פרויקט מפסידי האוסקר לסרט הטוב ביותר – עונה 4, פרק 5: "מרי פופינס"

זהו אמנם הפרק החמישי בעונה, אבל למעשה מדובר בפרק מספר 36 של פרויקט מפסידי האוסקר לסרט הטוב ביותר (לינקים לכל הפרקים והעונות בסוף הטקסט, כרגיל). במהלך התקופה הזו כיסינו לא מעט עשורים, לא מעט יוצרים ולא מעט אלמנטים הוליוודיים וחוץ-הוליוודיים מההיסטוריה של הקולנוע. אבל יש דבר כלל לא קטן, סוג של מונוליט עצום אפשר לומר, שבעצם לא היה לא חלק מהפרויקט הזה, ולא חלק מפרויקט הזוכים, עד כה. והדבר הזה, באופן די משונה, הוא אולפן הקולנוע דיסני.
נכון, כמה חברות בת של דיסני הוזכרו, מיראמקס בעיקר, אבל מכונת הסרטים האהובה (ולאחרונה גם המפחידה) טרם הייתה חלק משיח האוסקר, זאת מכיוון שהאולפן דיסני מעולם לא זכה בפרס הסרט הטוב ביותר, וגם כמות המועמדים שלו – לפחות עד האלף החדש – קטנה במיוחד. את חלקכם זה לא יפתיע, כי בסופו של דבר דיסני מתמקדים בסרטי PG או 13-PG, רובם לכל המשפחה, חלקם הגדול מעולמות הפנטזיה, דברים שלא ממש יושבים עם האקדמיה. ובזמן שיש להם המון פרסים על אפקטים, מוזיקה ועיצוב, פרס הסרט לא ממש באזור שלהם.

העונה הרביעית, אתם ודאי זוכרים, עוסקת בבלוקבאסטרים הגדולים שהפסידו את האוסקר, כשאנחנו בעצם מטפסים במעלה טבלת שוברי הקופות בארה"ב לאחר חישוב אינפלציה. בפרק הקודם היינו במקום ה-40 עם "קיד וקאסידי" מ-1969, ועכשיו אנחנו קופצים למעלה 13 מקומות למספר 27, שם נמצאת המועמדות היחידה של וולט דיסני בכבודו ובעצמו לפרס הסרט הטוב ביותר – "מרי פופינס" (Marry Poppins).
אבל האמת היא שבין "קיד וקאסידי" ל"מרי פופינס", במקום ה-31 בטבלת שוברי הקופות, נמצא מפסיד אוסקר דיסני גדול נוסף, "הפנתר השחור" כמובן. עליו כבר כתבנו כשיצא לקולנוע ולכן אין צורך לעשות זאת שוב. אולי בעוד איזה עשור וקצת.

מה שכן, אתם ודאי זוכרים שבמקום הפרק על "קלאופטרה" הבטחתי פיצוי? אז בואו נגיד שזה לא הסרט האחרון של דיסני עליו תקראו בעונה הזו. זה יהיה הפרק התשיעי, עוד רגע אנחנו שם.
וזה מזכיר לי להזכיר לכם שההצבעות לסרטי העונה החמישית עדיין מתרחשות. כתבו לי (ב"צור קשר" או בפייסבוק) אלו מפסידי אוסקר – שטרם כתבנו עליהם – מעניינים אתכם במיוחד, ואלו שזכו בהכי הרבה קולות ירכיבו את העונה הבאה והאחרונה.
עד כאן הקדמות. כעת אתם יכולים לאחוז במטריה, מקל, עפיפון או מברשת הניקוי הקרובה אליכם ביותר, ולהתקדם לבית מספר 17 שבצ'רי טרי ליין הלונדונית, לסיפור ההפסד האוסקרי של "מרי פופינס".

