• ?פסטיבל אוטופיה חוזר, מה כדאי לראות
  • כל המועמדים לפרסי איגוד השחקנים
  • סרטים חדשים: ״מלחמת הכוכבים: אחרוני הג׳דיי״
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 58
  • מצעד 20 הסרטים הגדולים של בילי ויילדר, על פי עופר
  • ״פרחים בבוץ״, סקירה
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 57
  • ״בהתחלה הם הרגו את אבא״, סקירה אורחת
  • ״גלגל ענק״, סקירה לסרטו החדש של וודי אלן
  • ״המוזיאון״, סקירה
  • זה בא בלילה
  • ״קוקו״, סקירה לסרט החדש של פיקסאר
  • מבט מפורט בפסטיבל הקולנוע היהודי 2017
  • אימת החודש - נובמבר 2017

״ליגת הצדק״, סקירה

18 בנובמבר 2017 מאת לירון סיני

אז, הנה השאלה הגדולה לסופ"ש הזה: האם "ליגת הצדק" (Juctice League) הוא עוד צעד בדרך לגאולה עבור הסרטים של DC ואולפני וורנר, או שעננת הרצינות התהומית שנחה עליהם עדיין מכסה הכל בדוק אפל של חשיבות עצמית והילוך איטי?
התשובה, כרגיל, היא "תלוי את מי שואלים". בזמן שהסקירה הזו נכתבת, הסרט עומד על 37% בלבד מצד דעת המבקרים ב"Rotten Tomatoes", אך על 87% מצד הצופים. לשם ההשוואה, "יחידת המתאבדים" עומד על 26% מצד המבקרים ו-61% מצד הצופים, ו"באטמן נגד סופרמן: שחר הצדק" עומד על 27% מצד המבקרים ו-63% מצד הצופים. יש סיכוי שהליגה עוד תרד, או אולי תעלה קצת, אבל באופן כללי, אפשר להבין את האכזבה.

הסרט הקודם שקיבלנו מהיקום הקולנועי של גיבורי העל האלו היה "וונדר וומן". גם אם לא מדובר בסרט מושלם, אפילו רחוק מכך, קרב ה-"נו מאנ'ס לנד" לבדו מספיק כדי לייצר סנטימנט חיובי. זה, והעובדה שגל גדות מיישמת את עקרון הדוד של ספיידרמן, לפיו עם כוח גדול, באה אחריות גדולה. היא (ומי שמייעצים לה) לוקחת את התפקיד שניתן לה אל מחוץ למסך ומצליחה להיות סלב ושחקנית שמדברת פמיניזם עם חיוך שמאפשר לכל מי ששומע ורואה אותה – להקשיב למה שיש לה לומר. בנוסף, גם אם העלילה נופלת פה ושם למחוזות של קיטש, הטון של הסרט אחיד לכל אורכו ומרגיש כמו יחידה נרטיבית אחת שלמה עם יד מכוונת ברורה של פטי ג'נקינס.

לעומת זאת, חוסר האחידות וכובד מסוים הם בין הדברים הבולטים ב"ליגת הצדק", והסיבות להם ברורות: זאק סניידר עזב את הפרויקט בעקבות המוות של בתו בערך בשלב הפוסט פרודקשן. הוא כן מקבל קרדיט מלא על הסרט ועל הבימוי, אבל ידוע שוורנר הביאו את ג'וס ווידון להשלמות הבימוי שכללו גם שינויים בתסריט, עליו הוא חתום יחד עם כריס טריו ("ארגו", "באטמן נגד סופרמן: שחר הצדק"), וההשפעה שלו ניכרת. לדברי ההפקה הוא המעורבות שלו נגעה ב-20% מהסרט לערך. התוצאה: הרבה בדיחות ווידוניות טיפוסיות, כאלו שאתם זוכרים מ"באפי", שניכרות בדיאלוגים, שמנסות להוציא קצת מהאוויר החם של הסגנון הכבד והנפוח של סניידר.

