פרויקט מפסידי האוסקר לסרט הטוב ביותר – עונה 6, פרק 6: "הסיפור המופלא של בנג'מין באטן"

4 באוקטובר 2021 מאת אור סיגולי

רובם המוחלט של הסרטים הנבחרים לפרויקט מתחלקים לשלוש קבוצות: סרטים שאני אוהב עד אוהב-מאוד, סרטים שלא ראיתי ומאוד רציתי להשלים, וסרטים שראיתי לפני המון זמן והגיע הזמן לחזור אליהם. משהו שכמעט ולא תמצאו בהיסטוריה של הפרויקט הם סרטים שטריים בזיכרוני אותם אני לא אוהב בכלל.
הסיבה לזה, האמת, היא די פרקטית. הזמן הדרוש לצפייה, תחקיר וכתיבה הוא לא כזה שמצדיק סרט ששעמם אותי בעבר הלא רחוק או העביר אותי חוויה לא נעימה. החיים קצרים וזה.
למעשה, בכל כמעט-שישים הסרטים עד כה, היו רק שניים מהסוג המפוקפק. הראשון היה "אפולו 13", והשני היה "הר ברוקבק" (אותו הייתי "מחויב" לעשות בגלל אופי העונה שלו). במקרה הראשון גיליתי כמה טעיתי בעבר, ואיזה סרט נפלא הרים רון הווארד. במקרה השני קיבלתי אישור תוקף לרישומי מפעם ולתחושות שזכרתי.

"הסיפור המופלא של בנג'מין באטן" (The Curious Case of Benjamin Button), אחד מארבעת מפסידי האוסקר של הטקס ה-81, הוא הפעם השלישית בה אני חוזר לסרט שאקטיבית שנאתי. ראיתי אותו בסמוך ליציאתו והאכזבה שלי ממנו הדהדה שנים קדימה על אף – או אולי בעיקר – מכיוון שדיויד פינצ'ר הוא אחד הבמאים האהובים עלי.
וכך החלטתי לעשות מעשה ולחזור אל הסרט הזה, גם כי אני מספיק אוהב את פינצ'ר כדי לתת לו הזדמנות שנייה, וגם כי טרם הגענו ל-2008 בפרויקט המפסידים. אז למקרה שתרצו לדעת על הדרך שעשה הסרט ממוביל המרוץ הפוטנציאלי למפסיד, השאלה האם התבוסה הייתה ראויה, והאם דעתי השתנתה עליו, זהו הפרק החדש בפרויקט מפסידי האוסקר לסרט הטוב ביותר. לינקים לשאר הטקסטים, כמו תמיד, בסוף הטקסט.

עוד לפני האוסקר…

כבר מאמצע שנות השמונים של המאה העשרים הסתובב בין אולפני הקולנוע העיבוד התסריטאי לסיפור הקצר שכתב פ. סקוט פיצ'ג'רלד ב-1922. המפיק הוותיק רוי סטארק ניסה להרים את ההפקה שנים ללא הצלחה, ולבסוף הזכויות עברו אל קת'לין קנדי ופרנק מרשל, שבשנות השמונים היו מזוהים עם אמבלין וסרטיו של סטיבן ספילברג, לעיתים ביחד ולעיתים בנפרד, ביניהם "אי.טי", "הצבע ארגמן", "אימפריית השמש", "שודדי התיבה האבודה" ועוד. עשרות במאים נשקלו לפרויקט, מכל קצוות העשייה והז'אנרים, עד שסוף סוף נחת התסריט אצל דיויד פינצ'ר באלף החדש, ויצא להפקה.
בשלב הזה, פינצ'ר, במאי קליפים שעבר ב-1992 לקולנוע עם "הנוסע השמיני 3" שהיה לו לטראומה הוליוודית קשה, כבר הספיק לטלטל את עולם עם "שבעה חטאים", ונע מרמות שונות של כישלונות קופתיים ("מועדון קרב") להצלחות מרשימות ("החדר"). לקראת ההפקה של "בנג'מין באטן" סיים פינצ'ר פרויקט שאפתני אחר, אחד מנושאי הדגל של המעבר של הוליווד לצילום דיגיטלי, דרמת המתח "זודיאק".

