• דוקאביב 2018: המלצות ואזהרות מסרטי התוכנייה
  • דוקאביב 2018: על הזוכים בתחרות הישראלית
  • סרטים חדשים: ״סולו: סיפור מלחמת הכוכבים״
  • אימת החודש - מאי 2018
  • פסטיבל דוקאביב 2018: דיווח ראשון של עופר
  • פסטיבל קאן 2018 - דיווח רביעי ואחרון של אורון
  • דדפול 2
  • פסטיבל קאן 2018 - דיווח שלישי ואמריקאי במיוחד
  • פרויקט כל זוכי האוסקר בפרס הסרט הטוב ביותר - סיכום
  • הנוקמים: מלחמת האינסוף
  • ״העודף בשבילך״, סקירה
  • ״אל-שפויה״, סקירה לחדש של סטיבן סודרברג
  • ״יום נפלא״, סקירה
  • ״גבר מהסרטים״ ו״ערפל ירוק״, סקירה כפולה
  • המלצות סינמטקים: מהדורת מאי 2018

"להציל את מר בנקס": ניתוח דמותה של פ' ל' טראוורס (אמה תומפסון)

21 בינואר 2014 מאת אורון שמיר

כמה ההכפשות שמעתי על הדמות שמגלמת אמה תומפסון בסרט "להציל את מר בנקס" (Saving Mr Banks), מאז עלה למסכים בראשית השנה האזרחית. פ' ל' טראוורס, הסופרת מאחורי "מרי פופינס" שעוברת בסרט זה מסע שכנועים כדי להפוך את יצירתה לסרט של וולט דיסני, תוארה באוזניי בתור אשה קטנונית, מעצבנת, משביתת שמחות, כבדה, חמוצה, מתנשאת, מעליבה ופחות או יותר כמקור על הרוע וחוסר הכיף עלי אדמות. בתור מי ששומע דברים כאלה מילדות, ובשל סיבות דומות הנוגעות לחוסר הבנה קולוסלי מצד הסביבה, לא יכולתי שלא לכתוב כמה מילים על המקום שדרכו אני באופן אישי כן הצלחתי להתחבר לדמות הקולנועית הלגמרי בלתי נסבלת הזו.

אור ציין בחוכמה בסקירתו שאחת המטרות האמיתיות של הסרט הזה הוא להציג את וולט דיסני כדבר הטוב ביותר שקרה לאנושות מאז ומעולם, מה שהופך את הליהוק של טום הנקס לרב-משמעות ולכן גם את ההתעלמות הדי גורפת של האקדמיה האמריקאית מהסרט. בכל מקרה, ברור שמי שעומדת מול דיסני חייבת להיות ההיפך הגמור ממנו. בנוסף, יש לזכור שהסרט מתרחש בשנות השישים, מה שמציב את גיבורת הסרט כאשה יחידה מול גברים רבים, ועוד בתהליך אינטימי-אך-ציבורי של הפיכת ספר פרי עטה לסרט של ענק הבידור והמסחור.

את הסרט על הסרט, את "מר בנקס", אמנם ביים גבר (ג'ון לי הנקוק) אבל כתבו דווקא שתי נשים – קלי מרסל וסו סמית'. ויש לי הרגשה שהן ידעו בדיוק מה הן עושות (חוץ מהפלאשבקים לילדותה של הגיבורה – מה הקטע עם זה?). כפי שרק ציינתי בביקורת שלי על הסרט בעכבר העיר, טראוורס של הסרט היא אשה רגישה מאוד (Highly Sensitive Person), וממש התרגשתי לגלות גיבורה קולנועית המשתייכת למודל הפסיכולוגי הזה. לא בכל יום אני פוגש על מסך הקולנוע מישהי שעונה לכל ההגדרות של אר"מ שאני מכיר, ובתור מי שגם מוגדר ומגדיר את עצמו ככזה לא רק שהזדהיתי איתה, אלא מיד התייצבתי לצידה, יש שיגידו באופן מתגונן מדי. ובכל זאת, הנה הסנגוריה שלי. היא מכילה ספוילרים קלים ומרומזים לעלילה, אבל בחייאת – כולנו יודעים ש"מרי פופינס" הפך לסרט בסופו של דבר.