איך זה מרגיש? כמו בלון צבעוני ויפה שיצא קצת משליטה. הסרט מנווט את הצופים בתנודות בין סצנות חמורות סבר בהן באטמן (בן אפלק) מנסה להבהיר לשאר הדמויות שכל כובד העולם נמצא על כתפיהם ובעיקר על כתפיו, לבין רגעים שבהם מתבדחים על חשבונו קצת, כולם מביעים מודעות עצמית ומנסים לבנות את עצמם מהר כחברים טובים לצוות שאמור להתחרות באוונג'רז ובשומרי הגלקסיה.

שלא תבינו לא נכון, גורלו של כדור הארץ בהחלט נמצא בידיהם של חברי ליגת הצדק. במקרה הזה העולם הוא "העולם" כפי שקולנוע הוליוודי מגדיר אותו – ערים מדומיינות שהן כולן ניו יורק, אזור כפרי שהוא "הבית", כפר דייגים שהוא "מקום עם גברים שיכורים" והאזור ההרוס והנטוש ממנו תיפתח הרעה שהוא "משהו מזרח אירופאי". אה, והאי של האמזונות שהוא "העולם הישן" עם אידיליה שמשתלבת בפנטזיה. כל אלו נמצאים תחת איום קיומי, כי נבל חייזרי ישן נושן בשם סטפנוולף (קולו של קירן הינדס, מאנס ריידר מ"משחקי הכס") חוזר לכדור הארץ עם משימה אחת – הוא רוצה להרוס אותו, לכבוש אותו ולהפוך אותו לסוג של שאול עלי אדמות. למה? ככה. כי צריך נבל לסרט הזה.

סטפנוולף הוא הנקודה החלשה ביותר בסרט, למרות שהוא מגיע עם צבא חייזרי של מעין עבדים/זבובים/שדים/קופים מכונפים בגודל בן אדם שתוקפים כשהם מריחים פחד. הקומיקס של DC וגם של מארוול מערבב בין מחוזות הפנטזיה למדע הבדיוני ומשלב ביניהם, אבל משהו בדמות הזו מטה את האיזון וגורם לטון הרציני של הסרט להיראות מגוחך ולא אמין בכל מה שקשור אליו. הוא נבל שקשה מאוד לקחת ברצינות כי הוא מגיע משום מקום עם תכנית פשטנית וחד-ממדית. גם כשמספקים לו רקע, הוא נשאר דל ונשמע כמו תבנית ריקה של דמות רעה. למרות שיש לו קשר ליריב גדול ומפחיד הרבה יותר ("דארקסייד", למי ששם לב לאזכור שמו במהלך הסרט) שמגיע עם הסבר מיתולוגי קצת יותר מעניין ומאיים, הוא נותר ברמת הקריקטורה. לכך לא תורמת העובדה שהוא נראה כמו שד מהעונה הראשונה של "באפי", כולל אותו סוג של מוטיבציה, בגלגול CGI חובבני.

הכובש המוזר הזה הוא מה שמאחד ומוביל את הבנייה של צוות "ליגת הצדק", כי כמעט לכל אחד מהם יש מה להפסיד במאבק נגדו, גם ברמה האישית ולא רק ברמת ה"זה יהיה סוף העולם". בלי להיכנס לספוילרים, שבהם אגע עוד מעט, אפשר לומר שהחיבור הזה תפור בצורה גסה מדי. מאוד נוח שסטפנוולף עושה בעיות גם לאמזונות של וונדר וומן, גם לאטלנטיס של אקווה מן (ג'ייסון מומואה), גם לאנשים תמימים באזור של באטמן וגם לכאלו שקשורים לסייבורג (ריי פישר). למעשה, נשאר לבאטמן לשכנע רק את הברק (עזרא מילר) להצטרף, והצוות הופך מוכן לפעולה כמו פודינג אינסטנט. יש כאן תחושה של דחיפות ומהירות, אבל היא לא מורגשת ממש בתוך התסריט אלא יותר נובעת מחוצה לו.