מעט מאוד נשאר ממה שכתב פיצ'ג'רלד ב"הסיפור המופלא של בנג'מין באטן". למעשה, השם ונקודת הפתיחה הם די הקישורים היחידים, ומשם זה כבר עולם אחר לגמרי. אחת התוספות שהביא התסריט, למשל, הוא סיפור המסגרת שמתחיל על ערש דווי של דייזי, אישה קשישה בבית חולים בלואיזיאנה, לצדה בתה היחידה קרוליין. בחוץ מצטבר לו הוריקן קתרינה, ודייזי מבקשת מקרוליין להקריא לה יומן ישן שנמצא בתיקה, אותו כתב איש עלום בשם בנג'מין באטן, לו סיפור מסקרן. מופלא אפילו, יש מפיצים ישראלים שיאמרו.
באטן נולד בניו אורלינס בערב סיומה של מלחמת העולם הראשונה. אימו מתה בלידתו ואביו השבור, בעל מפעל מצליח לכפתורים, נבהל ממראהו המשונה של התינוק והשאיר אותו על מדרגות בית אבות מקומי, שם הוא מאומץ על ידי סוכנת הבית קוויני. בעקבות מצבו המשונה של התינוק, שנראה כאילו סובל מהתדרדרות גופנית של אדם קשיש, הרופא לא נותן לו הרבה זמן לחיות, אבל קוויני מחליטה להמשיך ולדאוג לו למשך ימיו הספורים. אבל לא רק שבנג'מין שורד כנגד כל הסיכויים, הוא גם הולך ומשתפר מיום ליום, ממש כאילו הוא מזדקן הפוך. ככל ששנותיו נוקפות, כך הוא הופך לצעיר יותר ויותר.
כאשר הוא נראה בן 60 אבל למעשה בעצם נער מתבגר, בנג'מין פוגש ילדה בת גילו, אותה דייזי הגוססת מהאקספוזיציה, ומשם מתחיל סיפור אהבה שנמשך על פני עשורים, במהלכן באטן עובר דרך כמה מהאירועים החשובים בהיסטוריה האמריקאית, פוגש אנשים שונים שילמדו אותו דבר או שניים על החיים והוא משנה את מסלולם.
אז כן, אתם לא טועים, מדובר בסוג של "פורסט גאמפ". ואם הדמיון העלילתי, והמבטא הדרומי של הדמויות, לא מספיק מסגיר את זה, שני הסרטים חולקים גם את אותו התסריטאי, אריק רות'. הפעם הוא חלק את הקרדיט עם רובין סוויקורד, שהייתה חתומה על כתיבת "קסם מעשי" ו"זיכרונותיה של גיישה", ועל הדרך גם כלתו של איליה קאזאן, אימן של השחקניות זואי ומאיה.

לתפקיד הראשי של בנג'מין, גייס פינצ'ר את השחקן הדי קבוע שלו בראד פיט (יחד עבדו על "שבעה חטאים" ו"מועדון קרב"), שאז החל תקופה חדשה בקריירה שלו כשחקן רציני וכמפיק של סרטים מהוללים ("השתולים", "בכוח הלב", "ההתנקשות בג'סי ג'יימס על ידי רוברט פורד הפחדן"). באותה שנה גם שיחק ב"לקרוא ולשרוף" של האחים כהן. פיט היה אז בן 44 עם מועמדות אחת לאוסקר בעברו ("12 קופים") ועדיין אחד הדברים הכי יפים שהתהלכו על פני כדור הארץ.
התפקיד הנשי הראשי של דייזי הגיע למי שזה כבר עשור נחשבה לאחת השחקניות הגדולות של דורה, קייט בלאנשט, שכבר כיכבה לצד פיט ב"בבל". בלאנשט האוסטרלית, אז בת 39, פרצה עם הופעתה המועמדת לאוסקר בדיוק עשר שנים לפני כן ("אליזבת") ומאז צברה תארים ושבחים כמעט בכל שנה, כולל אוסקר משנה על הופעתה ב"הטייס". שנה לפני "בנג'מין באטן" בלאנשט הייתה מועמדת לשני אוסקרים באותו הטקס, בזכות "אני לא שם" ו"אליזבת: תור הזהב" ("גם אני שולטת ברוחות, אדוני! ויש בי הוריקן שישמיד את ספרד אם תאפשר לי!!". סליחה, זה היה חייב לצאת).
מעבר לשני הכוכבים האלו, פינצ'ר שיבץ כל כך הרבה שחקנים מוכרים אחרים בסרט, חלקם רגע לפני פרסומם, שזה די מדהים. את קוויני גילמה טרג'י פ. הנסן, אביו של בנג'מין היה השחקן הבריטי ג'ייסון פלמינג, קרוליין היא ג'וליה אורמונד (שכיכבה לצד פיט ב"רוחות של תשוקה"), ובעוד תפקידים בולטים יותר או פחות תוכלו למצוא את ג'ארד האריס, טילדה סווינטון (שנה אחרי האוסקר שלה), מאהרשלה עלי (שמונה שנים לפני האוסקר על "אור ירח"), פיליס סומרוויל, אל פאנינג בת איזה דקה, אליאס קוטיס ועוד.

