• סרטים חדשים: ״מיסטר גלאס״ של מ. נייט שיאמאלן
  • FYRE :סקירת נטפליקס
  • מיסטר גלאס
  •  ״מרי מלכת הסקוטים״, סקירה
  • אימת החודש - ינואר 2019
  • ״תמונה משפחתית״, סקירה
  • אהבה בימים קרים
  • משוכפלים
  • ״סגן הנשיא״, סקירה
  • ״שתיקה רועמת״, סקירה
  • אוסקר 2018/19: נכנסים עמוק יותר לתוך המירוץ
  • ״בנדרסנאץ׳״: הפרק/סרט/משחק מבית ״מראה שחורה״
  • ״הרסנית״, סקירה
  • ״רכבת קלה״, סקירה
  • המלצות סינמטקים: ינואר 2019

"מרי פופינס חוזרת", סקירה

21 בדצמבר 2018 מאת אור סיגולי

כחלק ממיצוי, שחזור וחימום מחדש של המותגים המוכרים של אולפן הקולנוע העוצמתי בעולם, דיסני השיבו את מרי פופינס, האומנת מהסרט הנושא את שמה שלפני 54 שנים הפך לקלאסיקה מוחלטת. אבל בשונה מ"ספר הג'ונגל", "סינדרלה", "מליפיסנט", "היפה והחיה" ו"מלך האריות" שיגיע בהמשך, הפעם לא מדובר בגרסה מחודשת, אלא בסרט המשך כדת וכדין שמתרחש כמה וכמה שנים לאחר תום זה המקורי.
כמו עם שאר הפרויקטים האלו של דיסני, גם הפעם לא כל כך ידענו איך לקבל את הבשורה וכמובן שהשאלה מי בכלל צריך את זה איננה על הפרק. אם לצטט את המייל ששלחו דיסני לפני כמה חודשים:
"נתיני כדור הארץ היקרים, מרי פופינס תשוב אליכם בחג המולד של 2018. לא, לא אכפת לנו מה דעתכם. תנו לנו את כל הכסף שלכם.
בברכה, יצרני כל הסרטים שראיתם בעשור האחרון".

זאת כמובן לא הפעם הראשונה שבדיסני לוטשים עיניים אל אחד מסרטיהם האהובים ביותר. ב-2013 יצא "להציל את מר בנקס", המספר על כותבת הספר פ.ל. טראוורס (בגילומה של אמה תומפסון) שנקראת להוליווד על מנת לפקח על הפקת הסרט שעתיד להיות להיט ענק, ואם רציתם לגלות מה קרה מאחורי הקלעים של העיבוד המפורסם, כמובן שאתם חייבים לחפש במקום אחר. "להציל את מר בנקס" הוא סרט מקסים ומרגש שמגלם פחות או יותר את כל מה שרע באימפריית דיסני – הוא כולו שיר הלל לוולט דיסני (בגילומו של טום הנקס, כמובן) שמצליח להציל את הסופרת הבריטית היבשושית מעצמה ולהסגביר לה כמה הוא יודע יותר טוב. והרי ההיסטוריה לצדו.

העניין המרכזי עם "מרי פופינס חוזרת" (Mary Poppins Returns) הוא שהנעליים שאותו הסרט צריך למלא ממש ממש ענקיות. "מרי פופינס" של 1964 הוא סרט שממשיך לקסום לדורות חדשים של צופים וצופות, השירים ממנו עדיין זכורים ואהובים וההופעה של ג'ולי אנדרוז היא די איקונית. אותי עניינה בעיקר השאלה מי אותה אישה אומללה שתצטרך לעמוד בצלה של אנדרוז בתפקיד עליו זכתה באוסקר בגיל 29, והאם היא תתמוטט מרוב לחץ.
התשובה לא איחרה להגיע. אמילי בלאנט, הבריטית בת ה-35 שנבחרה ב-2012 לאחת מאנשי השנה של סריטה ומאז מתמודדת שוב על התואר בערך בכל שנה, היא מרי פופינס החדשה ואני באמת לא חושב שיכלו למצוא אופציה מושלמת ממנה. בלאנט, שהשנה גם הרהיבה בסרט האימה "מקום שקט" (על שני התפקידים הרוויחה מועמדות לפרס איגוד השחקנים, והמועמדות הראשונה שלה לאוסקר נראית קרובה מתמיד), הצליחה אפילו למזער את החשש מזהות הבמאי של הסרט – רוב מרשל, שב-2002 החזיר סופית את המיוזיקל לקדמת הבמה עם זוכה האוסקר "שיקגו", ומאז לא הצליח לעשות אפילו סרט טוב אחד ("זיכרונותיה של גיישה", "ניין", "שודדי הקאריביים: כלשהו" ו"אל תוך היער" שם שיתף פעולה לראשונה עם בלאנט).