את העובדה שטראוורס היא אר"מ אפשר לראות מיד בפתיחה, בה היא משחקת לבדה בחצר ביתה אשר בניו זילנד, ואז משוחחת בבינה וברגישות עם אביה (קולין פארל). לילדים רגישים מאוד יש עולם פנימי עשיר ומפותח, והם נוטים לאהוב את הגירויים שלהם קלים ופחות תכופים מילדים רגילים או היפראקטיביים. בהמשך נגלה על טראומות הילדוּת שצילקו לנצח את הגיבורה, אותן היא סוחבת גם בבגרותה. ברור לי שטראוורס אינה הגיבורה הקולנועית הראשונה שהחיים מתאכזרים אליה, אבל כיוון שראיתי אותה כאדם רגיש מאוד, לא יכולתי שלא להבין את חוסר היכולת שלה לשחרר, את חוסר ההפנמה שלה שמה שהיה בעבר צריך להישאר שם ולכן אין חובה שישפיע כל-כך עמוקות על ההווה. אצלה הוא משפיע ועוד איך.

כדי להסביר מעט טוב יותר מה מייחד אנשים רגישים מאוד (כ-20% מהאוכלוסיה, בין אם הם מודעים לכך ובין אם לא) נסו לדמיין את התחושה של הגעה הביתה אחרי יום עבודה מפרך, שהמשיך במשבר קטן כמו איבוד המפתחות של הרכב, בילוי עם חברים במועדון רועש ורוגש, ואולי גם מערפלי תודעה למיניהם. עכשיו דמיינו שכך אנשים רגישים מאוד חשים כמעט כל הזמן – מצב של עוררות יתר, הצפה חושית, רק מהעובדה שהעולם הוא מה שהוא. הווליום לא באמת גבוה מדי במסיבה, אבל בשבילם הוא יותר מדי. זה לא שבאמת יש יותר מדי אנשים בחדר כרגע, פשוט יותר מאפס זה יותר מדי לפעמים. זה עניין פיזיולוגי ולא פסיכולוגי, הם פשוט מחווטים אחרת. הצרה היא שהסביבה לא רגישה לצרכיהם המיוחדים, קצת כמו שהעולם מותאם לימניים ולא לשמאליים, שסובלים בשקט. אבל השוני בין איטרים לרגישים מאוד הוא שההתנהגות של האחרונים מובילה פעמים רבות להקנטות שרשמתי לעיל. במיוחד כאשר אותם אנשים רגישים מאוד מנסים להתגונן גם כשאין באמת מתקפה, לפחות מבחינת העולם. זה גורם להם להרגיש מקולקלים, לא שייכים, כאילו משהו לא בסדר איתם. שימו לב כמה פעמים במהלך הסרט טראוורס מרגישה מותקפת, או שוברת את הכלים רק כדי שהסיטואציה הלא נעימה תיגמר כבר.

בהתבגרות ובבגרות, מומצאים מנגנונים שיעזרו להתמודד עם העולם הסואן מדי. הבית, למשל, הוא עוגן רגשי חשוב מאוד, גם כמקלט מפני החוץ וגם כמקום מוכר ויציב (שינויים אינם באים בטוב לאנשים רגישים מאוד, גם שינויים לטובה). בסרט, טראוורס נדמית גאוותנית כאשר היא לא מוכנה למכור לדיסני את הזכויות חרף מצבה הכלכלי המתדרדר. מבחינתה, לפטר את האנשים שמסייעים לה לחיות חיי נוחות הוא פתרון טוב יותר מאשר לפתוח נושא שקרוב לליבה כמו היצירה שלה בפני זרים, ועוד כאלה שהיא בזה לעבודתם. אז מה שובר אותה? הבית. כשהעוזר האישי שלה אומר לה שלא תוכל להחזיק עוד במעוזה הלונדוני, שהוא כל עולמה יש להניח, טראוורס עולה על המטוס הראשון לקליפורניה במטרה להתמסחר.