שני דברים מעניינים בהקשר לצוות מאחורי המצלמה הם שקלאודיו מירנדה ("אוואטר") רשם פה את הקרדיט הראשון שלו כצלם ראשי בפיצ'ר (סתם, זה היה השני, אבל אנחנו ממש לא מחשיבים את "אין כמו בבית". זרמו אתי), וזה גם היה תחילת שיתוף הפעולה של פינצ'ר עם עורכיו עמוסי האוסקרים (בזכותו) קירק באקסטר ואנגוס וול.

"הסיפור המופלא של בנג'מין באטן" בחר לפסוח על פסטיבלי הקולנוע באשר הם ויצא היישר להקרנות מסחריות בחג המולד של 2008. הביקורות היו תומכות ברובן, מי יותר ומי פחות, ולמרות שהסרט לא ממש כבש את טבלת שוברי הקופות, הוא הביא לכמה רווחים.
השילוב של הכוחות מאחורי הסרט יחד עם תאריך היציאה הפכו את הסרט לאחד מהשחקנים המרכזיים באוסקר של 2008. מה שאף אחד לא יכל לצפות הוא שכל העונה הזו לא תהיה מרוץ, אלא הצגת יחיד.

מסלול ההפסד של "הסיפור המופלא של בנג'מין באטן"

המועמדים לפרס הסרט הטוב ביותר באוסקר ה-81 היו:
"הסיפור המופלא של בנג'מין באטן" הוביל את הרשימה עם מספר עצום של 13 מועמדויות (אחד פחות מהשיא) כולל כל הקטגוריות החשובות.
"נער החידות ממומבאי" ניצב אחריו עם 10 מועמדויות, ללא קטגוריות משחק כלל ומועמדות כפולה בפרס השיר המקורי.
"מילק" צבר 8 מועמדויות, כולל בימוי, תסריט ושני פרסי משחק.
"פרוסט/ניקסון" ו"נער קריאה" היו מועמדים כל אחד ל-5 קטגוריות, בהם סרט כמובן, בימוי, תסריט מעובד, וקטגורית משחק ראשית (שחקן לראשון, שחקנית לשני). השוני היחיד הוא ש"פרוסט/ניקסון" היה מועמד לעריכה, ו"נער קריאה" לצילום.

הטקס ה-81 לא הייתה שעתו היפה ביותר של האוסקר. לא רק שכל חמשת המועמדים לא באמת הלהיבו את העולם (תסכול רב הוטח בעיקר ב"נער קריאה"), זעם רבתי שצף בעקבות השמטת שני הלהיטים הגדולים של השנה "וול-אי" ו"האביר האפל". איכשהו היו כאלו ששכנעו את עצמם ששני הסרטים האלה אשכרה יכולים להגיע להישג כזה, ועל כך אומר יופי להם.
האמת היא שבניכוי שני הסרטים האהובים שהוזכרו, יחד עם ההצלחות הענקיות של "איירון מן" ו"דמדומים", 2008 לא הייתה שנה מסעירה מבחינת הקולנוע, בטח לא מהסוג שפונה לקהל הבוגר. חיוורת ככל שתהיה רשימת המועמדים הסופית, קשה היה למצוא יצירות מהדהדות אחרות שיכלו לתפוס את מקומן, להוציא את "סינקדוכה, ניו יורק" (שבהחלט לא היה קונצנזוס). סרטים אחרים שכנראה היו קרובים במידה זו אחרת היו "ההחלפה", "ספק", "חלון פנורמי" ו"ויקי כריסטינה ברצלונה". לא בדיוק הרשימה המפוארת ביותר בעולם.

