• הסיפור של אולפן הקולנוע ״הנד מייד״, שהוקם בטעות
  • סרטים חדשים: ״מי שעומד מאחורי...״
  • ״השיר של רוז״, סקירה חצויה
  • ״ילדים טובים״, סקירה
  • פרזיטים
  • ״היו זמנים בהוליווד״, סקירה
  • מבט מחודש בסרטי האחים כהן: ״יהודי טוב״
  • The Art of Self Defense :מחכים לתרגום
  • טוויסט בעלילה: וידוי של אדם שלא חושש מספוילרים
  • מידסומר
  • ״סיפורים מפחידים שמספרים בחשיכה״, סקירה
  • הכירו את
  • המלצות סינמטקים: מהדורת אוגוסט 2019
  • ״מהיר ועצבני: הובס ושואו״, סקירה

"אקוומן", סקירה

27 בדצמבר 2018 מאת אור סיגולי

זה כנראה עניין של ציפיות, אחרת אני לא יכול להסביר את מה שקורה עם "אקוומן" (Aquaman). זה כמו "רומא" רק בהפוך – כולם הגיעו בידיעה שזה יהיה רע במקרה הטוב, ובסופו של דבר זה עבד לטובת כולם. עוד הוכחה שהייפ שלילי יכול להיות הדבר הכי מצוין שקרה לך.
הרי בהתחשב בכל מה שאנחנו יודעים על העולם הזה, אף אחד מאתנו לא חשב של"אקוומן" יש איזשהו סיכוי. כבר חמש שנים שאנחנו מתמודדים על אפנו וחמתנו עם היקום המשותף של וורנר ו-DC, מקווים שוב ושוב למשהו טוב ומקבלים סרטי גיבורי על שנעים על הסקאלה שבין הבינוני ("וונדר וומן", גם הוא תוצר של ציפיות נמוכות, אפשר כבר להודות בזה) לבין הלא-הגיוני-שהוציאו-את-זה-לקולנוע ("ליגת הצדק"). אל זה אפשר להוסיף את העובדה שזהות הגיבור לשמו התכנסנו, ארתור/אקוומן, נחשב לדמות כל כך תמוהה של DC שצחקו עליו במשך מהלך עלילתי שלם ב"הפמליה".

כל הזמן הזה, האופטימיות היחידה הגיעה בדמות הבמאי, ג'יימס וואן, זה שהפך למבשר קולנוע האימה החדש (עם מותג "המסור" והיקום של "לזמן את הרוע") והתגלה כבמאי אקשן מצוין עם "מהיר ועצבני 7". ובאמת קשה לתאר איזה אתגר עצום הוא לביים סרט עם דמות שחלק משמעותי מכל זה צריכה ללכת מכות מתחת למים. מעבר לאפקטים המסובכים גם צריך לפצח את עניין הסאונד והמראה הכללי, כל זה כאשר כל העולם מביט עליך בעין עקומה, אולי אפילו מחכה שתיפול.

והאמת היא שלזכות וואן נזקפות כמה הצלחות מאוד מרשימות ב"אקוומן". קודם כל, הוא לגמרי פיצח את עניין הדיאלוגים התת-מימיים, ובנוסף ברא סרט פנטזיה מרהיב. "אקוומן" נראה מעולה בכל מה שקשור לסטים, יצורים, קטעי פעולה ואפקטים. אין כמעט רגע אחד בסרט הזה שלא גורם לעיניים לצאת מהחורים שלהם. בנוסף, די ברור שהסרט הזה בא ליהנות. זה אמנם קצת שונה מ"לגרום הנאה" ונגיע לזה, אבל אם יש משהו יותר מרשים מהוויזואליה של "אקוומן" הוא חוסר הרצון שלו לקחת את עצמו ברצינות תהומית.
אבל אם אתם מרגישים איזה "אבל" מגיע, אני חייב לברך אתכם על האינסטינקטים שלכם. יש "אבל". והוא שהסרט הזה הוא כנראה הכי מטומטם שראיתי השנה. ולא מטומטם בקטע של "איזה צחוקים פה", אלא יותר בקטע שאני לא מבין איך אפשר לרצוח את "ונום" ו"הטורף" ולוותר ל"אקוומן" על תסריט והופעות שחקנים שלכנות אותם מתחת לכל ביקורת יהיה עלבון לעולם הביקורת.
אוקי, לא בטוח אם המשפט הזה הגיוני כשחושבים על זה לעומק, אבל דבר אחד אני יכול להבטיח לכם – חשיבה לעומק לא מעניינת אף אחד בעולם של "אקוומן". כנראה גם חשיבה באופן כללי.

"אקוומן" מתחיל בסיפור המקור של ארתור, פרי אהבתם של שומר מגדלור ומלכת ממלכה תת מימית שבורחת מהמצולות כי היא מסרבת להצעת שידוך אקווטית כלשהי. בצעירותו ארתור מפתח טינה לדרי האוקיינוס כי הוא מאמין שהם אחראים לגורלה הרע של אמו, ומעביר את רוב ימיו בלהיראות כמו ג'ייסון ממואה, שזה, תסכימו אתי, עסקה לא רעה בכלל. העלילה עצמה מתחילה לאחר אירועי הסרט האחרון של DC, כאשר ארתור סורק את האוקיינוסים לעזור לאנשים טובים שנקלעו לצרות כאלו ואחרות, כמו למשל נפלו לידיהם של חוליית פיראטים הייטקיסטיים.
אבל בתוך הים קורים דברים שיכולים להשפיע על עתיד העולם, ומשל היה סימבה האריה, נקרא ארתור על ידי הנסיכה נאלה, אה סליחה – מרה, לבוא ולדרוש לעצמו את הכתר ששייך לו כחוק ולהדיח את אחיו המרושע שרוצה להביא להרס האנושות.

