאית של פיוריוסה ושל ארבע הנשים שהיא מנסה להציל, ומשם זה הופך להיות פסיכי. הכוריאוגרפיה, העריכה, היצירתיות, הקצב, הצילום, הסאונד, כל היקומים התיישרו בשביל הקרב הזה.

1. מה שיכל היה להיות – "מאמי" (Mommy)
כבר מהרגע שהוא מתחיל, ישנה הרגשה שסרטו האחרון של קסאבייה דולן לא יתקדם לקראת סוף טוב. דולאן, שרק הולך ומשתבח עם כל סרט (להוציא את "טום בחווה". איזו מעידה מבאסת), משחק עם זה לכל אורך היצירה שלו, מעיף אותנו לשמיים, ומרסק אותנו לרצפה, באופן שאפשר לכנות סדיסטי. ואכן, זה היה מרגיז אילולא זה היה עשוי כל כך טוב, ואילולא השחקנים היו לא פחות ממדהימים.
השיא מגיע ממש לפני שדיאן (אן דורוול, לדעתי נותנת את הופעת השנה בקולנוע), האמא שכבר הגיעה לקצה יכולותיה, עושה את המעשה ממנו אין דרך חזרה, היא עוצמת את עיניה ומדמיינת את העתיד שלה ושל בנה היחיד אם הדברים היו רק קצת אחרת. ברגע הראשון לא כל כך ברור על איזו רמת מציאות אנחנו עומדים, וככל שהעניינים הופכים להיות חיוביים וטובים יותר, כך אנחנו מבינים שזה שקר, והפחד מרגע ההתעוררות מונע מהאוויר להיכנס לריאות. השאיפה לכל מה שטוב יחד עם הידיעה ששום דבר מזה לא יהיה מנת חלקנו, קרעה אותי לגזרים.
צפיתי ב"מאמי" בסוף חודש מרץ, וכשהסיקוונס הזה הסתיים לקחתי איזה רגע שנייה להתאפס והדבר הראשון שחשבתי הוא שבסוף השנה אני אכתוב עליו ברשימת 20 הרגעים. לא יכולתי לחתום על כך שהוא ייקח את המקום הראשון, אבל הנה זה קרה, ואני לא חושב שיש לו מתחרים.

20 רגעים נוספים שבקלות היו יכולים להיות בפנים (סדר אלפב"תי):

"איימי" – הזכייה בגראמי
"אילים" – שוט סיום
"אנטמן" – קרב על רכבת צעצוע
"אסון מהלך" – סקס עם ג'ון סנה
"בירדמן" – ערום בטיימס-סקוור
"ברש" – ילדה הולכת הביתה לבד בחושך
"הביקור" – יאצי!
"היורד למעלה" – אקפלה
"המכשפה" – גירוש שדים
"הנסיך הקטן" – הכשת נחש
"השקט שבפנים" – כרוניקה
"טד 2" – מסדר הזיהוי
"יונה יושבת על ענף ומהרהרת בקיום" – קרימטוריום
"כוח עליון" – שיחה זוגית אל תוך הלילה
"מרגלת" – צוויגן צוויגן איילולו
"עלייתה של ג'ופיטר" – בירוקרטיה
"סיפור על אהבה וחושך" – הצבעת האו"ם
"סיקאריו" – המחסום
"ריאליטי" – החלום
"Straight Outta Compton" – הקלטה ראשונה

וגם, 15 הרגעים הגרועים של השנה:

"50 גוונים של אפור" – פרוגל
"אף אחד לא יכול להציל את עצמו לבד" – יניקה
"דפיקה בדלת" – כל שנייה ושנייה מהחרא הזה
"הזדמנות נוספת" – החלפת התינוקות
"המילים הטובות" – הילוך מהיר ברחובות מרסיי
"הנסיך הקטן" – ההצלה
"ליד הים" – (ספויילר. אבל לא באמת כי לאף אחד לא אכפת) "אני עקרה!"
"סטיב ג'ובס" – ג'ובס מתחבר שוב עם בתו
"עדיין אליס" – קירסטין סטיוארט רוצחת מונולוג מ"מלאכים באמריקה"
"עיניים גדולות" – בית המשפט
"עלייתה של ג'ופיטר" – כל רגע עם אדי רדמיין
"צלף אמריקאי" – התינוק
"קינגסמן" – טבח בכנסייה
"רבין – היום האחרון" – חפירות על התנחלויות
"שמונת השנואים" – מה שעושים בשביל שמיכה

במהלך השבוע נמשיך על סיכומי השנה של עופר ושל אורון, וכמובן עשיריות הסרטים הטובים ביותר שהופצו ושלא, רשימת עשרת אנשי השנה, ואפילו פודקאסט בונוס. תשארו בסביבה.

ולבסוף, קצת נוסטלגיה:

20 הרגעים הגדולים של 2010
20 הרגעים הגדולים של 2011
20 הרגעים הגדולים של 2012
20 הרגעים הגדולים של 2013
20 הרגעים הגדולים של 2014