ועדיין, הביקורת על הבחירות הייתה כה נוקבת, שהאקדמיה מיהרה לעשות תיקון מסלול והחליטה שהחל משנה הבאה יהיו עשרה מועמדים במקום חמישה, על מנת לתת הזדמנות לסרטים פופולריים יותר ולהיות יותר מעודכנת עם הזמנים (וזה אכן הצליח עם "מחוז 9", "הזדמנות שנייה", "למעלה" ו"ממזרים חסרי כבוד". החל משנה לאחר מכן, פחות). גם שיטת ההצבעה השתנתה לתצורת פריפריאלית של דירוג. לא נכנס לזה.
כלומר, כבר מהרגע הראשון, האוסקר של 2008 נחשב לבעייתי, וזה עוד לפני הטירוף שהתגבש אי שם בין אנגליה להודו.

האוסקר ה-81 מרתק כפי שהוא משעמם לחלוטין. מה שקרה הוא שפחות או יותר מהרגע הראשון, "נער החידות ממומבאי" הפך להיות המתמודד היחיד של השנה. באופן שכמעט ואין לו אח ורע בתולדות האוסקר, סרטו של דני בויל השתלט על העונה בקטע עוין, זוכה בהכל. ואני מתכוון – הכל. גלובוס הזהב, באפט"א, NBR, איגודי הבמאים, השחקנים (פרס הצוות), המפיקים, התסריטאים, העורכים, הצלמים, המעצבים האומנותיים, מעצבי הסאונד ומעצבי התלבושות. הסרט הזה גם זכה בפאקינג גראמי. התעשייה ההוליוודית פשוט לא יכלה להפסיק לחבק את הסרט הזה, שכמעט וסיים את חייו ללא הפצה בבתי הקולנוע.
על העונה הזו, והשערות לסיבות שהביאו אליה, הרחבתי בפרק שהוקדש ל"נער החידות ממומבאי" בפרויקט הזוכים, אז אתם בהחלט מוזמנים לקרוא גם את זה.

כפועל יוצא, הסרטים שאינם "נער החידות ממומבאי" פשוט נסחפו עם הזרם וקיוו לקבל פירורים בדרך. "הסיפור המופלא של בנג'מין באטן", על אף שהיה הפקה הוליוודית רבת משתתפים, לגמרי היה חלק ממקבצי השאריות. הסיכויים היחידים שלו היו רק בקטגוריות בהן לא התמודד מול "נער החידות ממומבאי", ואכן שם הצליח. רוב הזמן, לפחות.
13 המועמדויות של "בנג'מין באטן" כללו את פרס הסרט, הבימוי, השחקן הראשי (פיט), שחקנית משנה (הנסן), תסריט מעובד, מוזיקה מקורית, מיקס סאונד, עיצוב אומנותי, עיצוב תלבושות, צילום, איפור, עריכה ואפקטים. כלומר, בגדול, הוא סחט לגמרי את הלימון, כאשר ההיעדרות היחידה שאפשר לחשוב עליה היא לקייט בלאנשט בפרס השחקנית הראשית. עם זאת, מכיוון שלא נכחה בשום שלב במהלך העונה, וכאמור הייתה אחרי שתי מועמדויות שנה לפני כן, כנראה שלא היה לובי חזק מדי.

