• סרטים חדשים: ״אמא!״ מגיע לבתי הקולנוע
  • אימת החודש - אוקטובר 2017
  • על היחס הביקורתי לסרטים ישראליים בידוריים
  • ״סיפורי מאירוביץ׳״, סקירה וניתוח
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 46
  • ״אנשים ומקומות״, סקירה
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 45
  • דיווח שני ואחרון מפסטיבל הקולנוע של ניו יורק
  • גם בניו יורק יש פסטיבל קולנוע
  • פסטיבל חיפה 2017: הסיכום של עופר
  • פסטיבל חיפה 2017 - סיכום ופרידה של אור
  • ״חזק יותר״, סקירה
  • בלייד ראנר 2049
  • כל הנציגים לאוסקר הסרט הטוב ביותר בשפה זרה
  • המשחקים של ג'ראלד
  • קינגסמן: מעגל הזהב

פסטיבל חיפה 2015: מחשבות על ״אנטוניה.״ ושיחה עם הבמאי (דיווח שלישי של עופר)

1 באוקטובר 2015 מאת עופר ליברגל

אחד מן הסרטים הכי מרשימים והכי מפצלי קהל בפסטיבל חיפה אשר מתקיים בימים אלו הוא סרט הביכורים של הבמאי האיטלקי פרדיננדו צ'יטו פילומרינו. ״אנטוניה.״ (Antonia), כך נקרא הסרט, הוא דיוקן של חייה ויצירתה של המשוררת אנטוניה פּוֹצִי, ילידת 1912. המשוררת חיה וכתבה באיטליה הפאשיסטית. כבר בראשית הסרט מציין הכיתוב על המסך כי במהלך חייה הקצרים לא פורסם אף שיר שלה.

פוצי מתה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה ולאחר נפילת המשטר הפשיסטי שיריה פורסמו וזכו להכרה נלהבת של הממסד הספרותי האיטלקי. מן המעט שיצא לי לקרוא (למשל כאן), או שהוצג בסרט, הכתיבה של פוצי אישית מאוד. היא גם לא מחורזת אך מדויקת למדי בדימויים שהיא מציינת, בשאיפה הרומנטית לראות בדברים הקטנים משמעות רחבה יותר, לגעת באמצעות הפרט ברגש בעל עוצמות שלא ניתן לתאר.

הסרט כן מנסה לתאר את החוויות אשר הולידו את שירה של פוצי ולהעביר את התחושות שחוותה. אבל הוא גם מבין כי פענוח מלא של דמותה אינו בגדר האפשר. לא מדובר בתיאור ליניארי של אירועי מפתח בחייה, ולא מעט אירועים סוערים אינם כלולים בסרט. מה שאנחנו צופים בו הם כמה רגעים עזים של כאב ויצירה, של שאיפה לחוות את החיים באופן טוטאלי ורומנטי, בין אם באמצעות יצירת אמנות, צריכת אמנות או חווית אחרות.

במאי הסרט נכח בהקרנה הראשונה של הסרט בפסטיבל, ותפסתי אותו לשיחה טלפונית חטופה וקטועה ממש רגע לפני שהוא עוזב את הארץ במטוס. בשיחה עם הבמאי הלבבי הצלחתי להבין מעט יותר את תפיסת העולם שלו לגבי האמנות, אשר איפשרה לו להעביר בסרטו בצורה מוצלחת יצירה של משוררת, דבר די נדיר בקולנוע. פרדיננדו צ'יטו פילומרינו עמד במשימה שכן הוא לא שאף לסקר רגעי מפתח בביוגרפיה של המשוררת, אלא את השירה שלה ואת האירועים אשר הובילו אליה.

החומרים אשר הוא התבסס עליהם כוללים מכתבים שכתבה (אביה שרף את המכתבים אשר נשלחו אליה), צילומים שלה, ובעיקר השירה עצמה. כך שהסרט הוא עיבוד לאמנות של פוצי ולדרך בה היא חוותה את העולם. הסרט מנסה לשחזר את המבט הייחודי שלה ולא לתאר אותה מבחוץ. על כן, הבמאי משתמש בנקודה אחרי שמה הפרטי בכותרת הסרט – הוא מנסה לנסות לחזור אל החווית שלה ולא אל המיתוס של דמותה כפי שנצרב בתודעה הקולקטיבית. החלטות הבימוי בסרט מנסות להעביר את המבט הייחודי של הגיבורה על העולם – השאיפה לראות ברגע יותר מאשר מה שמתרחש בו, לייצר קישור בין דברים שונים, כמו פרידה רומנטית, מוות, וחלב אשר נשפך. לעתים דומה כאילו המצלמה נודדת בניסיון לחפש דבר נוסף הנוכח בקיום, כמו החיפוש של אנטוניה אחר רובד נוסף לחיים, חיפוש אשר הסרט מנסה להשאיר מעט מופשט ומסתורי.