הדחיפות הזו היא תולדה של הלחץ של היקום הקולנועי של DC להצליח ולהתחרות בזה של מארוול, שבדיוק חוגגים עוד הצלחה עם "תור: ראגנארוק". ועל פניו, מבחינת בנייה DC עשו את זה נכון. הם פתחו עם סרט לסופרמן, סרט עם באטמן וסופרמן, סרט לוונדר וומן ועכשיו סרט של כל החבורה, אחרי שאנחנו כבר מכירים שלוש מהנפשות הפעלות מתוך חמש. ככה עשו את זה גם במארוול. עם זאת, החיבור מאוד מגושם כאן וחפוז ברמת הסיפור. מה שכן עובד, וזה אחד הדברים שמצילים, בעיניי, את הסרט וממקמים אותו גבוה יותר גם מ"יחידת המתאבדים" וגם מ"סופרמן נגד באטמן: שחר הצדק", הוא החיבור בין הדמויות כשהן כבר פועלות יחד והביסוס המהיר שלהן.

זהו סרט אנסמבל, והאתגר בכל סרט כזה הוא להצליח מצד אחד להבהיר לצופים בזריזות מה האופי של כל דמות, לספק לה קצת רקע ועומק אם אפשר, ולהשליך אותה לתוך דינמיקה קבוצתית. הפעילות המשותפת הזו מורכבת בדרך כלל מוויכוחים עם קריצות, מתחים מהעבר וההווה ושיא של קרב משותף ומסוכן שבו הם צריכים להניח את ההבדלים ביניהם ולפעול יחד כדי להציל את עצמם ואת העולם. בתוך כל זה קל לדמויות ללכת לאיבוד, ולתסריט להתמקד רק בדמות אחת או מקסימום שתיים, כך שהאנסמבל הוא יותר רקע לגיבורים הראשיים של הסרט.
אפשר לומר לטובת הדמויות של הליגה שכל אחת מהן נהיית מאוד ברורה, מאוד מהר. יש בסרט הגברת ווליום על תכונות ספציפיות ותפקיד לכל אחד מהגיבורים, וגם אם הדבר נעשה בצורה קצת חד-ממדית, אלו דמויות שמהוות ארכיטיפים מלכתחילה, והשחקנים עושים עבודה טובה מאוד בתוך האבטיפוסים הוותיקים עם כל המטען והציפיות שנחות עליהם. בסצנת הקרב העיקרית של הסרט הם כבר הספיקו להתקוטט ולעבור דבר או שניים כדי באמת לעבוד ביחד. לכל דמות יש תפקיד קצת שונה, וגם אם הוא מעט צפוי, התפקיד הזה בא לידי ביטוי במהלך המאבק המשותף שלהם, כשכל דמות בתורה מסייעת לדמות אחרת. הפוקוס במהלך הקרב מתחלק היטב, והוא מהווה תצוגת אנסמבל מאוד משכנעת. הוא לכל הפחות מעורר סקרנות לגבי מה יקרה בין הדמויות האלו בסרטים הבאים, למרת המגרעות של הסרט הנוכחי.

אם נשווה את מה שקורה כאן למה שקורה בסרט האחרון של ת'ור, למשל, שם טביעת האצבע של טאיקה וואיטיטי ניכרת ברמה כזו שהוא לקח דמויות מוכרות ועושה בהן כבשלו. האינטרפרטציה שלו לת'ור ולוקי הופכת אותם לדמויות קומיות מאוד בסגנון המזוהה איתו, מבלי שהן מאבדות את הגרעין, את המהות שלהן, אך כן עם שינוי גדול בטון מהסרטים הקודמים. זה לחלוטין סרט של וואיטיטי קודם, ושל האוונג'רז אחר כך.

