• סרטים חדשים: ״תיק קוליני״, ״המועמדת המושלמת״
  • ?״ג׳יו ג׳יטסו״: האם הסרט הזה נורא כמו שהוא נראה
  • ״בארב וסטאר יוצאות לויסטה דל מאר״, סקירה
  • ״ברנשטיין: הפרטיזן האחרון״, סקירה
  • אוסקר 2020/21: פוסט פרסי איגוד השחקנים
  • ״מלמקרוג״, סקירה לסרטו של כריסטי פויו
  • ״מוד הקדושה״, סקירה
  • ״הטיגריס הלבן״, סקירת נטפליקס
  • ״החפרפרת״ ו״מורתי התמנונית״, סקירת אוסקר כפולה
  • אוסקר 2020/21: דירוג המועמדים לפרס הסרט
  • אימת החודש - מרץ 2021

פרויקט מפסידי האוסקר לסרט הטוב ביותר – עונה 5, פרק 1: "האשליה הגדולה"

15 בפברואר 2021 מאת אור סיגולי

איזו טעות זאת הייתה לתת לכם לבחור את הסרטים לעונה החמישית של פרויקט מפסידי האוסקר לסרט הטוב ביותר. לא בגלל שהבחירות היו רעות, כמובן. למעשה בדיוק ההפך. עשרות הסרטים שהופיעו בבקשות היו למקור בלתי נגמר של תסכול מצדי כי זה רק הראה כמה יצירות מרתקות יש שטרם כתבנו והתעמקנו בהן. אפשר להגיד על האוסקר הרבה דברים רעים (רובם נכונים) אבל הוא שימר אוקיינוס עצום של סרטים ישנים וחדשים, קלאסיקות ואיזוטריה, שמרתק לחזור אליהם.

אז אחרי ששברתי את הראש איך לנתב בין כולם נאלצתי לעשות כמה בחירות, אז הנה בגדול קו המחשבה שבסופו של דבר קבע את עשרת הסרטים של העונה החמישית:
עם סגירת ההצבעות היו ארבעה סרטים שזכו למספר הקולות הרב ביותר, והם נכנסו בלי שאלות. משם זה קצת יותר הסתבך, וממש נאלצתי לפצל שיערות, כמו שאומרים. דבר ראשון נאלצתי לוותר על כל סרט שהיה לו איזשהו איזכור משמעותי בסריטה (מצטער, אנשי "השיחה". אולי בהמשך). לאחר מכן החלטתי שעל מנת ליצור גיוון ולא לחזור על אותם תכנים, בעונה אצטרך לבחור רק סרט אחד מכל שנה (הרגתם אותי עם 2001, כפרה עליכם. בקלות השנה הכי פופולרית של המצביעים. ובצדק רב), וייבחר רק סרט אחד מכל במאי (סקורסזה, קובריק וקופולה לבדם יכלו להרים עונה משל עצמם).
והייתה פעם אחת שממש רימיתי. סרט אחד מתוך העשרה לא קיבל הצבעות, אלא היה בחירה אישית שלי. איזה סרט, אתם שואלים? ובכן, תצטרכו לחכות…

העונה החמישית תתקדם בסדר כרונולוגי של תאריכי יציאת הסרטים. יש לנו ייצוג אחד משנות השלושים, הארבעים, החמישים והשישים; שניים מהסבנטיז; אחד מהאייטיז ושלושה מהאלף החדש. על הניינטיז היה לי יחסית קל לוותר, כי כל אחד מהטקסים קיבל פרק משלו בעונה הראשונה.
לינקים לכל הפרקים עד כה נמצאים, כמו תמיד, בסוף הטקסט.

וכך אנחנו מתחילים עונה נוספת, עונת בחירת הקהל, עם הסרט הוותיק ביותר בתולדות הפרויקט, שבכורתו הייתה ב-1937, לאוסקר היה כשיר ב-1938, והטקס בו הפסיד התרחש ב-1939. מדובר, כפי שכבר גיליתם, באחד מהתקדימים הכי משמעותיים של הטקס ההוליוודי, "האשליה הגדולה" (La Grande Illusion).