עוד לפני האוסקר…

הסיפור מאחורי הלהיט המזמר של 1964 הוא פולקלור הוליוודי ידוע, ואפילו קיבל גרסה… אה… מגויסת ב"להציל את מר בנקס" ב-2013 בכיכובם של אמה תומפסון וטום הנקס בתפקיד וולט דיסני (אז אתם יודעים באיזה צד נמצא הסרט הזה, שהפיקו אולפני דיסני).
בקצרה, דיסני התאהב בספר הילדים של פאמלה לינדון טראוורס האוסטרלית-בריטית, שיצא לאור ב-1934, ובו סיפורה של אומנת מסתורית שמגיעה לביתם של בית משפחת בנקס, על זוג ההורים הקרייריסטים ושני הילדים הקטנים, ומלמדת אותם להיות משפחה שוב. טראוורס לא ממש השתגעה על הרעיון ודחתה את חיזוריו של וולט עד שלא יכלה יותר. הוא רכש ממנה את הזכויות, ומול מחאתה הפך את הסיפור שלה למחזמר חצי-אנימציה בעזרת שני המוזיקאים המוכשרים רוברט וריצ'רד שרמן. החזון של דיסני היה לייצר שילוב בין אנימציה וצילום אמיתי, שירה ודרמה, וכמובן שמה שדיסני רצה דיסני עשה.

הליהוק של הסרט הוא עניין מרתק, ובעיני גם מצדיק איזה סרט בפני עצמו. אולפני דיסני הימרו על שחקנית במה בת 29, ללא ניסיון קולנועי, שבדיוק באותה תקופה, לגמרי במקרה, קיבלה את מכת המציאות ההוליוודית הכי גדולה שאפשר. ג'ולי אנדרוז הבריטית זכתה לשבחים על הופעתה במחזמר התיאטרלי "גבירתי הנאווה" וכאשר ג'ק וורנר התחיל להרים את ההפקה הקולנועית, הוא סרב ללהק אותה לתפקיד הראשי של אלייזה דוליטל מכיוון שהיא לא הייתה מוכרת מספיק, ולכן לא רצה להניח על כתפיה הפקה בסדר גודל כזה. הוא בחר במקום את הכוכבת אודרי הפבורן, שהיא פלא בפני עצמה אבל לא ממש זמרת. כדי לעקוף את המכשול, הוא שכר את מרני ניקסון, שכבר שרה את תפקידה של נטלי ווד ב"סיפור הפרברים", כדי למלא את החלל המוזיקלי. בגדול, זה התפוצץ לכולם בפנים, אנחנו נגיע לזה. ניקסון, אגב, גם נשמעת ב"מרי פופינס" בתפקיד האווזות המונפשות.
בשונה מוורנר, ההימור של דיסני התגלה כלא הגיוני בגאונותו, כי אנדרוז פירקה לתפקיד הזה את הצורה ויצרה דמות איקונית ובלתי נשכחת וכל קומפלימנט אחר שתרצו.

לצד אנדרוז, ברט, דמות מנקה הארובות/צייר הגיר/נגן הרחוב/בחור קצת קריפי שמסתובב בלי הרבה אחריות, הגיע לידיו של שחקן הטלוויזיה האמריקאי דיק ואן דייק, ושם הבחירה התגלתה כפחות מבריקה. אפשר להתווכח על זה, אבל בזמן שוואן דייק כריזמטי ומקסים, זז ושר כמו שמעטים על פני כדור הארץ יכלו, המבטא הקוקני שלו הפך את הדמות הזו לפאנץ'-ליין לא מאוד חיובי, וכנראה גם עלתה לו במועמדות לאוסקר.
לתפקיד זוג ההורים לוהקו גליניס ג'ונס, שהייתה מועמדת לאוסקר כמה שנים לפני כן על "אנשי השקיעה", ואחד מיקירי דיסני דיויד טומלינסון. הילדים היו קארן דוטריס הנפלאה ומת'יו גארבר, שהוא סיפור טרגי בפני עצמו אבל נחכה עם זה לסוף כדי לא לבאס כבר עכשיו.
זוכת אוסקר שמסתתרת בקאסט היא ג'יין דארוול, המגלמת את אשת הציפורים. היא כמובן זוכת פרס שחקנית המשנה של 1941, "ענבי זעם".