תיאור המציאות הפוליטית באיטליה בשנות העשרים והשלושים נוכח בסרט בעיקר דרך רמיזות. גם מתוך מחשבה כי הקהל בקיא בתקופה ההיסטורית, אך בעיקר מתוך רצון לבטא את החיפוש של אנטוניה עבור קולה האישי והאינטימי דווקא בחברה המקדשת את הלאום. הדבר בא לידי ביטוי דרך יחסיה של אנטוניה עם אביה, אשר מייצג בסרט גם דיכוי ושמרנות וגם שער לעולם התרבות. הבמאי ציין בפניי כי אביה היה קשור מאוד לעולם התרבות ובמידה רבה פתח אותו עבור בתו – אבל היה חושב לו לראות כי הפירוש שלה ליצירות היה שונה משלו. בסצנה חשובה המופיעה בשלב מקודם של הסרט, האב משמיע תקליט של וגנר לבתו ומבקש ממנה להעריך את החיפוש אחר האל. אנטוניה שואלת אותו "מה אם החיפוש הוא אחר משהו אחר?". במשפט הזה מראה הבמאי כי החשיבה של הבת היא עצמאית וגם מותיר את החיפוש שלה לא מוגדר.

במידה רבה, כל הסרט עוסק בחיפוש של אנטוניה, מבלי למפות אותו או להסביר במדויק מה היא מנסה למצוא או מה חסר בעולמה. דרך הנוכחות של וגנר בסרט, פילומרינו מצביע גם על המשיכה של פוצי אחר התרבות הגרמנית בכלל והרומנטיקה בפרט. הרומנטיקה לא מובעת רק דרך הטעם האמנותי של הגיבורה, אלא גם דרך אחד מן התחביבים שלה – טיפוס הרים. בקולנוע של אותן שנים, טיפוס הרים היווה לעתים סמל לניצחון האדם על הטבע ולכן היה קשור לקולנוע לאומני (למשל בסרטי לני ריפשנשטאל). אבל ב״אנטוניה.״ הטיפוס אינו אקט הירואי, אלא חיפוש נוסף של הגיבורה, במטרה להכיר את עצמה או לא לאבד את עצמה לחלוטין. דומה שבאינטרקציות שלה עם הטבע, אנטוניה שואפת להשיג את אותם דברים אשר היא שואפת לקבל מאינטרקציות עם בני אדם או יצירות אמנות – מגע עם הנשגב. ייתכן וסרטו של פילומרינו מוצא את אותו מגע דרך חווית הקריאה בשיריה של הגיבורה שלו.

antonia

מלבד וגנר, הסרט עושה שימוש נרחב במוזיקה אשר כנראה הייתה חלק מעולמה של הגיבורה, כולל אחת מן הסצנות הבודדות בהן היא מפגינה רינה של ממש, בעודה רוקדת לצלילי תקליט. ייתכן כי הסצנה הבולטת ביותר בסרט היא זו בה הקו המוזיקלי נשבר – מושמע שיר רוק אלטרנטיבי בעוד הגיבורה שוכבת עירומה על הגב. הבמאי ציין באוזניי כי בסצנה הזו הוא ניסה לבטא את עולמה של הגיבורה שלו, ואת חווית היצירה דרך סוגים שונים של יצירות – הוא הציב את השחקנית למשך רוב השיר בתנוחה המתכתבת עם פסל של רודן, והשיר הוא כמובן ביטוי ליצירה אשר ביטאה רגשות דומים לרגשות הגיבורה, על אף שנכתבה זמן רב אחרי מותה. הסצנה הזו מהותית בעיניי על מנת לתת את הדגש הסופי לסגנון של הסרט, סרט אשר הנאמנות שלו היא לחוויה יותר מאשר לשחזור המציאות באמצעים הנדושים. הסרט מנסה להיות נאמן לחיפוש הרגשי, למסע הפנימי אשר לאו דווקא בא לידי ביטוי בהתרחשות החיצונית.