עוד לפני האוסקר…

הבמאי הצרפתי ז'אן רנואר, בנו של הצייר המפורסם, היה בשיא כוחו כשהחל לעבוד על סרטו ה-16 "האשליה הגדולה". זה היה בחציין השני של שנות השלושים, לאחר שכבר זכה להערכה רבה כבמאי ותסריטאי, וסרטיו הצליחו מאוד במולדתו. רנואר בן ה-43 החליט למקם את סרטו החדש בימי מלחמת העולם הראשונה, אותה הכיר וחווה היטב כששירת בה ונפצע ברגלו.
את התסריט, שעוסק בשבויי מלחמה צרפתיים על אדמת גרמניה, כתב יחד עם התסריטאי הבלגי שארל ספאק, בדיוק בשלב בו התחזקה המפלגה הנאצית ורבים בעולם התחילו להבין שההיטלר הזה הוא לא חדשות טובות במיוחד. האשליה הגדולה משם הסרט היא מחווה לספרו של נורמן אנג'ל מ-1910, שעוסק במערכת הכלכלית והצינית מאחורי תעשיית המלחמה.
לתפקיד החיילים הצרפתיים ליהק רנואר את ז'אן גאבין, שהיה אחד השחקנים המוכרים והעסוקים בצרפת של אותה תקופה, פייר פרסנאי וז'ולייאן קארט. עם זאת, מפקד הכלא הגרמני היה ההברקה האמיתית של רנואר, כאשר ביקש מהבמאי והשחקן המהולל אריק פון סטרוהיים, אותו העריץ רנואר, לגלם את התפקיד. התפקיד הנשי היחיד בסרט היה של דיטה פארלו.

בכורתו הרשמית של "האשליה הגדולה" התקיימה ביוני 1937, והסרט התקבל בהתלהבות רבה. באוגוסט של אותה השנה היה חלק מפסטיבל ונציה, שם יצא רנואר עם פרס מיוחד. מה שהכי משעשע הוא שהסרט הפסיד את פרס הסרט הזר של הפסטיבל, שבאותן שנים היה על שם מוסליני. איזה מדהים זה היה אם הפרס הכי גדול של אחד הסרטים הכי הומניים ומאמינים בנפש האדם היה על שם הדיקטטור הפאשיסט.

אל חופי אמריקה הגיע הסרט בספטמבר 1938 והופץ על ידי אולפן קטן בשם וורלד פי'צקרס קורפוריישן, ושם התחיל המהלך שיגרום לו להיות חלוץ אוסקרי מהמשמעותיים ביותר אי פעם.

מסלול ההפסד של "האשליה הגדולה"

עשרת המועמדים לפרס הסרט הטוב ביותר של האוסקר ה-11 היו:
"הן לא תיקחהו עמך", הקומדיה של פרנק קאפרה, הובילה עם 7 מועמדויות.
"תזמורת הרגטיים של אלכסנדר", מיוזיקל מאת הנרי קינג, ניצב במקום השני עם 6 מועמדויות.
"עיר הנערים" בכיכובם של מיקי רוני וספנסר טרייסי, "ארבע בנות" של מייקל קרטיז, ו"ג'זבל" עם בטי דייויס היו מועמדים ל-5. מתוכם, רק האחרון לא היה מועמד לבימוי.
"הרפתקאות רובין הוד" עם ארול פלין, "המצודה" של קינג וידוק, ו"פיגמליון" על פי המחזה של ברנרד שו צברו כל אחד 4 מועמדויות.
"טייס מבחן" של ויקטור פלמינג הועמד לשלושה: הסרט, הסיפור המקורי והעריכה.
ובמקום האחרון, עם מועמדות אחת בלבד, ניצב לו "האשליה הגדולה".