כאן, בגלל הבלגן שבחלוקה בין הבמאים עם הסגנונות השונים, זה לא ממש סרט של סניידר אבל גם לא בדיוק סרט של ווידון. זה כן סרט של DC, מאוד. זה אומר שהוא עדיין לוקח את עצמו ברצינות יתרה, ההומור שלו דורש לפעמים עדכון מהניינטיז, ה-CGI מוגזם עד סצנות קרב שנראות כמו קטעים מונפשים מהמשחק "injustice" והוא עדיין אפל ורציני מדי. עם זאת, הוא כן מהווה עוד צעד, גם אם קטן, בדרך לשיפור של המותג. אישית, אני סומכת על הסרט של אקווה מן להיות קפיצת המדרגה הבאה. מומואה מציג כאן דמות מרעננת ואמינה (השיער שלו באמת נראה רטוב כמעט כל הזמן, זה כבר משהו) וג'יימס וואן שאחראי על הבימוי כבר צבר קילומטראז' כאחד מיוצרי האימה המוערכים והמצליחים ביותר כיום מחד, וכבמאי של "מהיר ועצבני 7" מאידך. נמתין אם כך לקצת אימה ואקשן במעמקים.

עוד כמה נקודות למחשבה בעיקר על ארכיטיפים שקצת נוגעות בספוילרים – מעכשיו:

אחת החוצפות הגדולות של הסרט היא הבחירה בקאבר עדכני של זמרת צעירה וחדשה יחסית בשם סיגריד ל"Everybody Knows" של לאונרד כהן המנוח. השיר הזה מאוד מזוהה עם הסרט "רדיו חזק" (Pump Up the Volume), והרצון לייצר סצנת פתיחה רבת עוצמה ומשמעות על כך שכולם יודעים שסופרמן מת ולכן העולם הולך קיבינימט היא מובנת, אבל הגרסה הזו לא מרגשת, היא עיקר מייצרת הזרה, ולא בקטע טוב.

יש בתסריט ערבוב תמוה מיצירות אחרות. סיפור הרקע על שלוש הקוביות שאוצרות כוח חייזרי אדיר שיכול להשמיד את העולם מזכיר בצורה חשודה את סיפורן של הטבעות משר הטבעות, עד לטבעת האחת. במקרה הזה התחושה היא שיש קוביית אנרגיה אחת לשלוט בכולם, כולל פלאשבק לכמה עמים קדומים שנלחמים צד בצד, כולל בני האדם שצריכים לקבור את הקוביה שלהם כדי לא להתפתות לכוח שלה.
במקביל, סטפנוולף נראה כמו אחד המהנדסים של "פרומתאוס" של רידלי סקוט, בגרסת בובת גומי מתנפחת. אל העיצוב שלו מצטרף מה שקורה כשהקוביות מתחברות ומתחילות לחפור ולהרוס את כדור הארץ. האזור שעליו הן חולשות נראה שוב כמו גניבה קולנועית של העיצובים של ה.ר. גיגר שיצר את הנוסע השמיני ואת הספינות שבסרטים אלו, לצד עוד עבודות רבות על סטים קולנועיים אחרים כולל "בלייד ראנר". אין לכך שום הצדקה כאן, למעט אולי עצלנות והיעדר מקוריות. הגיע הזמן למצוא עוד ביטויים, חדשים, לרוע חייזרי מאיים.

הארכיטיפים לפיהם בנויות הדמויות של ליגת הצדק מקבלות עדכון עכשווי, ובחלק מהמקרים הוא די מעניין ואפילו רלוונטי:

