• עשרה סרטים שכבר היו אמורים להיות קאלט בשלב הזה
  • דאבל דוקו: ״ראש העיר של סטוקטון״ ו״הספיד-קיוברים״
  • פרויקט מפסידי האוסקר לסרט הטוב ביותר: עונה 3
  • ״ידיים על ההדק״, סקירה
  • במקום סרטים חדשים: מהדורת צפייה ביתית 19
  • The Assistant :מחכים לתרגום
  • בחזרה אל סרטי נעוריי: ״מלכודת עכברים״ של לין רמזי
  • אימת החודש - יולי 2020
  • ״אבא חייל בן״, סקירת נטפליקס תיעודית
  • ״חברים ישנים״, הסרט היחיד שביימה ג'ואן טיוקסברי
  • ״רומן גורלי״, סקירת נטפליקס

טריפל קנדי עכשווי: "אנתולוגיה של עיר רפאים", "היעלמות בקליפטון היל", "פוזסור"

8 במאי 2020 מאת אור סיגולי

קטע מוזר עם הקולנוע הקנדי. על אף שהמדינה הצפונית ייצרה כמה מהבמאים המפורסמים בעולם (דני וילנוב, דיויד קרוננברג, זאבייה דולן, אטום אגויאן, ז'אן-מארק ואלה, שרה פולי וכן, גם ג'יימס קמרון בין היתר), לא נראה שהיא ידועה יותר מדי בקולנוע שלה. אולי זה בגלל שסרטיה דוברים אנגלית וצרפתית ולכן לא מקבלים זהות קנדית לרוב, אבל עם לא מעט נוכחות בפסטיבלים הגדולים ובאוסקר האמריקאי בהחלט יש בה הרבה מה לגלות.
בסריטה כתבנו על כמה סרטים קנדיים לאחרונה, ביניהם "לקראת הסוף" ו"הרעבים" מנטפליקס, "שיר השמות" (אם כי עדיף לשכוח ממנו), "נפילת אימפריית הכסף" ועוד, אבל ממש בשבועות האחרונים נפלתי על כמה חדשים נוספים, והרגשתי צורך להרים איזה טריפל קנדי, בטח כאשר שניים מהם הם מהטובים שראיתי בשנה החולפת והמוזרה הזו.
או שאני סתם מתגעגע לקולנוע קנדה. גם יכול להיות.

לשניים מתוך שלושת הסרטים פה יש קשר ישיר לאחד מנושאי הדגל של הקולנוע הקנדי, דיויד קרוננברג כמובן, ושניים מהם כוללים את אותה שחקנית. עם זאת, דווקא השלישי, היחיד מבין סרטי הסקירה הזו שדובר צרפתית, הוא הטוב מכולם. נתחיל אתו.

"אנתולוגיה של עיירת רפאים"
Ghost Town Anthology

בסרט הזה צפיתי דרך שירות הסטרימינג Mubi, והוא אולי ההצדקה הכי גדולה השנה למנוי שלי בו החודש. הוא הוקרן בפסטיבל ברלין הקודם במסגרת התחרות הרשמית אך יצא משם ללא תארים, וגם היה בפסטיבל ירושלים האחרון, שם אני זוכר שכמעט והלכתי לצפות בו אבל משהו השתבש ואינני בטוח מה.

סרטו של הבמאי הדי פורה דני קוטה (הוא עשה מעל עשרה פיצ'רים בעשור האחרון) איננו אנתולוגיה כפי שנרמז משמו, אלא סרט ששומר על אחדות העלילה והזמן, לוקח את הקונספט של "עיירת רפאים" בצורה הכי מילולית, והכי מקסימה שיש.
מבוסס על סיפור של לורנס אוליבייה (לא הבמאי-שחקן הבריטי המפורסם) הסרט מתרחש בעיירה מושלגת ומבודדת בערבות קנדה, שמניין העוזבים שלה גדול הרבה יותר ממניין החיים בה, שלא נדבר על המשתקעים החדשים. נקודת הפתיחה היא מותו של אחד מצעירי המקום בתאונת דרכים, כזו שאי אפשר לקבוע בוודאות האם אכן הייתה במקרה או שמא התאבדות. כאשר הקהילה מנסה להתמודד האובדן, משהו מאוד משונה קורה, משהו שנדמה שמאפיין עוד עיירות קטנות ומבודדות ברחבי קנדה, הרחק מהערים הגדולות – מדי פעם נצפים במישורים וברחובות אלו שכבר מתו, מביטים באלו שבחיים, נשארים במרחק, ולא פוצים פה.