האוסקר בשנותיו הראשונות היה שונה מאוד מהמפלצת היקרה שאנחנו מכירים כיום, מיותר לציין. זאת הייתה מסיבה הוליוודית פרטית שמומנה על ידי האולפנים, הטלוויזיות עוד לא היו בבתים (הטקס המשודר הראשון יהיה רק 13 שנה לאחר מכן) ולכן הוא לא נצפה על ידי רבבות. אפילו הרדיו החרים את הטקס בשנים האלו, מסיבה שלא לגמרי הצלחתי להבין. במקביל, האקדמיה רק התחילה לבנות את החוקים והכללים של הפרס. הם השתנו כמעט כל שנה, והיו קטגוריות עם חמישה מעומדים, כאלה עם עשרה, ואפילו עם 11. לכן קשה מאוד לדבר על אנומליות בהקשר של רשימת המועמדים השנתית, כי בערך הכל היה אנומליה.
לכן גם המועמדים והזוכים עצמם מעוררים מלא שאלות בהסתכלות עכשווית. למשל, על אף שהיו עשרה מועמדים בפרס הסרט, רק ארבעה מהם היו גם בפרס הבימוי, כאשר מייקל קרטיז הועמד פעמיים: כבמאי על "ארבע בנות" וגם על "מלאכים עם פנים מלוכלכות" שכלל לא היה מועמד לסרט; "שלגיה ושבעת הגמדים", שהיה מועמד לאוסקר המוזיקה בשנה הקודמת, הביא בטקס הנוכחי פרס מיוחד לוולט דיסני, לאחר שהסרט היה להצלחה כל כך כבירה. בגזרת התקדימים של האוסקר, ב-1938 פיי ביינטר הפכה להיות השחקנית הראשונה שהייתה מועמדת באותה שנה גם כראשית ("פסים לבנים") וגם כמשנית ("ג'זבל"); וספנסר טרייסי הפך להיות השחקן הראשון שזוכה שנתיים רצוף, כאשר ניצח עם "עיר הבנים" שנה אחרי "קפטנים אמיצים".

אבל על אף הכל, באמת ש"האשליה הגדולה" היה הדבר המשונה ביותר בטקס. הוא היה לסרט הראשון שאיננו הפקה אמריקאית ואיננו דובר אנגלית שהגיע לכדי מועמדות לפרס הסרט הטוב ביותר, וכאמור, זה היה אזכורו היחיד בלוח המועמדים. כל שאר הסרטים המועמדים לצדו היו תוצרים של האולפנים הגדולים של הוליווד (קולומביה, וורנר, פוקס, ו-MGM עם לא פחות מארבעה מועמדים), ורק הוא של חברת ההפקה הצרפתית ריאליזיישן ד'ארט סינמטק. ייקח להוליווד 31 שנים ארוכות לעשות את זה שוב, עם "Z" הצרפתי-אלג'יראי, אם כי ייתכן שייסוד קטגורית הסרט הטוב ביותר בשפה זרה בשנת 1956 מנע מהרבה סרטים זרים להגיע עד לפרס הגדול.

ולכן נשאלת השאלה כיצד זה קרה? איך דרמה צרפתית בלי כסף הוליוודי או שחקנים מוכרים הצליחה לדחוק החוצה את "מלאכים עם פנים מלוכלכות", "מארי אנטואנט", "אם הייתי מלך" של זוכה האוסקרים פרנק לויד, או "חופשה" של ג'ורג' קיוקור, אם למנות כמה?
יותר מזה, האולפנים ההוליוודיים היו (אפילו עדיין, למעשה) מאוד רכושניים ומפוחדים, וכל דבר שמערער את הסדר הקיים זוכה להתנגדות מיידית ופעולות אנטי. זאת אחת הסיבות, כך אומרים, ש"שלגייה ושבעת הגמדים" לא היה מועמד לפרס הסרט שנה לפני כן, כי האיגודים נבהלו מהשתלטות האנימציה. למעשה, כשיותר סרטים בריטיים התקבלו בשערי האוסקר במהלך שנות הארבעים, האולפנים כל כך התעצבנו שב-1948 החליטו להפסיק לממן את הטקס. זה הסתיים בזכייה הראשונה אי פעם של סרט שאינו אמריקאי.
וכך יצאתי לתחקיר מעמיק עד כמה שיכולתי כדי למצוא הסבר להלך הרוח שהביא למועמדות "האשליה הגדולה". חיפשתי מאמרים, האזנתי לפודקאסטים, חפרתי בהיסטוריה, וגיליתי משהו מאוד משונה: אף אחד לא מנסה להסביר את זה. אין לא תיאוריות ולא עובדות. כל כך קשה לפענח את האקדמיה של התקופה, וכמובן שהרבה ארכיון גם אין, שזה נראה ממש בלתי אפשרי להתחקות אחרי מה שקרה.