saving-mr-banks-emma-thompson

לאחר טיסה, שיש להניח ערערה את נפשה מעצם הריגוש שבעניין, כמובן שלא תהיה לה ולו טיפת סבלנות לנהג המקסים שסידרו לה באולפני דיסני (פול ג'יאמטי). ואם מישהו יכול להיות כה זעוף לאדם כה חמוד, זה ודאי אומר שהוא אדם רע, נכון? אני לא קונה את זה. לפי דעתי היא פשוט מטולטלת, והדבר האחרון שהיא זקוקה לו עכשיו זו התנחמדות אמריקאית. וכאשר היא מגיעה לחדר המלון שסידרו לה, שאמור להיות המפלט שלה מהסביבה החדשה ולכן הקודם-כל עויינת – היא שוב מותקפת. אמנם בידי בובות פרווה חמודות, אבל זו לגמרי התקפה. דיסני בסך הכל רצה להיות נחמד ולקשט את חדרה בכל מה שהוא אוהב ומאמין בו, אבל היא מיהרה להחביא את הבובות כמו שרק אנשים ערלי לב עושים, נכון? שוב, לא נראה לי. אני פשוט חושב שהעומס של הצבעוניות והחמידות היה יותר מדי על מערכת העצבים שלה אחרי היום שעברה, ועוד במקום בו היא אמורה לנוח ולזכות במעט שלווה שכה נחוצה לה. לפעמים להעניק לאנשים רגישים מאוד זה לא הדבר הנכון לעשות, פשוט כי הם לא מסוגלים לקבל באותו הרגע, ומרגישים מותקפים, ואז גם כפויי טובה ואשמים. ואשמה היא אחת ה"חברות" הכי קרובות של אנשים מסוג זה, כאמור.

בהמשך, ההתקרבות של טראוורס אל וולט דיסני, שמצליח לקנות את אמונו של כל אחד בזכות היותו בולדוזר של טוב לב וחיוכים, מתוארת יפה דווקא דרך הבובה הענקית של מיקי מאוס שנמצאה בחדרה של טראוורס. בפגישה הראשונה, היא מושיבה אותו בפינה עם הפנים לקיר, ומאותו רגע מיקי מסמל את יחסה אל וולט דיסני עצמו. היא לא מהססת להתכרבל עם הבובה בלילה כאשר הקסם של דיסני חודר אט אט לליבה, הוכחה נוספת לכך שאינה אדם נורא ושונא בובות. בפרמיירה של הסרט, כאשר היא מרגישה מוצפת ואבודה מתמיד (אירוע שהיא לא ממש הוזמנה אליו, כולם זרים, פלאשים של מצלמות בכל מקום) בזרועו של מי היא אוחזת כדי לקבל קצת עידוד וביטחון? במיקי מאוס ענקי, גדול יותר מהבובה אפילו. זה קרה אמנם בקצב שלה, אבל גם טראוורס פתחה מעט את ליבה בפני דיסני. למה היא לא הייתה יכולה פשוט להיות אחלה ונחמדה מהתחלה? פשוט כי היא לא יכולה אחרת, זה הכל. קשה לה עם דברים חדשים ומציפים.

אגב, לפי דעתי זו גם הסיבה בגינה טראוורס אומרת בסרט שדיסנילנד הוא המקום האיום ביותר שקיים. זה לא משום שהיא עד כדי כך מתנגדת למסחור (עובדה שהיא מכרה את עצמה ובגדול), או לכל מה שדיסני מייצג, אלא שכמות הגירויים פר מטר רבוע בדיסנילנד היא הגבוהה בתבל. כמות שלא רק תמוטט את מערכת העצבים שלה, אלא עשויה ממש להזיק לה. אין הדבר אומר שהיא לא אוהבת לכייף, אלא שההגדרה שלה ל"כיף" שונה בתכלית מזו של 80% מהחברה בה היא חיה, ושדרכה היא נשפטת. אם יורשה לי לנחש, "כיף" ע"פ טראוורס יהיה כוס תה אנגלי בערב סתווי. בביתה, כמובן. עם איזה ספר טוב. לבדה.

כמו לא מעט אנשים רגישים מאוד, טראוורס של הסרט בחרה בחיים ללא בן זוג (או בת זוג, גם את התיאוריה הזו שמעתי) וללא צאצאים. נדמה לי שבשלב הזה כבר לא צריך להסביר את הסיבות בגינן טלטלות רגשיות עזות מדי פשוט לא שוות את הצדדים החיוביים שמתלווים אליהן מבחינת אנשים רגישים מאוד. ניכר שלטראוורס די טוב עם הלבד שלה, מה שדי מבטל את עניין החמיצות לטעמי. כמובן שיש לה רגעי בדידות, כמו לכולם (אנשים רגישים מאוד הם בכל זאת וקודם כל אנשים), אבל אני לא מאמין שהיא הייתה מחליפה אותם בשום דבר אחר. עובדה שהיא כן מרשה לעצמה להיפתח מספר פעמים בסרט, בעיקר לקראת הסוף – כשהיא רוקדת ושרה עם הפזמונים להם לעגה בהתחלה, משוחחת מלב אל לב עם הנהג או עם דיסני ועוד. אלא שאז, אחרי שנפתחה, עוצמת הפגיעה שמגיעה גדולה כל-כך, עד שטראוורס ממש כועסת על עצמה על שהרשתה זאת. ושוב האשמה, ושוב חזרה לילדוּת ולמקור, מבחינתה, לכל הסבל היומיומי שלה.