אחד השמות שתמיד נשכחים בשיחה על הסרט – בין דיסני המפיק, טראוורס הסופרת, האחים שרמן על המוזיקה, והקאסט – הוא הבמאי. אני בטוח שאפילו רוב האנשים שהסרט הזה אהוב עליהם עד מאוד לא יודעים את שמו. מדובר ברוברט סטיבנסון, אז בן 59, מאחוריו פילמוגרפיה עצומה שהתחילה בשנות השלושים. הוא מקבל כל כך מעט כבוד על העבודה שלו פה, שזה לא הוגן בכלל.
העיבוד לספר נזקף לביל וולש (שגם הפיק) ודון דה-גראדי. טראוורס קיבלה קרדיט של יועצת הפקה.

"מרי פופינס" יצא לבתי הקולנוע ב-27 לאוגוסט 1964, וזכה לחיבוק ענק מהמבקרים ומהקהל, שחזרו וצפו ב-140 הדקות שלו שוב ושוב. בשנת יציאתו הרוויח מעל 102 מיליון דולר (כ-732 מיליון, בחישובי אינפלציה), היה לסרט המכניס ביותר של השנה, וכאמור, היה לפעם היחידה בה נקרא שמו של וולט דיסני – שבארונו היו כבר 21 אוסקרים (מספר 22, והאחרון, יוענק לו ב-1969, לאחר מותו) – כמועמד לפרס הסרט הטוב ביותר.

מסלול ההפסד של "מרי פופינס"

המועמדים לפרס הסרט הטוב ביותר של האוסקר ה-37 היו, בפעם היחידה בתולדות האוסקר, בחפיפה מוחלטת עם קטגורית הבימוי כמו גם קטגורית התסריט המעובד. לכולם גם הייתה לפחות מועמדות אחת בפרסי המשחק:
"מרי פופינס" הוביל עם 13 מועמדויות (מספר אחד פחות מהשיא של "הכל אודות חווה", ובעתיד "טיטניק" ו"לה לה לנד". להבדיל). אחריו, עם 12 מועמדויות, היו "בקט", הדרמה התקופתית הבריטית, ו"גברתי הנאווה", אותו המחזמר שלא רצה את ג'ולי אנדרוז. "זורבה היווני" ניצב עם 7 מועמדויות. "ד"ר סטריינג'לאב: או, איך למדתי להפסיק לפחד ולאהוב את הפצצה", הסאטירה המפוארת של קובריק, הרוויחה 4 מועמדויות, אתם יכולים כבר להבין לבד באילו קטגוריות.

שנות השישים היו העשור המוזיקלי ביותר של האוסקר. בין 1961 ל-1968 ניצחו ארבעה מחזות זמר בסרט הטוב ביותר, מה שהכפיל את כמות המיוזיקלז הזוכים עד אותה נקודה. שם זה גם נגמר וייקח לאקדמיה 34 שנים עד שיצביעו שוב למיוזיקל בפרס הגדול ("שיקגו"). ואז שוב הפוגה ארוכה עד ש"לה לה לנד" יזכה בפרס הסר… אה, כן. נכון. שכחו מזה.
באוסקר ה-37 ספציפית היו שני מיוזיקלס עצומים מועמדים כמעט בתיקו. שובר השוויון היה תוצאה של אותו מהלך נמהר של ג'ק וורנר שלא ללהק את ג'ולי אנדרוז לתפקיד אלייזה ב"גבירתי הנאווה", ובמקומה לייצר מופע-פרנקנשטייני שמורכב מאודרי הפבורן ומרני ניקסון. האקדמיה לא העריכה את זה, ובאופן די מדהים הדיחה את הפבורן מהאוסקר של אותה שנה. זאת הייתה קטגורית המשחק היחידה בה ל"גבירתי הנאווה" לא היה אזכור, ולכן סבל מנחיתות מספרית קלה מ"מרי פופינס", המחזמר של האולפן המתחרה, דיסני.
כדי להבהיר כמה ההשמטה של הפבורן הייתה עקרונית בעקבות הסיפור עם אנדרוז, אזכיר שלאקדמיה ממש לא היה אכפת שמרני ניקסון שרה במקום דבורה קר ב"המלך ואני", והעניקה לשחקנית הראשית מועמדות.