ועל כן, החלטתי לפתח תיאוריות. הן לא מעוגנות בשום מסמך או ראיון, אבל מה אכפת לי לנסות?
הדבר הראשון שכנראה אפשר דבר כה יוצא דופן, הוא ש-1938 לא הייתה שנה טובה לקולנוע האמריקאי בקופות. הקהל לא ממש הפך את הסרטים להצלחות עצומות (אנחנו שנה אחרי שהוליווד נדהמה מההצלחה של "שלגיה ושבעת הגמדים" ושנה לפני שהכל ישתנה עם "חלף עם הרוח") ולכן כנראה שהאולפנים עצמם לא ממש דחפו חזק את הסרטים שהיו להם, משאירים מקום לרבבות מצביעי האקדמיה לפזול לשוליים.
והאמת היא שבאמת רשימת מועמדי 1938 איננה מרהיבה במיוחד, ורוב הסרטים די התפוגגו בזיכרון. "האשליה הגדולה" הוא היחיד שנחשב מאז לקלאסיקה, כאשר "הרפתקאות רובין הוד" עדיין נתפס כיציאה הוליוודית משובחת ואפילו משפיעה. לעומתם, הזוכה הגדול "הן לא תיקחהו עמך" קוטלג כעבודה בינונית במקרה הטוב של קאפרה, ו"ג'זבל" מוזכר רק בהקשרים של בטי דיויס. כל השאר, בין אם הם מוצלחים או לא, כמעט ולא קיימים בתודעה הקולקטיבית.

דבר נוסף שאולי השפיע על נטיית הלב לדרמת זמן-מלחמה של רנואר, הוא שב-1939 כבר היה ברור שאירופה בדרך לכאוס איום ונורא בחסות הנאצים, ועל אף שייקח לארה"ב כמה שנים להצטרף, אולי הייתה זו בחירה בסרט שמשקף את חוסר ההיגיון של המלחמה וחוגג את הדומה בין האנשים משני צדי המתרס. זמן יציאת הסרט יכול להיות שהיה פקטור בחיבור ההוליוודי אליו, וזה שגרם לאנשים להרים אותו לפסגה כדי להביא את המסר שלו לכמה שיותר צופים.
כאמור, תאוריות.

אפשר לומר די בוודאות שאף אחד לא חשב שהטקס, שהתקיים ב-23 בפברואר 1939, הולך להסתיים בניצחון של "האשליה הגדולה", וכזכור לקח לאוסקר עוד שמונים שנה להעניק את הפרס הגדול לסרט שאינו דובר אנגלית. למעשה, הגיוני אפילו שבהוליווד קמה צעקה על ההתערבות הזרה בפרס.
האוסקר ה-11 הסתיים בניצחון של "הן לא תיקחהו עמך" שזכה בפרסי הסרט והבימוי. וזהו. "הרפתקאות רובין הוד" היה זה שצבר הכי הרבה פסלונים, שלושה, לעריכה, העיצוב האומנותי והמוזיקה. מבין שאר מועמדי הסרט הטוב ביותר "ג'זבל" לקח את שני פרסי השחקניות, "עיר הנערים" את פרס השחקן הראשי והסיפור המקורי, "פיגמליון" ניצח בפרס התסריט המעובד והפך את ברנרד שו לראשון שזכה באוסקר ובנובל (השני הוא בוב דילן, אגב), ו"תזמורת הרגטיים של אלכס" זכה בפרס ההלחנה (שאיננו פרס המוזיקה, כי לא יודע).

האם ההפסד היה מוצדק?