"בנג'מין באטן" צבר רק שלושה פרסים במהלך הטקס, בעיקר כשהתמודד מול סרטי קומיקס להם האקדמיה בכלל עושה טובה שהיא מסתכלת לעברם: לאפקטים (מביס את "האביר האפל" ו"איירון מן"), לאיפור (מביס את "האביר האפל" ו"הלבוי 2"), ולעיצוב האומנותי (מביס את "ההחלפה", "האביר האפל", "הדוכסית" ו"חלון פנורמי" – שימו לב שהוא היה היחיד שמועמד גם לפרס הסרט).
בראד פיט עוד יכל היה להיות מתמודד חזק, אילולא נקלע לקרב הטיטאנים של שון פן ("מילק", שזכה) ומיקי רורק ("המתאבק"). טרג'י פ. הנסון גם היא לא הייתה כוחות מול פנלופה קרוז של "ויקי כריסטינה ברצלונה", ופרס התלבושות הלך, כרגיל, לסרט עם הכי הרבה שמלות ולכן היה קל להמר על "הדוכסית".
את כל שאר המועמדויות שלו הפסיד "הסהמשב"ב", כצפוי, ל"נער החידות ממומבאי" שיצא מהטקס עם שמונה פרסים, מפסיד בעצם רק את עריכת האפקטים הקוליים (ל"האביר האפל") ואת פרס השיר (לעצמו).
"הסיפור המופלא של בנג'מין באטן", על שלוש זכיותיו, היה הסרט השני הכי מעוטר של הערב. אחריו היו "מילק" (שחקן ראשי, תסריט מקורי) ו"האביר האפל" (שחקן משנה, עריכת אפקטים קוליים).
"נער קריאה" לקח את פרס השחקנית, הופך את "פרוסט/ניקסון" למועמד הסרט היחיד ללא אף זכייה.

האם ההפסד היה מוצדק?

אני רוצה לקחת אתכם רגע ל-2009, אז צפיתי לראשונה ב"הסיפור המופלא של בנג'מין באטן". ההתרגשות שלי לא יכלה להיות גדולה יותר. לפינצ'ר כבר נשבעתי אמונים אחרי "שבעה חטאים" ו"מועדון קרב", והחזרה שלו לזרועותיו של בראד פיט הייתה בשבילי שמחה גדולה. גם הנוכחות של קייט בלאנשט מילאה אותי ציפייה רבה. מעבר לכך החותמת שקיבל כאחד מהסרטים ההוליוודיים המשמעותיים של השנה, והסיכוי האמיתי הראשון של פינצ'ר באוסקר, העניקו לו הילה של חשיבות גדולה.

אם להיות כן, אני לא זוכר האם האכזבה הפטאלית שלי מהסרט הצטברה תוך כדי הצפייה, או שמא זמן מה לאחריה, כאשר האבק שכך ונאלצתי להתמודד עם מה שקרה. מה שאני בטוח בו זה ש-166 הדקות הארוכות של הסרט הזה היו בשבילי כאב כמעט פיזי. החזקתי מהסרט הזה מעשייה מנופחת וזחוחה, נטולת עומק לחלוטין, שכולה אימג'ים מרהיבים ומוזיקה סוחפת שמכסה על כלום ושום דבר. מעבר לטכניות של הסרט לא מצאתי בו עניין בכלל, והדקות האחרונות עברו לי כמגוחכות לחלוטין. הסרט היה משולל לגמרי מכל מה שאהבתי בקולנוע של פינצ'ר, ובעיקר היכולת שלו להישיר מבט אל הצדדים האפלים ביותר של הנפש, ואיזושהי אדג'יות ממכרת. הרגשתי כאילו פינצ'ר רצה להוכיח שהוא יכול לייצר זוכה אוסקר, פעל על אוטומט והשאיר את הגדולה שלו בבית. לא הבנתי איך הסרט העצום והיוקרתי הזה פחות טוב באופן משמעותי מהפעם האחרונה שבה בראד פיט הסתובב בניו אורלינס וסיפר את סיפור חייו במבטא דרומי מתנגן.
טוב, בעצם, לא הוגן להשוות אף סרט ל"ראיון עם הערפד" כשחושבים על זה.
ככזה, מעולם לא חזרתי לצפות בו. והאמת היא שגם אם שקלתי לעשות זאת, אורכו המוגזם מנע ממני לתת לו הזדמנות שנייה. והנה, פרויקט המפסידים אפשר לי סוף סוף להישיר מבט אל הרגע הכואב הזה בעברי, בו הרגשתי שנבגדתי באופן אישי על ידי נושא הבשורה החדשה של הקולנוע האמריקאי.