הקונספט הזה של המתים החוזרים כאלגוריה, ולא בהכרח כזומבים או שדים, הוא לא משהו חדש. הדוגמא הראשונה שקופצת לי לראש היא כמובן הספר "מאה שנים של בדידות" של מרקס, אבל גם נעשו כמה סרטים על כך, בראשם "החוזרים" הצרפתי של רובין קאמפילו ("120 פעימות בדקה") שאני זוכר ששעמם לי את החיים. כמוהם, ב"אנתולוגיה של עיירת רפאים", על אף שיש בו שתיים-שלוש סצנות מאוד מפחידות או קריפיות, הדגש הוא על החוויה האנושית של קיום במקום שיש בו יותר מוות מאשר חיים, שהעתיד איננו קיים, ושהזיכרונות מהעבר ומהאנשים שאבדו מתעלה על חווית ההווה.
על אף שהיה קל, אני מניח, ללכת לכיוון של מבט חיצוני, נדמה שקוטה לא לועג לדמויות הפרובינציאליות שלו. אמנם חלקן דמויות מאוד צרות אופקים אבל ההרגשה הכללית היא לא של זלזול אלא של אנשים טובים והגונים שפשוט מנסים להמשיך לחיות, וגם אם הם טועים או מועדים בהתנהלותם, יש להם המון אלמנטים גואלים. זה גורם לכאב שבסרט להיות מוחשי ונוגע, ורמת ההזדהות גבוהה.

כל אלו נאמרים לא על מנת להגדיר את הסרט כמדכדך או עצוב במיוחד. יש בו המון קטעים מצחיקים מאוד, נגיעות של ריאליזם-קסום שעובדים נפלא, ודינמיקה מעניינת בין הדמויות. "אנתולוגיה" גם מתהדר במשחק מצוין של כל הצוות וצילום יפה ב-16 מ"מ של פרנסואה מסייר-ריאו. זה מסוג הסרטים שממשיכים להדהד הרבה אחרי שהם מסתיימים.
לא ראיתי את סרטיו האחרים של קוטה, אבל אם ככה הם נראים ומרגישים, אין ספק שמדובר באחד היוצרים המעניינים ביותר שפועלים כיום, כזה שאני באמת מקווה להיחשף לשאר הקולנוע שלו. למרות שאם לשפוט על פי הדיווחים של עופר מסרטיו הקודמים שהוקרנו בירושלים, אולי עדיף שלא.

"היעלמות בקליפטון היל"
Disappearance at Clifton Hill

את הסרט הזה החלטתי לבדוק בגלל שתי סיבות עיקריות: הראשונה היא שאני סאקר מוחלט של סרטי היעלמות. באמת, כל עלילה שכוללת דמות שנעלמת ללא סיבה או עקבות ישר מקפיצה אותי, גם אם לרוב מדובר בסרטים (וסדרות) שאין צורך לבזבז עליהם זמן. השנייה היא מעורבותו של דיויד קורננברג בעצמו, אבל לא מאחורי המצלמה, אליה מלפניה בתפקיד משנה משמעותי.
על הבימוי חתום אלברט שין, במאי קנדי ממוצא דרום קוריאני, שאמנם אין לי שום זיכרון מזה, אבל מסתבר שצפיתי בסרטו הראשון "במקומה" בפסטיבל חיפה של 2014. אפילו הבעתי את מורת רוחי ממנו בדרכים עקלקלות. ועדיין, על אף המידע הקונקרטי הזה וצפייה בטריילרים, מסתבר שהוא פשוט מחק את עצמו מהראש שלי לחלוטין.

ספציפית בהקשר של "קליפטון היל", מה שיותר שעשע אותי הוא שהסרט הזה עוסק, באופן די עקיף ומצומצם, בנושא של גידול חתולי פרא לטובת בידור. ממש כמה ימים אחרי שנדהמתי מהחיבה הכלל עולמית לזוועה שהיא "טייגר קינג" הנטפליקסית (שרדתי שלושה פרקים ונאלצתי להפסיק בעקבות בחילה ושעמום), פתאום צץ הסרט הזה. צירוף מקרים משונה מאוד.