אוי ואבוי. איך מתחילים עם זה?
ברשותכם אפתח עם משפט מפוצץ, ונמשיך משם: אם הייתי צריך לקחת את כל מאות הסרטים שהיו מועמדים לפרס הסרט הטוב ביותר בכל 92 שנות האוסקר, ולבחור את עשרת הטובים ביותר מביניהם, הגיוני מאוד ש"האשליה הגדולה" היה נמצא שם, ובמקום מכובד. גם במנותק מכל קונטקסט, סרטו של רנואר הוא אחד הסרטים הטובים והחשובים שנעשו אי פעם. זו יצירת מופת בכל אספקט – מהטכני ועד הרגשי – שאני הייתי תומך בחקיקה שתכריח כל אדם על פני כדור הארץ לראות אותו לפחות פעם אחת במהלך חייו. רק טוב יכול לצאת מזה. אני ספציפית ראיתי אותו לפחות ארבע פעמים.

זה מתחיל עם התסריט, כמובן. הדמויות של רנואר וספאק כולן מורכבות ומעניינות, אנושיות ומלאות פגמים ואיכויות. אין טובים ורעים מוחלטים, רק כאלו שהחיים שלהם הניחו אותם בסיטואציות ספציפיות שעיצבו את תפיסת עולמן. רנואר בחר ברקע של המלחמה הגדולה כדי להגיד משהו על קשרים בין אנשים ומעמדות, ושירטט את הדינמיקה ביניהן באופן כל כך טבעי ואלגנטי שזה ממש בית ספר. מרתקת במיוחד היא כמובן דמותו של מנהל הכלא הגרמני, פון ראופנסטיין בגילומו של פון סטרוהיים, שלנגד עיניו לא רואה אויבים או לאומיות, אלא רק מעמדות ודרגות. כאשר אחד מאסיריו הוא אציל צרפתי, כלומר זה שחולק אתו קשר לאירופה העתיקה שעומדת להימחק, הוא מתייחס אליו כשווה ערך עד כמה שהסיטואציה מאפשרת. בהקשר הזה קשה להסביר איך "האשליה הגדולה" הועמד לפרס הסרט, אך התסריט ופון סטרוהיים בתפקיד משנה נעדרו.

הסרט על כמעט 110 דקותיו הוא תמיד דינמי, מלא הומור והתפתחויות. רנואר וספאק מעמידים את הדמויות בסיטואציות מאוד מעניינות ובודקים כיצד הן מגיבות, וזה אף פעם לא מרגיש מתוסרט או כפוי.
וזה מוביל אותי לסצנות הספציפיות, כמה מהן נטמעו בזיכרון שלי לנצח כבר אחרי הצפייה הראשונה. האהובה עלי ביותר היא כנראה סצנת ההכנות למופע שמעלים האסירים הצרפתיים, ואחד מהם מודד את בגדי הנשים שקיבלו במשלוח לקראת המופע ההיתולי. מכיוון שהפיזיות של החייל הצעיר מאפשרת לו לעבור כאישה, כאשר הוא נחשף בדראג מול כל האסירים משתרר שקט מוחלט, שהוא גם מצחיק נורא אבל גם מלא מתח מול הגברים שלא ראו אישה כבר חודשים, אולי אפילו שנים. זה כתוב ומבויים בצורה שקרובה לשלמות, במיוחד בולט השימוש בסאונד.
הריב האכזרי של שני האסירים שהצליחו להימלט (לא מפרט מחשש לספויילרים) כאשר הם כבר לא יכולים לסבול אחד את השני אבל גם תלויים זה בזה, הוא מצחיק ומרגש באותו הזמן. ובאמת, כל סצנה עם פון סטרוהיים היא פשוט פגיעה בול.
עוד רגע שאני תמיד משותק מולו הוא כאשר הסוהר הגרמני שואל את רעהו מדוע מארשל הצרפתי (ז'אן גאבין) צווח בתא הבידוד שלו. "המלחמה הזו מתמשכת יותר מדי זמן" הוא עונה לו, וזה כל מה שהוא צריך להגיד. רנואר מראה לנו ברגע הזה שהייאוש והמעמסה היא על כולם. ובהקשר הזה מעניין אפילו יותר התזמון של הסרט, כי קשה להאמין שאפילו שנה אחת לאחר מכן, כאשר הגרמנים יגלמו את הרוע המוחלט של המאה ה-20, יהיה אפשר להתייחס אליהם באופן הזה (כמו למשל אותה סצנה שנויה במחלוקת מ"גברת מיניבר"). סרטים כמו "במערב אין כל חדש" ו"האשליה הגדולה" היו נראים אחרת לגמרי אחרי מלחמת העולם השנייה.