אלמנט נוסף אשר פילומרינו ניסה לבטא בסרט הוא האמביוולנטיות המינית אשר באה לידי ביטוי בכתביה של אנטוניה. הסרט עושה זאת בעידון, כאשר הוא מראה מספר פרטנרים רומנטיים, בהם גם אישה. לא תמיד ברורה מידת האינטימיות אליה הקשר מגיע, ועיקר האירוטיות אינה בסצנות של מגע מיני, אלא של מפגשים מפוספסים – זהו סרט על כמיהה ולא על מימוש. בקטעים מסוימים, הכמיהה אינה לגאולה אלא כמיהה לייאוש, שכן גם הסבל הוא רגש בעל עוצמה ודומה כי המשוררת רוצה לחוות את העוצמות אשר יש לעולם להציע. כחובבת רומנטיקה, גם המוות הוא אופציה רומנטית למדי.

כאשר שאלתי את הבמאי על השפעות קולנועיות, הוא ציין כי הוא מנסה להתחמק מהשפעות של סרטים בבואו לביים, שכן הוא שואף לברוא דימויים מקוריים. ואכן, יש רגעים בסרטו אשר נראו לי כמנוגדים לכמעט כל שיטה קולנועית מוכרת. יחד עם זאת, הוא בכל זאת ציין סרט אחד ששימש לו כמופת ליצירת סרט אודות אמן – ״אנדריי רובלב״ של טרקובסקי, שאותו הוא מציין כדיוקן של אמן אשר מכיל גם סצנות ארוכות בהם האמן לא משחק תפקיד מרכזי, אלא סופג את המציאות אשר עיצבה את היצירה שלו. ציון שמו של סרט מפעים זה מדגיש את הכוונות של פילומרינו בסרטו שלו – לספר את סיפורה של האמנות ולא להתמקד ברכילות על חייה האישיים של היוצרת שלה. בסופו של דבר, הבמאי יכול לדעת הרבה יותר על היצירה האמנותית מאשר על חייה האישיים של הגיבורה, גם אם יש לו את מכתביה. היצירה האמנותית היא גם זו החשובה יותר עבור הבמאי, שיוצר סרט על מנת להגיד משהו על טבעה של אמנות בכלל ולא רק על משוררת אחת ספציפית.

דבר נוסף אשר בלט עבורי בסרט הם רגעים בהם הבמאי פשוט מצלם דפים מתוך ספר שיריה של פוצי. בשיחה עמי הוא דיבר על כך שהוא עוסק במפגש על היצירה שלה והוא חש כי יש שירים שהמפגש עימם יכול להיות כאשר הם מוקראים בקול רם, אבל המפגש עם הכתיבה של אנטוניה פוצי צריך להיות המפגש עם הדף המודפס. שירים אחרים שלה נוכחים כאמור בסרט באופן פחות ישיר – הוא מתאר את חייה כפי שהיא תיארה אותם בכתיבתה. בחירה זו מעניקה לסרט גוון מעט מקוטע, כאשר פילומרינו יוצר רצף של דימויים עזים. הרגעים הללו הם אלו אשר נגעו ללבי.

על כן, סיימתי את השיחה עמו בבקשה לבחור את השיר האהוב עליו מבין אלו אשר הוא נגע בהם בסרט. הוא ציין שיר בשם "פגישה" בו הדוברת מביעה התלהבות ואושר ממבט של בחור לעברה, אבל באותו זמן היא כבר מרגישה כי הם ייפרדו. "המבט הזה על העולם הוא עבורי המהות שלה, אולי המהות של האמנות".

״אנטוניה.״ הינו סרט החוגג את היופי הנשגב, אבל גם נותר כואב כל הזמן, כי המגע השלם תמיד חומק מן הגיבורה. בסצנות רבות, אנטוניה מאזינה מעבר לחלון או קיר, או שהמצלמה מתרחקת כי המציאות חומקת. וכמו בשיר שבחר הבמאי, כאשר כבר יש סצנת אהבה בסרט היא ערוכה בסגנון מקוטע עם קפיצות בזמנים. המגע הפיזי קיים, אך הנוכחות של הניתוק שיגיע בסופו חזקה יותר.

Ferdinando-Cito-Filomarino

הבמאי של ״אנטוניה.״ – פרדיננדו צ׳יטו פילומרינו. קרדיט צילום: גלית רוזן

/// תודה גדולה ליח״צ על התמונות והראיון

השאר תגובה