"היעלמות בקליפטון היל" מתחיל ברגע מכונן בחייה של ילדה קטנה בשם אבי. במהלך אחר הצהריים משפחתי למרגלות מפלי הניאגרה, שם משפחתה מנהלת מוטל דרכים, אבי בטוחה שהיא עדה לחטיפתו של ילד קטן, בנו של אחד מהאנשים העשירים והחשובים באיזור. כמובן שאיש לא מאמין לה, ובהמשך חייה היא מפתחת היסטוריה של אי יציבות נפשית, וזה בוודאי שלא עוזר.
בשנות העשרים לחייה, אבי (שהפכה לשחקנית עם השם הבריטי ביותר בעולם, טפנס מידלטון. היא כיכבה ב"ידיד הדייגים" הבלתי נסבל, ואנחנו עוד נתקל בה בהמשך הסקירה) חוזרת לעיירת ילדותה בעקבות מות אמה, שם היא ואחותה הגדולה – שנשארה במקום והקימה משפחה – צריכות לחתום על מכירת המוטל. אבל המקום מציף באבי זיכרונות והיא מחליטה להוכיח שהיא אכן ראתה את החטיפה, ושהיא יכולה למצוא את האחראים לכך, על אף שעברו מעל לעשר שנים. האובססיה מתחילה להיות מסוכנת כאשר היא מסתבכת עם האנשים הלא נכונים, כשלעזרתה ניצב רק מגיש פודקאסט מקומי וחובב קונספירציות, והוא כמובן לא אחר מאשר דיויד קורננברג.

כסרט מתח וחקירה ניאו-נוארי א-לה הרלן קובן, "קליפטון היל" די מספק את הסחורה. זה בשום אופן איננו סרט שמתמקם בזיכרון לטווח הרחוק, והעשייה הקולנועית שלו לא מאוד מרהיבה, אבל יש בו איזה חצי טוויסט סבבה וגלריית דמויות חביבה בשביל להחזיק אותו מעל המים. טיפנס מידלטון מרשימה בתפקיד הראשי, דיויד קרוננברג גם הוא משמח כמובן, האנה גרוס (העונה האחרונה של "מיינד האנטר") טובה מאוד בתפקיד האחות, ובעיקר משמחת הופעה קטנה וגונבת הצגה של מארי-ג'וזה קרוז, שבתחילת האלף הייתה אחת השחקניות הקנדיות המדוברות ביותר בעקבות "שיחות נפש", "אל תגלה", "מינכן" ו"הפרפר ופעמון הצלילה". עכשיו, מסתבר, היא שחקנית קבועה בסדרת ג'ק ריאן של אמזון.

אם יורשה לי להמר, כנראה שלא תתקלו בסרט הזה בקרוב. קשה לומר שזה אסון גדול, למרות שהוא בהחלט בידור סביר. אמצע הדרך כזה. כנראה שהיה עובד יותר טוב כספר.

"פוזסור"
Possessor

האמת היא שהסרט הזה יותר בריטי מקנדי, אם לשפוט לפי ממני ההפקה. מצד שני גם מאוד קשה להיות נחרץ בדברים האלה וגם הוא משתייך למורשת קרוננברג. זה לגמרי הופך אותו לקנדי מבחינתי.
אבל יותר מזה, "פוזסור" הוא בכלל החומר המושלם למהדורת אימת החודש הבאה, לא רק בגלל שהוא אחד מסרטי האימה המדוברים ביותר של 2020 וכזה שלא יכולתי לחכות לצפות בו, אלא הוא גם סרטו הראשון של ברנדון קרוננברג, הבן של, מאז "אנטי-ויראלי" – הסרט הראשון שפתח את המהדורה הראשונה של אימת החודש, אי שם במרץ 2013. זאת הייתה יכולה להיות סגירת מעגל מצוינת אם הייתי יכול להתאפק עד מהדורת אימת החודש הבאה. אבל לא הצלחתי.

"פוזסור" היה אולי סרט האימה המדובר ביותר של פסטיבל סאנדנס האחרון, ובטח היה אמור לצאת לסיבוב פסטיבלי ז'אנר משוגע לגמרי, אבל הקורונה סגרה את זה. אני מניח שאם פסטיבלי הקולנוע יחודשו בעתיד הנראה לעין הוא עוד יצוץ פה ושם – אולי אפילו באיזו הקרנת חצות בירושלים או חיפה – ולכן אני מציע לכם את הטקסט הזה כמחולל סקרנות, שלא נאמר התלהבות. זה ללא ספק אחד הסרטים הכי טובים שראיתי מיבול השנה הזו.

