• סרטים חדשים: ״אחד בלב״ של טליה לביא
  • ״אחד בלב״, סקירה לסרטה של טליה לביא
  • ״זמן״ של שיאמאלן, סקירה
  • מתכוננים אל פסטיבל הקולנוע ירושלים 2021
  • פוקוס אלן דלון בסינמטקים ברחבי הארץ
  • רחוב הפחד - חלק 3: 1666
  • מילקשייק אבק שריפה
  • פסטיבל קאן 2021: דיווח אחרון, ממסגרות המשנה
  • פסטיבל קאן 2021: שלושה סרטי תחרות מעולים
  • אגדת חורבן
  • רחוב הפחד - חלק 2: 1978
  • פסטיבל קאן 2021: דיווח ראשון של אורון
  • האלמנה השחורה
  • רוכבי הצדק
  • רחוב הפחד - פרק 1: 1994

"מאנק", סקירת נטפליקס

5 בדצמבר 2020 מאת אור סיגולי

יהיה בלתי אפשרי להתעלם מכל האירוניות שמקפל בתוכו פרויקט כמו "מאנק" (Mank), ותהיו בטוחים שדיויד פינצ'ר הבמאי וריד הייסטינגס בעל המניות של נטפליקס מודעים לכולם. לשחרר ישירות למסך הקטן של הסטרימינג (אחרי הפצה קולנועית מצומצמת, כשזו שתוכננה בלי קשר למגיפה) סרט על תקופה ששינתה את הוליווד, שעטיפתו מתרפקת על קולנוע קלאסי אך תוכנו עוקץ את עמודי התווך של תעשיית הסרטים – ועוד היישר לקדמת המרוץ לאוסקר השנה – זה מיינד-פאק רציני אפילו ביחס ל-2020.

אבל אפילו פינצ'ר והייסטינגס לא יכלו לחלום על תאריך חשיפה משוגע יותר מאשר ה-4 לדצמבר. הם קיוו שבבוקר שישי כל עולם התרבות ידבר על היצירה החדשה שלהם, שעלולה להיות עוד אבן דרך במסלול המחודש שתעשיית הקולנוע נאלצת לקחת כעת, אבל גילו שדברים קיצוניים הרבה יותר התרחשו ושהם הוסטו הצידה.
"מאנק", סרט הדגל של עונת החורף בנטפליקס, עלה לשרתים מספר שעות בודדות לאחר שהמתחרה וורנר ברוס הודיע רשמית שבמהלך 2021 כל סרטי האולפן אמנם יצאו לקולנוע כמתוכנן, אבל בחודש הראשון שלהם גם יהיו זמינים ב-HBO MAX הביתי. מין הכלאה משונה בין המודל ההוליוודי לבין ענקיות הסטרימינג נטפליקס ואמאזון. ולא מדובר בסתם סרטים, אלא בתקוות הגדולות ביותר של וורנר לרווחים, כמו "דיון", "מטריקס 4" וכמובן "וונדר וומן" שהיה לסנונית הראשונה.
אנחנו פה כדי לדבר על "מאנק", ולכן זה לא הזמן להרחיב בנושא, אבל בין אם רעידת אדמה כפי שכולם מתייחסים לזה (לישראל, בעיני, מדובר בחדשות דרמטיות הרבה יותר כי זו סוג של ירייה בראש לערוצי הסרטים ובתי הקולנוע) או סתם עוד מחולל כותרות שלא נתייחס אליו בעתיד (מישהו זוכר מה קרה עם "טרולים 2"?), הסרט הראשון של דיויד פינצ'ר מאז "נעלמת" יצא ביום סוער במיוחד. ממש כמו המציאות שהוא מתאר.
אז אולי "מאנק" קצת חווה מכה בתחום היח"צ, אבל הוא גם לנצח יהיה משולב בתוך רעידת האדמה של צריכת התוכן המודרנית. וזה לא מעט.

כל זה כדי לומר ש"מאנק" לא נולד בוואקום, ושוב נשאלת השאלה עתיקת היומין האם להתייחס לסרט כיצירה שעומדת בפני עצמה או כחלק ממשהו גדול יותר. במקרה הזה, אני בכל לבי מאמין שקונטקסט הוא חלק מהותי מהאסטרטגיה של "מאנק". כל האנשים המעורבים ביצירה הזו חכמים ומעורבים מדי בתהליכים שמתרחשים כעת בעולם – גם אם הסרט נעשה לפני המגיפה – בשביל לחשוב אחרת. אז אנחנו נחלק את מה שהולך לקרות כעת לשניים, הראשון יהיה הסתכלות רחבה יותר על המורשת של הסרט, והשני לבדוק כיצד הוא עומד בפני עצמו. בקטע שהפתיע אפילו אותי (אולי בעיקר אותי) יש פער בין השניים.