אבל האמת היא שעל אף ש-13 זה מספר מועמדויות מרהיב, ל"מרי פופינס" הגיע יותר. למעשה, הגיעה לו מועמדות אחת יותר, אם אתם שואלים אותי. אני מדבר כמובן על מועמדות לדיויד טומלינסון, המגלם את מר בנקס, אבי הילדים. בעיני הוא, לצד אנדרוז, השחקן הראשי של הסרט (יש לו יותר זמן מסך ממה שזוכרים, הוא הדמות היחידה שעוברת תהליך, וכל המערכה השלישית של הסרט עליו באופן בלעדי. ואם זה לא מספיק, "להציל את מר בנקס" די הבהיר את זה), אבל אני לא בטוח האם הוא קיבל קמפיין של שחקן ראשי, שחקן משנה, אם בכלל, ואיפה דיק ואן דייק נכנס בכל הסיפור הזה.
טומלינסון, אז בן 47, כבר היה עם פילמוגרפיה מפוארת וסיפור חיים עמוס משל עצמו. הוא היה חייל במלחמת העולם השנייה ושרד התרסקות מטוס. שנתיים אחרי תום המלחמה, כשהיה בן 26, אשתו, ששכלה בעצמה את בעלה הראשון בקרבות, לא לגמרי התמודדה עם האבל וקפצה אל מותה יחד עם ילדיה. שזה בשום דרך לא מגניב. לקח לטומלינסון עשר שנים עד שהתחתן בשנית, עם אודרי פרימן, לה היה נשוי עד יומו האחרון. "מרי פופינס" הוא כנראה תפקידו המפורסם ביותר, אולי יחד עם "המיטה המעופפת", ובאמת שהוא אדיר כאן. הוא נע מקומדיה של לצחוק בקול רם ועד לדרמה שעושה לבכות, הוא שר נפלא, הוא אבהי וקשוח, פגיע ועקשן.
הייתה תחרות צפופה מאוד בקטגוריית השחקן הראשי של אותה שנה, אז לא פלא שהוא נשאר בחוץ – גם ככה ג'ולי אנדרוז שאבה את כל תשומת הלב משאר השחקנים – אבל זה עדיין קצת חבל. טומלינסון מעולם לא היה מועמד לאוסקר.
ואם כבר בעניין, גם שאר השחקנים של משפחת בנקס נהדרים וראויים לשבחים.

לטקס, שהתקיים ב-23 בפברואר 1965, הגיע "מרי פופינס" אחרי שאמנם הפסיד את פרסי הסרט-קומדיה/מחזמר בגלובוס הזהב ואת פרס איגוד הבמאים ל"גבירתי הנאווה", אך הביס אותו בפרסי איגוד העורכים והתסריטאים.
על פניו היה אולי אפילו נכון לחשוב ש"מרי פופינס" ו"גבירתי הנאווה", בתור מיוזיקלז רבי תקציב של אולפנים מתחרים, יבטלו אחד את השני ויסללו את הדרך ל"בקט" (קשה לי להאמין שמישהו חשב ש"ד"ר סטריינג'לאב" או "זורבה היווני" יזכו. הם גם היו סרטים היחידים בשחור-לבן).
עם זאת, אני מאמין שבגלל שהוא סרט ילדים נאיבי, ל"מרי פופינס", על אף מספר המועמדויות, בשום שלב לא היה בדרך לזכות בפרס הסרט הטוב ביותר.