ברגעים כמו אלה, חוזרת טראוורס אל המוכר והבטוח, יחד עם הסבל שגם אותו היא מכירה היטב. הרי הסיבה לקפדנות שלה אינה שהיא שונאת כיף, אלא שהיא מפחדת לאבד שליטה, תרתי משמע – גם לאבד שליטה על היצירה שלה, שמפורשת לא נכון בידי אחרים (במיוחד דיסני המרדד והבנאלי), וגם לאבד שליטה ואחיזה בעצמה ולהתפרק לחתיכות, להציף כאבים ישנים שיתערבבו בחדשים עד שהגוף והנפש לא יוכלו להכיל אותם יותר. אבל כיוצרת, מאפיין נוסף של אנשים רגישים מאוד, טראוורס גם יודעת שהיצירות שלה כבר לא באמת בשליטתה מרגע שיצאו לאור. לכן, כשהיא משחררת בסוף, היא עושה זו בדרכה שלה. היא לא תהפוך להיות אדם קליל וקופצני סטייל דיסני, אלא תישאר מי שהיא, מינוס התחושות הקשות והלא מוצדקות של הלקאה עצמית והתבודדות מרצון. בעיניי זהו תהליך קולנועי לא שגרתי, של דמות שהייתי שמח לראות עוד כמוה, ממניעים אגואיסטיים כמובן – הרבה יותר קל לי להזדהות ולהבין אותה מאשר דמויות שסכנה הוא שמן האמצעי.

SAVING MR. BANKS

* כל הנכתב לעיל על אר"מ (אני אוהב איך ראשי התיבות יכולים לייצג אדם רגיש מאוד, אשה רגישה מאוד, אנשים רגישים מאוד וכו') הוא דעתי שלי ומבוסס על שנות מחקר שהן שנות חיי ומעט קריאה מקצועית. למי שהנושא מעניין אותו או אותה, או רוצה לבדוק עד כמה אני קרוב לאמת, אני מציע את קריאה נוספת:
על קהילת האנשים הרגישים מאוד בישראל
על ספרה של ד"ר איליין ארון "אדם רגיש מאוד"

תגובות

  1. לירן הגיב:

    אורון, תודה על הרשומה המופלאה הזו!
    ניתוח רגיש, מרגש ומדויק.
    אפרופו HSP,
    ניקול קידמן היא מקרה ידוע של אר"מ אח"מ,
    דבר שגם נוכח מאוד במשחק שלה,
    בעיקר ביכולת לבטא חרדה ואי נוחות בצורה מאוד מוחשית ואמינה.

  2. n,uk,k, הגיב:

    ניתוח יפה, היה לי מאוד מעניין לקרוא. אני לא אר"מ, אבל אני מוצאת הרבה הקבלה לאנשים עם אישיות אינטרוברטית. אני אינטרוברטית מאוד מאוד, לכן אני די מזדהה או לפחות מגלה אמפתיה כלפי הדמות של טראוורס כי לא הרבה מפריד ביני לבין אר"מ.
    כפי שידוע לי היא אכן לא התחתנה מעולם, אבל דווקא כן אימצה ילד בשנות הארבעים לחייה. האמת היא שהייתי רוצה שיעשו סרט ביוגרפי רק עליה, זה נראה שהייתה לה אישיות מיוחדת וחיים לא פשוטים.

  3. שירי הגיב:

    תודה! עד עכשיו לא שקלתי לראות את הסרט באופן מיוחד
    אבל לאור העובדה שאני כל הזמן מתלבטת אם אני עונה על הקטגוריה הנ"ל:) נראה לי שאראה.
    ודרך אגב, אם אני לא טועה קראתי שהיא אימצה ילד והייתה שתלטנית וקשה אליו מאוד והתעקשה לבודד אותו (אני חושבת שהיה לו תאום/ה)

השאר תגובה