"מאנק" הוא סרטו ה-11 של דיויד פינצ'ר, גאון קולנועי ויהלום נוצץ בשמי העשייה מזה שני עשורים, והראשון שלו מאז "נעלמת" ב-2014 (אחד המותחנים הטובים ביותר שנעשו אי פעם, אם שכחתם). כמובן שחשוב להזכיר שבמקביל לעשייתו למסך הגדול, פינצ'ר גם עזר ב-2013 להפוך את חברת נטפליקס הלא חשובה דאז לאחד הכוחות המרכזיים ביותר בתחום התוכן של חיינו. זאת כאשר ביים לה את הסדרה "בית הקלפים", הפקת המקור המשמעותית הראשונה שלה, וזו שהכניסה לחיינו את קונספט הבינג'. מאז סרטו האחרון הוא גם ביים את התוכן הנטפליקסי הטוב ביותר, אם אתם שואלים אותי, "מיינדהאנטר" על שתי עונותיה.

בסרט העלילתי הראשון שלו בנטפליקס, פינצ'ר בחר להביא פרק משמעותי במיוחד בתולדות הוליווד – התהליך שהוביל את התסריטאי הרמן מנקייביץ' לכתוב את התסריט זוכה האוסקר שלו ל"האזרח קיין", הסרט שנחשב במשך משהו כמו יובל ליצירה החשובה והמשמעותית ביותר שהוליווד הנפיקה אי פעם, ובאופן כללי נראטיב שעיצב מחדש את הסרט ההוליוודי.
אם אתם קוראי סריטה אדוקים זה כנראה אומר שאתם מתעניינים בקולנוע על כל האספקטים שלו, מכירים את ההיסטוריה ההוליוודית, ולכן הרבה הסברים אין צורך לעשות. אבל אם אתם לא (וזה הכי בסדר. בדיוק בשביל זה אנחנו פה. וברוכים הבאים בכל מקרה), "האזרח קיין" הוא סרט הביכורים של אורסון וולס מ-1941, במאי הוליוודי מקולל (עליו תוכלו לקרוא פה, ופה ופה ופה, הכל באדיבות עופר), שהפך למיתולוגיה קולנועית בזכות העשייה המורכבת שלו, התסריט פורץ הגבולות, וההתרסה שלו מול בעלי המאה של התקופה. באופן טבעי, הדברים שקרו מאחורי הקלעים היו מרתקים לא פחות.

למרות שהוא טרי מאוד, על "מאנק" אפשר לכתוב ספרים רק בזכות מה שהוא מייצג כיצירה נטפליקסית – החברה שקוראת תיגר על מהות ההפצה הקולנועית, ובעיקר על הדרך בה העולם צורך קולנוע – שעוסקת באחד הרגעים החשובים ביותר של הוליווד. אבל לא רק שאין לנו זמן לזה, ואתם מוזמנים לקרוא מה שאורון שלנו כתב על זה ב"הארץ", אנחנו פה בשביל משהו אחר, וזה לדבר על הסרט עצמו. סרט חדש של דיויד פינצ'ר, חמש מילים שלנצח יגרמו ללב שלי להלום מהר יותר.