תריסר שנים אחר כך, פינצ'ר ואני עברנו כברת דרך ארוכה. אמנם מעמדו בעיני רק הלך והתעצם, בעיקר בזכות אחד המותחנים האהובים עלי בכל הזמנים "נעלמת", הסדרה "מיינד האנטר" שהיא חד משמעית הדבר הכי טוב שנטפליקס עשתה אי פעם, וכמובן "הרשת החברתית" – סרט העשור הקודם שלי. בד בבד, גם ידעתי שלא הכל תמיד הולך חלק אצלו. "נערה עם קעקוע דרקון" הדהים אותי בכמה בינוני ומיותר הוא היה, כאשר לגבי "מאנק" לקח לי הרבה זמן להודות בכך שזה לא הסרט שקיוויתי שיהיה.
לכן, סקפטי אך מוכן להתבדות, לחצתי פליי על הסרט בנטפליקס והתחלתי שעתיים וארבעים דקות של צפייה בסרט ששנאתי כאשר הייתי בן 26. הכל אני עושה למען הפרויקט הזה. הכל.

והנה השורה התחתונה: מעולם לא הרגשתי זקן יותר מאשר במהלך הצפייה הנוכחית, ואני (רק?) בן 37. לא בגלל שהסרט התקדם לאט והרגשתי איך הזמן חולף מולי. הו, לא. ההפך. אני התמוגגתי מ"הסיפור המופלא של בנג'מין באטן" בקטע של בכי, חיבוקי כרית ומחשבות על חיי עד היום ולהבא. הוא מצטרף לרשימת ה"ראיתי כשהייתי צעיר מדי. כנראה. אני לא בטוח. הכל מאוד מבלבל" שלי, שרק הולכת ומתארכת לדאבוני.

"הסיפור המופלא של בנג'מין באטן" הוא בהחלט לא מאסטרפיס, הוא לא טופ פינצ'ר, והוא מלא פגמים. את זה אני עדיין יכול לומר. הקרבה שלו ל"פורסט גאמפ" לא עושה לו טוב, הוא ארוך מדי, הדמות של דייזי בעייתית נורא, עשרים הדקות האחרונות שלו ממש בוחנות את יכולת הצופה להחזיק מעמד, ואפשר להתווכח על חשיבות סיפור המסגרת של הוריקן קתרינה. מעבר לאלו, וזה לא מעט אהיה הראשון להודות, הסרט הזה הדהים אותי בכמה הוא מרגש ונוגע. ונשבע לכם שיש לי צמרמורת כשאני כותב את זה.

נתחיל מהמובן מאליו – הסרט הזה נראה מדהים. מד-הים. אפילו האפקטים מחזיקים באופן יוצא מן הכלל. הוא מתחיל כמו מאסטרפיס של החיים עם הסיפור של דייזי על השען האבל, אבל כל אלמנט עיצובי בו פשוט לא סביר ברמת ההשקעה והתכנון. המוזיקה של אלכסנדרה דספלה נפלאה, העיצוב שלו הוא אחד מזוכי האוסקר המוצדקים ביותר, ויש בו כמה מהשוטים הכי יפים שאני זוכר.
אבל זה מעבר לכך, ובשונה ממה שאנחנו מכירים מפינצ'ר, הסרט הזה כולו אנושיות, אהבה וחמלה. איכשהו המהלך של בנג'מין ריגש אותי נורא, וגם הרגע שבו דייזי נפרדת ממנו מחוץ לתיאטרון ואנחנו שומעים את קולה המבוגר אומר "הוא בא כדי לספר לי שאבא שלו נפטר" זו מכת מחץ בשבילי. סיקוונס האמצע של מערכת היחסים של באטן עם אליזבת (טילדה סווינטון יכלה להיות מועמדת על זה במקום הנסון בקלות, לדעתי) הוא סרט קצר מפואר בפני עצמו, ובכלל כל כך הרבה סיקוונסים עומדים בפני עצמם שדי ברור שבאקלים הקולנועי הנוכחי הפרויקט הזה היה הופך למיני-סדרה שמנקה את כל האמי.
"הסיפור המופלא של בנג'מין באטן" נראה לי אחרת לגמרי כעת מאשר אז. הוא אומר דברים כל כך יפים על הורות, על זיכרון, על זוגיות, על המורשת שאנחנו מותירים מאחורינו, שגם כאשר הוא מועד לאינפנטיליות קלה, זה עדיין מהדהד. אני לא גאה בזה, אבל כמה שאני בעד הסרט הזה מעתה.