ב"מרי פופינס חוזרת", הילדים הקטנטנים של משפחת בנקס עליהם שמרה השמרטפית הקסומה כבר גדלו. האח הצעיר, מייקל (בן ווישו) התאלמן לאחרונה ומגדל את בתו ושני בניו בבית המשפחה שעומד בפני עיקול, והאחות ג'יין (אמילי מורטימר) היא פעילת זכויות אדם חייכנית, שלא שמה לב לחיבה הקריפית להפליא שמציג מדליק האורות השכונתי והחייכן ג'ק (לין-מנואל מירנדה המוכשר כשד, שעוד לפני שכתב את השירים ל"מואנה" הפך להיות מלך העולם בזכות המחזמר שלו "המילטון"). ברגע הקשה ביותר של משפחת בנקס, מגיעה לה מרי פופינס שוב מבין העננים באחזה מטרייה, והיא תעזור לבנקסים לגלות שוב את היופי והאהבה שבעולם, ותציל אותם מכיליון, כל זאת בעזרת שירים וריקודים.

אז אמנם "מרי פופינס חוזרת" הוא סרט המשך, אבל בדיוק כמו שהיה לאחרונה עם "מלחמת הכוכבים: הכוח מתעורר" ו"קריד", מדובר בהייבריד משונה מאוד בין סיקוול ורימייק. "מרי פופינס חוזרת" הולך בדיוק באותו התלם של הסרט הקודם, עם פחות או יותר אותה עלילה, אותן תפניות ואותן דמויות. מייקל הפך להיות אביו וג'יין הפכה להיות אמה, במקום מנקה ארובות יש לנו מדליק פנסים, ואפילו השירים ממלאים בדיוק את אותו המקום שמילאו הקודמים: "כפית גדושה סוכר" הוא "האם תתארו לעצמכם?" כאשר במקום סידור החדר אנחנו עומדים בפני רחצה באמבט, "סופרקאליפרג'ליסטיק" המונפש הוא "כריכה איננה ספר" שממש לאחרונה התכבד במקום מכובד במצעד 20 הרגעים הגדולים 2018 מטעמי, "צ'ים צ'ים צ'ירי" הוא "טיול באורות הקסומים", "אני אוהב לצחוק" הוא הרגע בו מריל סטריפ משתטה עם "טרנינג טרטל", ו"הבה נעיף עפיפון" הוא "אין לאן לעלות מלבד למעלה" כשאת העפיפון מחליפים בלונים. הם גם מגיעים בפחות או יותר אותם רגעים.

ובאמת בזמן שהשירים נפלאים במיוחד ומבוצעים מושלם, הכוריאוגרפיה מרהיבה, הסרט מהמם ביופיו מתחילתו ועד סופו, ואמילי בלאנט פשוט עוצרת נשימה ולא מאכזבת לשנייה (אני חייב לעצור כאן להערת סוגריים ארוכה. האמת היא שאני יכול לכתוב סקירה נפרדת שלמה ועמוסה כולה על הפלא שהוא אמילי בלאנט, ובהחלט מגיע לה. זה פשוט לא יאומן האישה הזו על יכולות השירה והריקוד שלה, הכריזמה, ושלא נדברת על היופי המוגזם שלה וזה שהיא נשואה לג'ון קרסינסקי. כמעט קשה להאמין שהיא באמת קיימת. אבל בואו, זה יהיה מביך לכולנו אם אמשיך בקו הזה ועל כן אני מפסיק כאן ועכשיו. הבנתם את הנקודה), אבל ל"מרי פופינס חוזרת" יש בעיה, והיא בעיה לא פשוטה בכלל – זה פשוט לא מרגיש כמו סרט.

הפקת הכריסטמס של דיסני לשנת 2018 עברה לי יותר כמו רצף של שירים שמצא במגירה זוכה מארק שיימן (גאון בתחומו לשמו נזקפים השירים מ"סאות' פארק: הסרט", "היירספריי"), וממש כמו "שיר אשיר בגשם", התקבצו יחד לכדי פסקול כאשר מין עלילה קלושה – שהולכת בעקבות "מרי פופינס" – אמורה לגשר ביניהם. אז בזמן שכל שיר וכל ביצוע נפלא בהחלט, כל שאר הדברים עובדים פחות טוב או לא עובדים בכלל. זה יוצר מצב שבשיר השביעי כבר מתחילה להגיע תחושת מיאוס, ובמהרה המחשבה שהוא לעולם לא יסתיים.
העלילה של הסרט לא מחזיקה בכלל, הרגעים הקומיים ממוצים מאוד מהר והכל מאוד צפוי. אני מאוד מעוניין לדעת איך ילדים קטנים יחזיקו את זה מעמד. חשוב לציין, "מרי פופינס" הראשון ארוך אפילו יותר מזה החדש, אז יכול להיות שזה באמת יכולת ההכלה שלי שנפגמה או שהסרטים האלו עוברים טוב יותר בצפייה טלוויזיונית בה אפשר לקום מדי פעם או להקפיץ שיר או שניים קדימה, אבל מהסרט החדש רציתי לצאת הרבה לפני שהגיע אקורד הסיום.

"מרי פופינס חוזרת" הוא דוגמא מעולה ל"יותר מדי דברים טובים". כל דבר בפני עצמו באמת שעובד יופי, אבל הגודש ממוטט את הבסיס הדל מלכתחילה עליו הוא נתמך. ובכל זאת הייתי אומר לכם לראות את הסרט הזה, בעיקר בשביל אמילי בלאנט, אותה שחקנית מרהיבה שפשוט אין לתא… אה, רגע, הבטחתי שאני אפסיק עם זה. הרי רק עכשיו למדנו שגם אם הכוונות טובות צריך לדעת מתי לעצור.