אם אנחנו כבר בענייני סיפורי מאחורי הקלעים, הנה אחד כזה על סריטה, ואפילו אחד שרלוונטי ל"מאנק".
בעשר שנותינו עשינו פה לא מעט מצעדים, אבל יש שניים שהצריכו מאתנו הכי הרבה השקעה, מאמץ ועצבים – פרויקט ה-50 ומצעד סרטי העשור. בשני הפרויקטים האלו יש שני סרטים של פינצ'ר, "מועדון קרב" "והרשת החברתית", בהתאמה. שניהם שם רק בגללי.
ואני לא מתכוון לזה בקטע של להקטין את חברי למסע, רחוק מזה, אלא בצורה הכי מילולית שיש. בשני המקרים השתמשתי בזכות הווטו שלי להכניס את הסרטים האלו למצעד, כאשר הבנתי שהם לא זוכים לגיבוי נוסף. זה לא לומר שחברי בהכרח לא אהבו את הסרטים, או שיש להם ונדטה נגד פינצ'ר, פשוט היו להם סרטים חשובים יותר לעמוד מאחוריהם. הכי לג'יט.
זאת, יחד עם העובדה שאני היחיד שהכניס את "נעלמת" לעשיריות שלו ב-2014, הפכה אותי למין נציג פינצ'ר הלא רשמי של סריטה. ועדיין, אפילו אני יודע שזה לא תמיד עובד. יש לזה הוכחות אפילו כאן, עם הסקירה הקרירה שלי ל"נערה עם קעקוע דרקון", או הזיכרונות המרים שלי מ"המקרה המוזר של בנג'מין באטון" שיצא בימים לפני שהיינו קיימים. רוצה לומר, יש מעט במאים שאני שבוי שלהם כמו לפינצ'ר, אבל לא מדובר בהערצה עיוורת.
אל "מאנק" הגעתי כאילו מדובר בפרימיירה. התעוררתי מוקדם בבוקר שישי, הוצאתי את הכלבה, חזרתי הביתה, סגרתי את התריסים והחלונות, כיביתי את הנייד (לגמרי כיביתי. לא מצב שקט או רטט), התיישבתי מול הטלוויזיה והתחלתי לרפרש את נטפליקס עד שהסרט יעלה. ב-10:00 בדיוק לחצתי על פליי. העולם נשאר בחוץ, ואני הייתי לחלוטין בדייט שלי עם פינצ'ר. הראשון מאז סרט הנעילה של פסטיבל חיפה לפני שש שנים. וככה זה קרה…

ב-1940 מובא התסריטאי הוותיק והלא יציב הרמן מנקייביץ' אל בקתה מדברית ומבודדת, כאשר הוא נתמך בקביים בעקבות תאונת דרכים, לחודש של בידוד שם יכתוב את התסריט לסרט הביכורים של במאי תיאטרון צעיר ומבטיח בשם אורסון וולס. פרויקט שהוא בחר לעשות מבלי לקבל קרדיט, כי היה ברור שהקריירה שלו בדרך להסתיים. בבקתה הוא מרותק למיטתו ממש כאילו היה שלדון מ"מיזרי", עם תחליף אלכוהול זול, ושתי נשים שיטפלו בו – אחת שתקליד ואחת שתאכיל – וסוכן שמטרתו לבדוק שהדד-ליין האכזרי והמשונה הזה יביא לתוצאות. זאת נקודת הפתיחה של "מאנק", כאשר במקביל מסופרת נפילתו של אותו מנקייביץ', ומדוע בחר להשקיע כל כך הרבה זמן בתסריט שיעסוק בעלייתו של איל התקשורת וויליאם רנדולף הרסט, בידיעה מוחלטת שהוונדטה הזו תביא לסוף הקריירה שלו.

את מנקייביץ' מגלם גארי אולדמן, אחד השחקנים הטובים ביותר שאי פעם הופיעו על המסך. לצדו אמנדה סייפריד, בתפקיד שכנראה יביא אותה לאוסקר, כמריון דייויס, עליה כנראה ביסס מנקייביץ' את דמותה של סוזן קיין; לילי קולינס כאסיסטנטית טובת הלב של מנייקביץ', טום פלפרי כאחיו של הרמן, ג'ו, שלימים יהפוך לבמאי הראשון שזוכה בשני אוסקרים ברציפות ("מכתב לשלוש נשים", "הכל אודות חווה"); טאפנס מידלטון ("פוזסור ו"היעלמות בקליפטון היל") כאשתו של מאנק, טום בורק ("המזכרת") כוולס, צ'ארלס דנס ("משחקי הכס") בתפקיד הרסט, ועוד לא מעט פרצופים מוכרים יותר או פחות.
על המצלמה אמון אריק מסרשמידט שזהו הפיצ'ר הראשון שלו, המוזיקה היא כמובן של טרנט רזנור ואטיקוס רוס, העריכה בידיו הנאמנות של קירק בקסטר, כולם זוכי אוסקר רק בגלל פינצ'ר. בין המפיקים תוכלו למצוא את התסריטאי זוכה האוסקר אריק רות' ("פורסט גאמפ") שגם כתב לפינצ'ר את "בנג'מין באטון".
עם זאת, וזה הכי פינצ'ר שיש מבחינת כל המטא שלפני ואחרי הסרט, הקרדיט המפתיע ביותר הוא של התסריטאי. מדובר בג'ק פינצ'ר, שלא חתום על אף תסריט לפני כן, ולמעשה נפטר לפני 17 שנה. שם המשפחה איננו מקרי, זהו אביו של הבמאי, ובזמן שאכן הוא אחראי על הדראפט של "מאנק", מסקרן לדעת מיהם האנשים שהפכו תסריט שנכתב בסוף האלף הקודם, לכזה שמדבר יותר מהכל על נקודת הזמן שבה אנחנו נמצאים. כמו הקרדיט של מאנק ב"האזרח קיין", גם פה יש אנשים מאחורי הקלעים (במקרה שלנו, סביר שאריק רות', כמובן).