"מילק" הוא כנראה עדיין הפייבוריט שלי ממועמדי האוסקר ה-81 (על אף התסריט הבעייתי), אבל "בנג'מין באטן" לא רחוק מאחוריו. ולכן, אני פוסק שלא, ההפסד ל"נער החידות ממומבאי" לא היה מוצדק. עוד סיבה מיני עשרות מדוע האוסקר ההוא כל כך ביזארי.
מה שכן, אני חייב להודות שבאיזשהו מקום אני הכי רגוע שהסרט הזה הפסיד. אם "הסיפור המופלא של בנג'מין באטן" היה נחקק כסרט שהביא לפינצ'ר את האוסקר זה לא היה עושה לאף אחד טוב. לא על יצירה כזו הוא צריך להיחגג. עדיף שנחכה עוד קצת.

…אחרי האוסקר

בראד פיט וקייט בלאנשט המשיכו לחצוב את מקומם כשחקנים האהובים והמוערכים ביותר של התקופה. פיט זכה באוסקר כמפיק של "12 שנים של עבדות" ואז סוף סוף כשחקן עם "היו זמנים בהוליווד". אני לא חושב שזה תפקידו הטוב ביותר, אבל לעולם לא תשמעו אותי מתלונן על איזשהו פרס שמגיע לאיש הנפלא והמסוכסך הזה. ככתב הגנה לעצמי אזכיר שאני מתבגר ניינטיז. אין לי יכולות התמודדות מול בראד פיט.
קייט בלאנשט זכתה באוסקר נוסף על "יסמין הכחולה" ב-2013, ויש להאמין שיהיה עוד אחד בהמשך. היא מסוג השחקניות האלו שכל סרט בהשתתפותה ראוי לצפייה. אלא אם כן זה "אושן 8", אבל זה כבר משהו אחר.
טרג'י פ. הנסון גם היא המשיכה הלאה בכל הכוח, ואמנם לאוסקר לא חזרה (אם כי עוד לפני מועמדותה ביצעה במהלך הטקס של 2005 את השיר זוכה האוסקר "לא קל להיות סרסור" מ"מלחמות הראפ". וואו, איזה רצף מילים שעדיין קשה להתמודד אתו) אבל המשיכה בקריירת משחק נהדרת עם "מאחורי המספרים" והופעתה האיקונית ב"אימפריה".

שנתיים לאחר "בנג'מין באטן" דיויד פינצ'ר חזר לאוסקר עם "הרשת החברתית", ואם אתם מעוניינים להיזכר ברגעים מהמרוץ הזה (ומספר התקפות אמוציונליות של עבדיכם הנאמן) אתם מוזמנים לקרוא את הפרק בפרויקט המפסידים על "צעצוע של סיפור 3". לי אין כוחות נפשיים להתמודד עם זה כרגע.
פינצ'ר היה קרוב לאוסקר שוב בזכות "מאנק" (שוב שיתוף פעולה שלא עם אריק רות' התסריטאי, אבל הפעם ללא קרדיט) אבל הפסיד, בצדק הפעם, ל"ארץ נוודים". אבל עוד יבוא היום והוא ייקח את האוסקר. אני חייב להאמין בכך כדי שאוכל להמשיך הלאה לעוד יום.

הפרקים הקודמים של פרויקט מפסידי האוסקר לסרט הטוב ביותר:

עונה 1 – הניינטיז
1990 – "החבר'ה הטובים"
1991 – "JFK – תיק פתוח"
1992 – "משחק הדמעות"
1993 – "שארית היום"
1994 – "ספרות זולה"
1995 – "אפולו 13"
1996 – "ג'רי מגוויר"
1997 – "ללכת עד הסוף"
1998 – "להציל את טוראי ראיין"
1999 – "המקור"