באטמן הוא גיבור אפל, עדיין מיוסר, עדיין מתנשא וגם מעודכן עם מודעות עצמית. הוא פשוטו כמשמעו גבר לבן ועשיר שמצליח בזכות הפריבילגיות האלו שלו, והוא יודע את זה. וכשהוא שוכח, הדמויות האחרות מזכירות לו שהוא חסר רגישות ומשלם מחיר על כך שהוא היה עסוק בלהיות חזק ולכסח פושעים לבד כל כך הרבה זמן. ברוס וויין הוא האיש שמעז להיכנס לכפר דייגים מרוחק, לדרוש לדבר עם אקווה מן ולנסות לשחד אותו בכסף, פעולה שלאחר מכן הוא מציין שהיא כמו רפלקס בלתי נשלט אצלו. הוא חושב שהוא יכול לקנות הכל, ושואל בלי למצמץ "שמעתי שאתה מדבר עם דגים". קולוניאליסט מערבי יהיר, שמקבל מנה אחת אפיים בהמשך על ההערה הזו שלו ועל הניסיון שלו לנהל את כולם כל הזמן לפי ראות עיניו. הוא אמנם כן מתברר כצודק בהמשך, אבל נמצא בסכנה מיידית בשל כך. הוא בסך הכל משל מגושם למחיר שגברים בעמדות כוח, עם כל הפריבילגיות שבעולם, משלמים באופן כללי על כך שמצופה מהם להיות חזקים כל הזמן. ולאור העובדה שאפלק עצמו חוטף קצת אש לאחרונה על הניסיון שלו להיות מצחיק לגבי ניקוי האורוות בנושא התקיפות המיניות בהוליווד, יש בבTטמן שלו סוג של צדק פואטי הפעם.

סופרמן (הנרי קאביל) הוא גיבור בעל כורחו לכמה רגעים כאן. הסצנה שלאחר חזרתו מהמתים בניגוד לרצונו, אולי, היא אחת הפעמים הבודדות בהן הדמות שלו הייתה מעניינת באמת בגרסתו הנוכחית. אין לו מושג מי הוא ומול מי הוא עומד, ברגע שהוא חוזר, הוא חשוף ומחזיר מלחמה עם כל מה שיש לו, בלי להבין למה הוא עושה את זה. סביר להניח שמבחינת סניידר זה רגע קטן שבו הפחדים מסופרמן שהוא הציג בסרט הקודם אמורים להתממש, גם אם לזמן קצר. כשהשאלה המלודרמטית "האם אתה מדמם?" חוזרת אל בטמן וכמעט הורגת אותו, כשהפלאש נתקל בעין המבהילה של סופרמן עוקבת אחריו כשהוא רץ במלוא המהירות שלו, אנחנו מקבלים גיבור ענק שהשתבש לחלוטין והוא רגע מלהפוך לסרט אימה. זה משבר זהות שיוצא משליטה, כוח שלא רוצה להיות כוח יותר ולכן שובר את כל מי שנקרה בדרכו ופועל בדרך היחידה שהוא מכיר ברמת הדי אן איי שלו, עד שהוא חוזר לעצמו, או לתפקיד שהוכתב לו.

התותחים הכבדים, כפי שבטמן ואלפרד (ג'רמי איירונס) מכנים אותה, היא לואיס ליין (איימי אדמס). אפשר לכנות אותה באותה מידה "אביזר במה", כי היא שוב פועלת ככלי תסריטאי נוח להפעלת הגיבור שהוא סופרמן, ותו לא. היא אפילו לא מסוגלת להיות לויס ליין כשהוא מת, היא מעדיפה לכתוב שטויות על חתולים צמריריים (וכבודם במקומם מונח) במקום להיות הדמות שאנחנו יודעים שהיא אמורה להיות – כתבת עשויה ללא חת. זה הגיוני מצד אחד שהיא תישבר ולא תהיה מסוגלת לתפקד בלי אהבת חייה שהוא גם סמל לעולם כולו, אבל השיתוק המקצועי המשמים שבו היא לוקה הוא קצת השיתוק המשמים שהוא כל הדמות שלה בצורה עקבית בכל הסרטים וזה מתסכל להפליא. ויודעים מה, אם היא כל כך שבורה ממותו, היא אמורה להיות מפורקת לחתיכות כשהוא חוזר פתאום, אבל במקום להפגין סערת רגשות של ממש היא בוכה קצת, מלחששת באוזנו ושולחת אותו חזרה לתפקיד שלו. עציץ הבמה עשה את שלו, עציץ הבמה יכול להפסיק לדבר עכשיו. אפשר רק להסכים איתה כשהיא מצרה על כך שסופרמן חזר לעצמו ממש מהר, מהר מדי. קשה להאמין שהחזרה של סופרמן מהמתים תחזור להיות נושא לדיון עומק בסרטים הבאים, אבל מותר לחלום.