כאמור, "אקוומן", ממש כמו הגיבור חובב הבירה שלו, בא לכאן בשביל לכייף. ואין הרבה דברים משמחים מסרטים כמו זה. הבעיה היא שהסרט הזה כל כך עמוס (עד כמה עמוס אתם שואלים? מרוב כל הטרפת, הצלחתי לשכוח שיש פה רגע של תמנון שמנגן על תופים. לא מסוג הדברים שאני נוטה לשכוח בדרך כלל), מבולבל, חסר היגיון פנימי או מקוריות, שאני מדי פעם עצרתי כדי לשאול את עצמי האם אני צריך לצחוק עם הסרט או עליו. ואם יש משהו מבאס בסרט פופקורן מטופש זה להתחיל לשאול את עצמך שאלות לגביו.
והשאלות הן רבות. נגיד, למה טורחים להדגיש לנו שאחד מאויביו של אקוומן לא יכול לנשום מחוץ למים אבל אז בקרב מרכזי הוא עומד על סיפון באוויר הצח ונלחם בקלות כאילו היה מינימום ג'ון מקליין על כנף של מטוס? האם אף אחד לא אמר לבמאי "תקשיב, זה הדיאלוג הרביעי תוך שעה שמסתיים בגלל פיצוץ מפתיע. אולי כדאי לחשוב על משהו אחר"? למה אקוומן ומרה חוצים את דרכם באוקיינוס על סירה רעועה כאשר הם באופן חד משמעי יכולים להתנהל טוב יותר בתוך המים? איך הם הגיעו מאמצע מדבר סהרה לסיציליה בלי שום אמצעי תחבורה? למה התסריטאים גנבו רגע משמעותי אחד לאחד מ"הדרקון הראשון שלי 2"? למה הדבר הראשון שמלכת הים עושה כשהיא מתעוררת בבית המגדלור זה לאכול דג זהב? למה נבחרה לאמבר הרד פאה שהייתה גורמת אפילו לאדור דלאנו להתרחק בזהירות? ובאמת עכשיו, למה תמנון מנגן על תופים?

לזכות הסרט יאמר שיש רגעים שבאופן חד משמעי אמורים להיות מטופשים והוא רוצה שנזרום עליהם. יש מונטאז' אייטיזי חמוד באמצע הסרט שבהסתכלות רחבה מתגלה שאין לו שום משמעות – ובזה, נגיד, אני די בטוח שהדבר מכוון ושוואן ידע מה הוא עושה.
לעומת זאת, מה שאני משוכנע שהוא לא ידע לעשות, זה להדריך את השחקנים שלו איך להתמודד עם הדיאלוגים האיומים שכתבו וויל ביל ("יחידת הגנגסטרים") ודיויד לזלי ג'ונסון-מקגולדריק (כן, זה שם אחד). התוצאה היא כמה מההופעות הכי קרינג'יות של העת האחרונה, בראשן, למרבה הצער, אמבר הרד בתפקיד מרה. ג'ייסון ממואה גם הוא לא בדיוק פייט לכריסטיאן בייל על האוסקר הקרוב, אבל לו לפחות יש נוכחות מדהימה שעוזרת לו גם כשהוא לא מצליח להנחית שום פאנץ' (חוץ מאחד ממש מעולה על השתנה. אתם לא תפספסו את זה). לצדם פטריק ווילסון ו-ווילם דפו נאבקים בטקסט יותר מאשר אחד בשני, ואיכשהו ניקול קידמן עושה לכולם בית ספר.
אנחנו אוהבים את ניקול קידמן.

העניין המרכזי שגורם לי להיות צר עין בקטע פוצי מתיש לגבי "אקוומן", הוא שאני בכל לבי מאמין שאם זה היה סרט של דיסני-מארוול היו פותחים אותו מכל הכיוונים וזועקים השמימה על מות הקולנוע. ואני זוכר שהתחלתי בהשוואה פרובוקטיבית למדי ל"ונום", שהרגעים הכי גרועים בו טובים יותר מהחלקים הכי גרועים של "אקוומן" – הובכתם כאשר טום הארדי נכנס לאקווריום לובסטרים במסעדה? אז ספרו לי מה הייתה החוויה שלכם כאשר אמבר הרד אכלה פרח מול גרין-סקרין של רחוב איטלקי. ולשאלה הבוערת ביותר – אם הסרט הזה אמור להיות כל כך מטופש וקליל, למה הוא כמעט שעתיים וחצי בשם כל הדגיגונים?

אז נכון, למרבה השמחה "אקוומן" רחוק מיילים רבים מ"ליגת הצדק" ו"יחידת המתאבדים", ובהחלט אפשר לצאת מחויכים ושמחים מהתוספת החדשה ליקום המשותף המתפורר הזה. אבל בואו נסכים ש"זה ממש סרט טוב בהתחשב למה שחשבנו שיהיה" די שונה מהמשפט "זה ממש סרט טוב". מצד שני, גם זה הישג לכשלעצמו. אני מניח.

התמונות באדיבות טוליפ אנטרטיינמנט