"מרי פופינס" סיים את הטקס האוסקר ה-37 עם חמישה אוסקרים, שלושה פחות מ"גבירתי הנאווה". הוא זכה באחד מפרסי המוזיקה, בפרס השיר הטוב ביותר ל"צ'ים-צ'ים צ'יר-אי" שזה בכלל מטופש יחסית לאילו שירים נפלאים יש בסרט הזה, בפרס האפקטים, בפרס העריכה, וכמובן בפרס השחקנית הראשית הטובה ביותר לג'ולי אנדרוז.
הניצחון האחרון היה נהדר, כמובן, אבל גם לא פשוט להרבה אנשים. אנדרוז עצמה הרגישה שנים רבות לאחר מכן שהאקדמיה נתנה לה את הפרס כדי להעניש את "גבירתי הנאווה" עוד יותר, ולא בגלל שהיא באמת שחקנית השנה. זה כמובן מטופש בהתחשב בכך שמבין כל התפקידים המועמדים לצדה, היא היחידה שהפכה לאייקון (אפשר להתווכח על סופיה לורן ב"נישואין נוסח איטליה"), אבל בביצה ההוליוודית של 1964 זה היה המצב.
הקטע המצחיק הוא שאם במקרה אנדרוז לא הייתה זוכה על "מרי פופינס", היא הייתה מדלגת לה בקלילות כל הדרך אל האוסקר שנה לאחר מכן עם "צלילי המוסיקה". לא נראה לי שזאת אפילו שאלה. מכיוון שהוליווד לא תמהר להכתיר שחקנית חדשה בשני פרסים ראשיים רצוף (זה מעולם לא קרה לפני או מאז), אפשר לומר שמי שהכי הרוויחה מכל הסנסציה הזו של הפברון-אנדרוז היא ג'ולי כריסטי, שהניצחון של אנדרוז ב-1964 אפשר לה לנצח אותה שנה לאחר מכן עם "דרלינג".
בענייני היסטוריה אלטרנטיבית, אפשר לשאול מה היה קורה אם ג'ק וורנר היה מחליט שכן ללכת על ג'ולי אנדרוז. במקרה הזה או שהיו דוחים את אחד משני הסרטים בכיכובה שנה קדימה, מה שבטח היה משפיע על הפצת "צלילי המוסיקה" ומשנה את כל מפת האוסקרים של המשך הסיקסטיז; או שעל "גבירתי הנאווה" הייתה מועמדת כמשנה, זוכה שם, ומאפשרת לאן בנקרופט לזכות באוסקר השני שלה.
כך או כך, ג'ולי אנדרוז הפכה לאחד הכוחות הכי משמעותיים של האוסקר בשנות השישים, בלי שלה תהיה איזושהי נגיעה בזה. משוגע לא משנה איך הופכים את זה.

בסופו של דבר, "מרי פופינס" הפסיד את פרסי הסרט, הבימוי, הסאונד, העיצוב האומנותי, הצילום, והתלבושות ל"גבירתי הנאווה", ואת פרס התסריט המעובד ל"בקט". ובזמן שאני לגמרי מבין מדוע פרס הכתיבה לא הלך למחזמר נטול העלילה של דיסני, אני רוצה לצעוק חמס לגבי פרס הסאונד והעיצוב האומנותי. עם אהבתי הרבה ל"גבירתי הנאווה", מדובר בסטים של תיאטרון, ובעיצוב סאונד שגרתי לחלוטין, כאשר "מרי פופינס" בונה עולם פנטסטי מאפס, ומשלב בין אנימציה ושחקנים, אתגר עצום לאנשי סאונד. ההצבעה הזו הייתה אוטומטית לחלוטין מצד האקדמיה, וכנראה מתוך סנוביזם. בוז.
ואם אנחנו כבר פה, זובי ג'ורג' קיוקור עשה עבודה טובה יותר בבימוי מאשר סטיבנסון או קובריק. זה היה פרס מפעל חיים יותר מכל דבר אחר.
אבל בואו נדבר על פרס הסרט.

האם ההפסד היה מוצדק?