אני לא מתכוון לזלזל בכבודו של פינצ'ר האב, אבל אם הוא באמת כתב את "מאנק" שכרגע ראינו מדובר בנביא, או לפחות באחד המוחות המבריקים ביותר של המאה ה-20. כי אולי "מאנק" מספר על נקודת זמן היסטורית, הוא ללא ספק מתייחס לאלף החדש ולדברים שקרו אחרי מותו של ג'ק. לא רק עקיצות בסגנון ה"איך נביא אנשים לקולנוע?" ששואל המפיק לואיס בי. מאייר והתשובה "תוציא את הקולנוע לרחוב" שעונה לו מאנק מהדהדים על התהליכים שעומדים לקרות, אלא שיש קו עלילה משני שעוסק כולו בהפצת פייק ניוז לקראת בחירות. כמובן שלשקר לבוחרים זו לא המצאה של 2020, או של 2016, אבל כאשר סרט שעוסק בשנות השלושים מכניס דמויות שאינן באמת משמעותיות לסיפור המרכזי, כדי לדבר על האחריות שיש ליוצרי התוכן על התהליכים הפוליטיים, זו אמירה בעלת אג'נדה מאוד נקודתית.

אבל לא רק בזה מסתיימות ההתייחסויות של "מאנק" לעולם שלנו, אלא גם בעשייה שלו שפועלת כולה על נוסטלגיה וידיעה מוחלטת כיצד אנשים רואים סרטים כיום. פינצ'ר בחר ללכת כמה שיותר על סגנון קלאסי בעשייה שלו, כולל רקעים שטוחים שמייצרים הוליווד בתוך הוליווד, מונטאז'ים בסגנון שכבר לא קיים, וההברקה הכי גדולה שלו – להפיל על כל רצועת הסאונד הד מלאכותי שיגרום גם לסלון שלכם להרגיש כמו אולם קולנוע. פינצ'ר זכר שרוב העולם יראה את "מאנק" על מסך קטן, או קטן מאוד, ורצה להזכיר לנו מה הפסדנו.

כל אלו, ביחד ולחוד, הם עוד הוכחות ליכולות של פינצ'ר והצוות שלו. לא שאנחנו עדיין זקוקים לתזכורות, כן? הוא האיש מאחורי (סרט העשור שלי) "הרשת החברתית", וגם "מועדון קרב", "שבעה חטאים", ו"זודיאק". אבל במקביל, מירב הביקורת על פינצ'ר בן ה-58, והאיש היחיד בעולם שעדיין מותר לו ללכת עם זקן צרפתי, היא שמקומו יותר יותר בקטגוריית הבמאים הטכנוקרטיים (נולאן, סקורסזה, שאזאל, לנתימוס, אינייאריטו, ארונופסקי, ווס אנדרסון) מאשר הבמאים ההומניים (ספילברג, אנדרה ארנולד, זוויאגניצב, איסטווד, פרהאדי, וונדרס, מייק לי).
בעיני זה די רדוקטיבי, בטח כאשר אחד הדברים שאני ספציפית הכי מתרגש מהם בקולנוע של פינצ'ר הוא היכולות הטכניות שלו. תנועות המצלמה והשימוש בסאונד אצלו יכולים להביא אותי לדמעות גם אם אני לא באמת מזדהה עם הדמויות או מאוד רוצה בטובתן. היכולת שלו להנדס אותנו כצופים היא מרהיבה. גם כאשר אני לא מתרגש ברמה הסנטימנטלית, מסרטיו הטובים של פינצ'ר אני יוצא חסר אוריינטציה, מבולבל ונלהב במיוחד. יודע שהייתי בנוכחות של עשייה חד פעמית. מסרטיו הפחות מוצלחים אני יוצא בהרגשה שהיה פה פוטנציאל מבוזבז ושפינצ'ר לא לגמרי התחבר לחומרים איתם עבד.