בטון ובעשייה שלו, "פוזסור" הזכיר לי בעיקר את "רשימת חיסול", הסרט ששימש כפריצתו של הבמאי הבריטי בן וויטלי. אם אהבתם את מעשיית האימה האלימה ההיא מ-2011, או את "אנטי-ויראלי", אתם ממש תהנו מהסרט הזה.
נקודת המוצא של "פוזסור" מעט מופרכת, אז תנסו להישאר אתי: טסייה ווס (אנדריאה רייזברו, שלאחרונה הזכרתי ב"הטינה" מודל 2020) היא מתנקשת מסוג מאוד מסוים. בתהליך מד"בי לחלוטין שנשלט על ידי אישה בשם גירדר (ג'ניפר ג'ייסון לי), ווס מתחברת למכשיר מתוחכם אשר מעביר את תודעתה למישהו, או מישהי, עליו היא משתלטת ודרכו מבצעת רציחות מוזמנות. בסופו של האקט כל שהיא צריכה לעשות הוא להתאבד, וכך היא חוזרת חזרה לגוף שלה והאשם נופל על אותו אדם שלא שלט בעצמו.
כן, זה לא מעט להכיל כבר על ההתחלה, אבל זה מה שאנחנו צריכים לעבוד אתו.
בכל מקרה, ווס מקבלת משימה להשתלט על בחור צעיר (כריסטופר אבוט מ"זה בא בלילה" ו"פירסינג", השחקן הכי חתיך עם העיניים הכי עצובות) ולחסל את ארוסתו (טפנס מידלטון. אמרתי לכם שנחזור אליה) ואביה (שון בין) על מנת שגורם שלישי יוכל להשתלט על האימפריה הכלכלית שלהם. אני חושב שזה מה שקרה, לפחות. אבל ווס מאבדת שליטה על הנשוא שלה, וכך שתי הישויות מוצאות את עצמן במאבק שיותיר אחריו שביל דמים מאוד רחב. עם כמה אצבעות קטועות ושיניים מפוזרות כבונוס.

"פוזסור" הוא מסוג הסרטים האלו שעדיף לא לשאול יותר מדי שאלות במהלכו. התסריט של קורננברג לא לגמרי אפוי עד הסוף מבחינת העולם, לוקח הרבה זמן להבין מה קורה, ויותר מדי דברים נותרים לא לגמרי מסודרים כשגיהנום מתחיל לפרוץ החוצה. בהקשר הזה גם אפשר להצביע על החולשה בעיצוב הדמויות, כזה שלא מאוד מאפשר לנו חיבה והזדהות – ולכן מבחינה רגשית הסרט הזה לא תופס. ועדיין, על כל אלו אני מוותר במקרה הזה ספציפית כי "פוזסור" הוא מסע כל כך סוחף ואפל, עשוי בצורה מרהיבה, שאם פשוט מעמעמים את העולם שמסביב ונותנים לו להטביע אותנו, קשה להסיר את העיניים מהמסך. אם לחזור לעוד דוגמא מפורסמת, הסרט הזה הזכיר לי מאוד גם את "תא קטלני" המופלא של טארזם סין.

סרטו השני בסך הכל של קרוננברג ג'וניור הוא מופע בלהות מרהיב של צילום, עריכה (עליה חתום מתיו האנם של "ווקס לוקס", "זה בא בלילה", "אויב" ו"אוליבר שרמן" בין היתר) וסאונד מפוארים. הוויזואליה שלו היא יוצאת דופן בכל אספקט, וקרוננברג מתפרע פה להפליא. הוא מכניס אותנו לטירוף עם מעט מאוד רגעים של הפוגה, מתענג על האלימות האכזרית בכל רגע שמתאפשר לו, ומבלבל לנו את תפיסת החלל והזמן. אין דבר יותר מסעיר מלהיכנס לעולם של במאי שפשוט מתפוצץ ולוקח אותו אתנו למעמקי המחילה האפלה של המוח שלו. אני אף פעם לא יכול להישאר אדיש לזה.

בנוסף לקרוננברג, למי שבעיני מגיעים מירב השבחים הוא אותו כריסטופר אבוט, שחקן שאני הרוס עליו מאז "ג'יימס ווייט" עליו היה מועמד לספיריטס. אבוט נשאר במסגרת קולנוע השוליים, ורק לאחרונה הגיע לקהל רחב יחסית עם ההופעה שלו במיני-סדרה "מלכוד 22", שהביאה אותו לשטיח האדום של גלובוס הזהב. מבחינתי הוא תמיד חדשות טובות. אמנם לא כל הפרויקטים שלו מוצלחים, אבל הם תמיד מעניינים, והוא תמיד נהדר בהם, מביא פגיעות גדולה ואמינות רבה אפילו יותר. אז נכון ש"פוזסור" הוא בשום אופן לא סרט שמתקרב ליקום של האוסקר, אבל אם זה כן היה המצב, אבוט מבחינתי הוא אחד המועמדים הכי נכונים לפרס השחקן הראשי הטוב ביותר של 2020.