משהו שכמובן צריך להגיד כבר בהתחלה, שכמו כל סינפיל שמכבד את עצמו, גם אני אגיד שהזוכה האמיתי של 1964 היה צריך להיות "ד"ר סטריינג'לאב". זה מאסטרפיס, הוא אחר, שונה, מקורי, עדיין עובד, ובאופן כללי פלא. אבל, כמו תמיד, זו לא השאלה הפעם, אלא רק זו בין הזוכה האמיתי ושל כוכב הפרק. והפעם יש דילמה לא קלה בין שני מחזמרים אהובים ומוכרים, ששרדו היטב בזיכרון הקולקטיבי – בפינה אחת "גבירתי הנאווה" של ג'ורג' קיוקור, ובפינה השנייה "מרי פופינס".

"גבירתי הנאווה" קיבל את מקומו תחת השמש בסריטה כשכתבתי עליו בפרויקט הזוכים, אז כמובן שאני מעודד אתכם לקרוא עליו שם. הפעם אתמקד יותר בסרט שביים רוברט סטיבנסון, זה על המשפחה הלונדונית שאומנת קסומה מגיעה מהעננים ומלמדת אותם שיעורים חשובים על החיים בזכות שירים שלא יוצאים מהראש במשך, נגיד, משהו כמו חמישים שנה.

שעתיים ועשרים לקח לעצמו "מרי פופינס", הגזמה פראית לכל סרט, ולסרט ילדים במיוחד, ובמהלכו משהו כמו 14 שירים, תלוי איך סופרים. לכן, תארו לעצמכם את תדהמתי כשגיליתי שפשוט לא שמים לב שהזמן עובר. אני לא זוכר כמה פעמים ראיתי את הסרט בילדותי, אבל עברו כמה שנים טובות מאז שראיתי אותו מסודר מההתחלה ועד הסוף, וזה לא הגיוני איך הוא עובד. כאילו הוא נעשה היום.
זה לא שהאפקטים עדיין עוברים ללא רבב (אבל מקסימים בדיוק בגלל זה), וזה לא שבעיניים מבוגרות יש פה כמה דברים שגורמים לי לזוז באי נוחות, אבל צ'ים צ'ים צ'ירי כמה שהסרט הזה נפלא.

יש שתי נקודות שבשבילי לפחות אינן פשוטות כלל במהלך חווית הצפייה. הראשונה היא סצנת דוד אלברט הצחקקן שעושה לי לא נעים ביותר מדי דרכים. מעבר להופעה המרתיעה של אד ווין (שדובב את הכובען המטורף ב"עליסה בארץ הפלאות" והיה מועמד לאוסקר על "יומנה של אנה פרנק") וההבנה שהוא סובל ממאניה-דיפרסיה שמצריכה טיפול, זה השיר הלא מוצלח שלו שקצת מוריד את הקצב. הרגע הזה חשוב מאוד לעלילה בגלל הבדיחה על רגל העץ, אבל היה אפשר לטפל בו טוב יותר.
הנקודה השנייה היא "צעד בזמן", שהוא בעצם הנאמבר של מנקי הארובות ממש כשהסרט מתקרב לנקודת השעתיים, זה שאני מאמין שהשם הרשמי שלו הוא "הסצנה הארוכה ביותר בתולדות הקולנוע, אלוהים אדירים האם עורך התאבד?". מזל שדיויד טומלינסון מצליח להחזיר את הסרט למסלול אחר כך עם ההופעה הנפלאה שלו. רק על זה הוא היה צריך לקחת אוסקר.
עוד כמה דברים שלא ממש יושבים טוב היא ההבנה ששני ילדי בנקס החמודים להפליא סובלים מהזנחה איומה, ושבכל היקר לי, הדמות של ברט טורדת את מנוחתי. כן, דיק ואן דייק מקסים, אבל הרבה פעמים הוא נכנס למין איזור מאניה מחרפן, וההבעות שלו גורמות לי להשאיר את האצבע על החיוג המהיר למשטרה. או שהוא עומד לקבל התקף לב, או שהוא עומד לרצוח מישהו. כך או כך, אני לא רוצה להיות שם.