לכן "מאנק" איכשהו מתמקם אצלי באמצע הפילמוגרפיה שלו. זה אחד מסרטי השנה, ועשייה מרהיבה בפני עצמה, אבל אני לא יכול להגיד שהיא הפעילה אותי באיזשהו אופן. Underwhelmed היא כנראה המילה הנכונה, כזו שאני לא בטוח אם יש לה מקבילה בעברית.
הדיאלוגים מושחזים, המשחק נפלא (אין אדם שיודע לגלם שיכור טוב יותר מגארי אולדמן), הצילום מרהיב, העריכה מדויקת, והסאונד הוא בית ספר. אבל משהו חסר. משהו לא הולך עד הסוף. אולי זו הפעם הראשונה שזה מרגיש שפינצ'ר ממש חייך על הסט, ולא את החיוך הסדיסטי הקטן שלו, אבל זה החזיק אותי רק בשבעים אחוז.

מה שאני גם לא בטוח בו הוא למי הסרט הזה מיועד. מצד אחד, הוא כולו בדיחות הוליוודיות פנימיות, כאלו שידגדגו אותנו הסינפילים וייגרמו לנו להרגיש חכמים עם הידע שצברנו, אבל מצד שני התסריט בנוי ומהודק מדי בשביל שנוכל לגמרי להאמין שאנחנו רואים היסטוריה אמיתית שתלמד אותנו משהו חדש. הכתיבה של "מאנק" כל כך נכונה, ועובדת היטב על פי כל כללי בניית הדרמה, שפשוט לא יכול להיות שמדובר בחיים האמיתיים. במקרה הזה, ההבנה של התסריטאים (יהיו מי שיהיו) בדרמה קצת פועלת נגד האמינות של הסרט.
מאדך, אני לא לגמרי בטוח עד כמה הסרט ידבר אל אנשים שלא ראו את "האזרח קיין", ואלו שיודעים לדקלם שהוא הסרט הראשון שבו צילמו תקרות באולפן הוליוודי.
יש בו המון רפרנסים שנועדו למביני עניין, ואולי חלק מההנאה ממנו תחלוף מעל ראשיהם. כך שלמי שלא מכיר את רזי ההיסטוריה ההוליוודית, מדובר בסופו של דבר במעשייה בת שעתיים וקצת על תסריטאי אלכוהוליסט – כנראה מבריק, לא לגמרי ברור למה חוץ מזה שכולם חוזרים על כך – שנשכר על ידי צעיר זחוח מהתיאטרון לכתוב תסריט, כמה שנים לאחר שסיכן את משרתו כשהתנגד להתקרנפות הרפובליקנית של האולפנים ההוליוודיים. לא בטוח אם זה החומר לדרמה המרתקת ביותר לקהל הרחב אי פעם.

אין שום ספק שאת "מאנק" אראה שוב, ובקרוב, וכמו עם שאר סרטיו של פינצ'ר (חוץ מ"המשחק" כנראה) אגלה עוד ועוד רבדים וטכניקות קולנועיות שרק גאונים אמיתיים יכולים להמציא. חווית הצפייה הראשונה שלי הייתה של סרט מצוין, אבל כזה שצפיתי בו במרחק ניכר, וזה ממש לא קשור לכך שזה הפינצ'ר הראשון מאז 1995 שראיתי בטלוויזיה ולא בקולנוע. אני באמת ובתמים אוהב כל דבר שקשור לסרט הזה, אבל איכשהו נדמה שהשלם קטן מסך חלקיו.

"מאנק", בשבילי, לא פרץ מהמסך החוצה כפי שקיוויתי שיעשה, אבל אני עדיין מודה על כל דקה שהעניק לי. או בסמנטיקה שאנחנו נאלצים להתרגל אליה תמיד בסביבות דצמבר: זה היה אמור להיות סרט השנה שלי אבל הוא כנראה רק בטופ 5. האם זו אכזבה או הצלחה, תגידו אתם.