רנואר גם מבהיר מההתחלה שהמלחמה איננה מעניינת אותו, רק אלו שנסחפו אליה שלא באשמתם. הסרט נפתח בטייסים הצרפתים שמקבלים משימה לצאת לשטח האויב, ואחרי הקאט הבא אנחנו בבסיס הגרמני כאשר מדווח לנו שמטוס צרפתי הופל ויש בו קצינים שנותרו בחיים. סרט הוליוודי בוודאי היה מתעכב על הספקטקל של הפלת המטוסים, מכניס מתח וחרדה לתחילת הסרט, אבל רנואר פשוט מדלג מעל זה, משאיר אותנו עם הדמויות בכל רגע נתון, משתדל לא להעניק נופך של הרפתקה ושל הירואיות למלחמה.
היכולות המדויקות שלו בבימוי שחקנים, העמדת מצלמה והתנהלות בסטים היא של מישהו שמבין קולנוע לרמה של פעימות לב. אמנם רנואר יזכה לתהילה גם בזכות סרטיו הבאים "החיה שבאדם" ו"חוקי המשחק", אבל זהו המועמד שלו לאוסקר שבעיני מציג את שיא יכולותיו.

וזה מביא אותנו לקונטקסט הספציפי שלנו, ההפסד ל"הן לא תיקחהו עמך", כאשר אני בכוונה שם בצד את סיכויי הזכייה הלא קיימים של הסרט הצרפתי אל מול ההפקה ההוליוודית של אחד הבמאים האהובים ביותר בתולדות הקולנוע.
קורה פה ושם באוסקר – באמת, ממש מעטי מעט – שסרט טוב מפסיד את האוסקר. אני כמובן צוחק, זה קורה המון. ההיסטוריה לא תמיד מסכימה עם האקדמיה, ולא פעם ולא פעמיים יצירה שתהדהד שנים רבות לאחר מכן מוצאת את עצמה על הספסל מול סרט נחות הרבה יותר.
אבל גם במקרים האלה יש דקויות. אפשר למשל ללכת לשתי הדוגמאות שתמיד קופצות לראש: ההפסד של "השור הזועם" ל"אנשים פשוטים", וזה של "האזרח קיין" ל"מה יפית עמק נוי". בשני המקרים האלו הקונצנזוס מוחלט – ההפסד איננו מוצדק. הביוגרפיה של ג'ק לה מוטה וסרט הביכורים של וולס חשובים וטובים הרבה יותר מאשר זוכי האוסקר של אותה שנה. מצד שני, זה לא ש"אנשים פשוטים" ו"מה יפית עמק נוי" הם סרטים גרועים. רחוק מזה. הניצחון שלהם מפוקפק רק בהשוואה למי שהביסו. אם "אנשים פשוטים" היה מנצח את "מרכבות האש" שיצא שנה אחריו, או "מה יפית עמק נוי" היה מנצח "רבקה" שיצא שנה לפניו, כולם היו מהנהנים בהסכמה.
אבל יש גם מקרים קיצוניים, בהם סרט מפואר מפסיד לסרט שהוא רע לתפארת. למשל "בצהריי היום" שהפסיד ל"ההצגה הגדולה בתבל", "שודדי התיבה האבודה" שהפסיד ל"מרכבות האש", וכל אחד מארבעת הסרטים שהפסידו ל"נפלאות התבונה".
לכל אחד מהמקרים האלה יש סיבה וקונטקסט, אבל בדיעבד קשה מאוד לייצר כתב הגנה.