מעבר לזה, וואו, איזה קסם הסרט הזה. וזה מדהים, כי בסופו של דבר, עד 20 הדקות האחרונות, אין פה תסריט. בכלל. מדובר באפיזודות מוזיקליות שהיה אפשר לשנות להן את הסדר ושום דבר לא היה נפגם. רק כשהסרט נזכר שהוא צריך להעביר מהלך דרמטי, אחרי פאקינג שעתיים, וקורא למר בנקס אל החזית, אז פתאום גם יש סיפור.
"מרי פופינס" מצליח להיות נפלא בזכות היכולת המרהיבה של רוברט סטיבנסון הבמאי לשדך בין כל האלמנטים הכל כך שונים של הסרט, הנאיביות והתום שבליבתו (הסצנה שבה ברט מסביר לילדים הקטנים שאבא שלהם לפעמים קצת קשוח איתם כי בשונה מהם, לו אין למי לפנות כשהוא בבעיה וחייב להתמודד עם הכל לבד, זו סצנה ברמה של "הקול בראש" מבחינת אמוציות. בכי של שבוע), וכמובן, השירים שלו. מלבד אלו שהזכרתי, הם פשוט מדהימים, והביצועים שלהם נלקחים כמובן מאליו כשהם הכל חוץ מזה. האהוב עלי הוא חד משמעית "האכילו את הציפורים" שהיה צריך לקחת את האוסקר, במקום הצ'ים-צ'ים-חפרת-כבר-רי.
ושוב אזכיר, כי למה לא להתיש, שהשחקנים מעולים, וכמובן, ג'ולי אנדרוז ויכולות השירה התנ"כיות שלה, זו ליגה בפני עצמה.

"מרי פופינס" ארוך מדי, אבל הוא מחזיק מדהים. ואת כמה שזה קשה לביצוע והכל חוץ ממובן מאליו ראינו כשדיסני ניסו לשחזר את זה ב-2018 עם "מרי פופינס חוזרת". הכל היה שם – שחקנית נפלאה בתפקיד הראשי (אמילי בלאנט), שירים יפים, סיפור מעורר הזדהות, כל הכסף שבעולם, וזה לא עבד. או לפחות, לא התקרב לרמה של המקורי. "מרי פופינס" של 1964 הוא הצלחה נטולת גיל, ואיזה מזל שוולט דיסני הקדוש התעקש על זה מול טראוורס הדיכאונית שרק רצתה להרוס הכל. או ככה למדתי מ"להציל את מר בנקס". יכול להיות ששיקרו לי.

הזוכה של 1964, "גבירתי הנאווה", גם הוא סרט נהדר, אבל הוא התיישן לא רק ברמה הקולנועית אלא גם בכל מה שקשור לפוליטיקת זהות. הוא קרינג' די קיצוני, או לפחות מבלבל מאוד. לכן, על אף שהמחזמר של אלן ג'יי לרנר הוא אהבה שלי מאז שהייתי בבית ספר היסודי וימים שלמים האזנתי לתקליט עם הגרסה הישראלית בכיכובם של ריטה ועודד תאומי, אני חייב לומר שבעיני הוא במקום השלישי של מועמדי 1964, אחרי "ד"ר סטריינג'לאב" ו"מרי פופינס". מה שאומר שזאת הייתה אחלה שנה, בסך הכל.