בעיני הפער הגדול ביותר בתולדות האוסקר בין איכות המפסיד ואיכות הזוכה הוא באוסקר ה-11. אחד הסרטים הכי טובים שנעשו הפסיד לקומדיה בלתי נסבלת שאולי הייתה משעשעת בעת יציאתה, אבל כיום היא מופת של מבוכה. "הן לא תיקחהו עמך" הוא סרט איום ונורא, וגם אם איננו הזוכה הגרוע ביותר בתולדות האוסקר (זה חד משמעית שייך ל"התרסקות"), המרחק שלו מהדרמה העדינה, המורכבת ועמוסת המחשבה והכישרון של רנואר, היא מרחק פריז מפרברי וושינגטון.
אז כדי להפסיק לרמוז בעדינות ולהגיד את הדברים נכוחה – לא, ההפסד הזה לא מוצדק. הוא מחפיר. הנחמה היחידה בו היא שמשהו כמו "האשליה הגדולה" הצליח לעטר את האוסקר בנוכחותו, ולהזכיר שמדי פעם האקדמיה יוצאת מגדרה ועושה משהו מופלא.

כדי לסגור את הקצוות אספר שב-1940 ז'אן רנואר יברח מאירופה להוליווד וינסה להתחיל מחדש את הקריירה שלו שם. הוא יעשה סרטים נהדרים עד מותו ב-1979, אבל את הרצף המפואר של "האשליה הגדולה", "החיה שבאדם" ו"חוקי המשחק" כבר לא ישחזר. מצד שני, מעטים הבמאים שהצליחו באופן שכזה.
אריק פון סטרוהיים בכל זאת יצליח לקבל מועמדות על משחק בהמשך הקריירה שלו, על הופעתו הנהדרת ב"שדרות סאנסט" 12 שנה לאחר מכן. הוא ילך לעולמו שבע שנים לאחר מכן בגיל 71.

בפרק הבא אנחנו נקפוץ בדיוק עשר שנים קדימה, עם עוד אנומליה אוסקרית מעניינת, ושוב סרט חוץ הוליוודי שהצליח להשתחל פנימה אל המועדון הסגור הזה, ועוד באחת השנים הכי מרתקות של האוסקר – כזו שכבר היו לנו שתי עצירות בה בעבר, ואפילו הוזכרה בטקסט הזה ממש.

הפרקים הקודמים בפרויקט מפסידי האוסקר לסרט הטוב ביותר:

עונה 1 – הניינטיז
1990 – "החבר'ה הטובים"
1991 – "JFK – תיק פתוח"
1992 – "משחק הדמעות"
1993 – "שארית היום"
1994 – "ספרות זולה"
1995 – "אפולו 13"
1996 – "ג'רי מגוויר"
1997 – "ללכת עד הסוף"
1998 – "להציל את טוראי ראיין"
1999 – "המקור"

עונה 2 – האייטיז על פי קלוז, הארט, קסדן וספילברג
קלוז/הארט/קסדן – "החברים של אלכס"
קלוז – "חיזור גורלי"
קלוז/הארט/קסדן – "יחסים מסוכנים" ו"תייר מזדמן"
הארט – "נשיקת אשת העכביש"
הארט – "ילדים חורגים לאלוהים"
הארט – "משדרים חדשות"
ספילברג/קסדן – "שודדי התיבה האבודה"
ספילברג – "אי.טי. – חבר מכוכב אחר"
ספילברג – "הצבע ארגמן"
בונוס – "איש הפיל"

עונה 3 – העונה על שם ג'ון פורד
הקדמה והסבר
ג'ון פורד ו"ענבי זעם"
בוב פוסי ו"קברט"
אנג לי ו"הר ברוקבק"
ג'וזף ל. מנקייביץ' ו"מכתב לשלוש נשים"
וורן בייטי ו"אדומים"
אוליבר סטון ו"נולד בארבעה ביולי"
מייק ניקולס ו"הבוגר"
ג'ון יוסטון ו"האוצר מסיירה מאדרה"
סטיבן סודרברג ו"טראפיק"
ג'ון פורד ו"האדם השקט"

עונה 4 – הבלוקבאסטרים
"אמריקן גראפיטי"
"נמל תעופה"
"סיפור אהבה"
"קיד וקאסידי"
"מרי פופינס"
"אוואטר"
"מלתעות"
"עשרת הדיברות"
"צעצוע של סיפור 3"
"מלחמת הכוכבים"