וולט דיסני נפטר שנתיים לאחר "מרי פופינס", אבל המורשת שלו ממשיכה עד היום, ולמעשה הפכה לאיום מתמיד על הקולנוע כפי שאנחנו מכירים אותו. לא הזמן לפתוח את זה עכשיו. בכל מקרה, "מרי פופינס" הפך להיות אחד מסרטי הקולנוע האהובים ביותר, קיבל גם גרסה בימתית וכאמור סרט המשך.
רוברט סטיבנסון הבמאי שרד 22 שנים לאחר ההפקה, וביים כמה להיטי דיסני ידועים ("חיפושית האהבה", "המיטה מעופפת") אבל לאוסקר לא חזר מאז. ג'ולי אנדרוז הייתה מועמדת שוב שנה לאחר מכן על "צלילי המוסיקה", ואז שוב ב-1982 עם "ויקטור/ויקטוריה". היא עדיין עמנו, מלכה כמו שתמיד הייתה, אבל בעקבות איזשהו מצב רפואי אם הבנתי נכון, איננה יכולה לשיר. שזה לדעתי אחת הסיבות למה העולם שלנו פחות משמח בעשורים האחרונים. אנדרוז כיום בעיקר מדבבת ("אקוומן", בשם כל מה שקדוש, ו"ברידג'רטון" בנטפליקס). היא סרבה, אגב, להשתתף בסרט ההמשך, ולאף אחד אין טענות לגבי זה.
מי שלא סרב להשתתף בו, ודווקא שדרג אותו, הוא דיק ואן דייק, שהשנה מציין את שנתו ה-96 על פני האדמה ואנחנו כמובן מאחלים לו עוד שנים רבות. דיויד טומלינסון החזיק מעמד עד שהספיק לראות האלף מתחלף, ונפטר ביוני 2000 בן 83.
הסיפור העצוב האמיתי – וכזה שקצת הורס את הסרט כשמנסים לצפות בו כיום – הוא זה של מתיו גרבר, שגילם את מייקל בנקס כשהיה בן שמונה בסך הכל, בקלות אחד הילדים החמודים ביותר בתולדות הקולנוע. שלוש שנים אחרי ההפקה, גרבר הפסיק לקחת תפקידים וחזר למסלול חיים רגיל. ב-1976, כשהיה בן 20, חטף דלקת הכבד בהודו, ולא הספיק להציל את עצמו. הוא מת בלונדון שנה לאחר מכן. הוריו הלכו לעולמם עשור לאחר מכן.
אמרתי לכם שכדאי לשמור את זה לסוף.

בפרק הבא אנחנו נזנק למקום ה-15 ולסרט מהאלף החדש. עד אז, אתם יכולים להמשיך ולכתוב לנו מהם הסרטים שהכי תרצו לקרוא בעונה החמישית.

הפרקים הקודמים בפרויקט מפסידי האוסקר לסרט הטוב ביותר:

עונה 1 – הניינטיז
1990 – "החבר'ה הטובים"
1991 – "JFK – תיק פתוח"
1992 – "משחק הדמעות"
1993 – "שארית היום"
1994 – "ספרות זולה"
1995 – "אפולו 13"
1996 – "ג'רי מגוויר"
1997 – "ללכת עד הסוף"
1998 – "להציל את טוראי ראיין"
1999 – "המקור"

עונה 2 – האייטיז על פי קלוז, הארט, קסדן וספילברג
קלוז/הארט/קסדן – "החברים של אלכס"
קלוז – "חיזור גורלי"
קלוז/הארט/קסדן – "יחסים מסוכנים" ו"תייר מזדמן"
הארט – "נשיקת אשת העכביש"
הארט – "ילדים חורגים לאלוהים"
הארט – "משדרים חדשות"
ספילברג/קסדן – "שודדי התיבה האבודה"
ספילברג – "אי.טי. – חבר מכוכב אחר"
ספילברג – "הצבע ארגמן"
בונוס – "איש הפיל"

עונה 3 – העונה על שם ג'ון פורד
הקדמה והסבר
ג'ון פורד ו"ענבי זעם"
בוב פוסי ו"קברט"
אנג לי ו"הר ברוקבק"
מג'וזף ל. מנייקביץ' ו"מכתב לשלוש נשים"
וורן בייטי ו"אדומים"
אוליבר סטון ו"נולד בארבעה ביולי"
מייק ניקולס ו"הבוגר"
ג'ון יוסטון ו"האוצר מסיירה מאדרה"
סטיבן סודרברג ו"טראפיק"
ג'ון פורד ו"האדם השקט"

עונה 4 – הבלוקבאסטרים
"אמריקן גראפיטי"
"נמל תעופה
"סיפור אהבה"
"קיד וקאסידי"