סייבורג הוא היבריד עדכני של אדם ומכונה. הוא ייצוג של בן שמשלם על חטאי האב שלו, שעשה עליו ניסוי, אמנם כדי להציל את חייו, והפך אותו למשהו שאף אחד מהם לא מבין עד הסוף. זה יכול להיות משל על התבגרות – ועל הדרך שכל אחד מאיתנו עושה כדי לשלוט בדחפים שהוא לא לגמרי תופס בהתחלה, על הפחד שלנו מטכנולוגיה שיוצאת משליטה ובכלל ממשהו שנתפס בעינינו כזר ואחר. אולי זה לא מקרי שהדמות הזו כתובה במקור וגם מגולמת על ידי שחקן אפרו-אמריקאי.

הפלאש (או "הברק" או בארי אלן, אם תרצו) הוא הדמות שאמור להיות די קל להזדהות איתה, כשהוא זה שנמלא בפליאה מכל מה שהוא רואה, ומהדהד את התגובות שלנו כצופים כשנתקלנו בפעם הראשונה במערה של באטמן או בכוחות העל של סופרמן. כאן הוא מאוד צעיר ביחס לדמות שחלק מהצופים מכירים מסדרת הטלוויזיה של CW, וגם סובל מהרבה יותר קשיים חברתיים. יש בו הרבה נאיביות ורוב ההומור בסרט נובע ממנו. לא הכל עובד, והברקים המסנוורים שמלווים כל צעד מהיר שלו מפריעים לראייה, אבל הוא כן מוסיף עוד קצת צבע לחבורה.

אקווה מן הוא הכי דומה ובו זמנית הכי שונה מבאטמן. הוא הטבע, בזמן שבאטמן הוא מעשה ידי אדם בלבד, הוא פראי ופחות מהוקצע אבל הוא גם "מחובר לרגשות" שלו, גם אם זה קורה בזכות התיישבות מקרית על הלאסו של וונדר וומן. גם לו, כמובן, יש יחסים סבוכים עם אמא שלו, והוא עושה רושם של דמות שקולה הרבה יותר מבאטמן ומוכן להקשיב לקול התבונה של וונדר וומן ושל נשים אחרות בכלל, מבלי שזה יאיים על הכוח שלו. מים הם כוח רב עוצמה, והוא גם נתפס לא פעם בתרבות בתור כוח נשי מאוד, כך שלא מפתיע שהמקבילה הקומיקסית לאל הים היא סוג של גבריות מתפרצת ופרועה מחד, אבל כזו שבאה עם שיער ארוך ופוטנציאל לרכות מסוימת מצד שני.

וונדר וומן היא קול ההיגיון בסרט. היא שקולה, חכמה אבל גם מהווה סוג של לב, כמעט פשוטו כמשמעו. היא פועלת עם הרגשות שלה ושם טמון הכוח שלה אבל גם חלק מהחולשה שלה ומה שהפריע לה לתפוס את מקומה בחזית כמנהיגה עד עכשיו. היא ארכיטיפ של אישה, מישהי שמפחדת להפגין כוח ולקחת את האחריות ואת ההובלה כי היא חוששת מההשלכות – גם כלפי אחרים וגם אולי כי זה משהו שהיא התרגלה אליו אחרי כל כך הרבה זמן בצללי ההיסטוריה והנרטיבים הגדולים של תרבות המערב. בזמן שזה קצת מעייף לראות את האישה החזקה בסרט בתור מי שגם מדברת על רגשות ולבבות כל הזמן, היא עדיין מהווה מודל מהטובים ביותר שיש לנו בעולמות גיבורי העל לייצוג נשי. היא כן מגיעה למסקנה שהיא וכל הצוות זקוקים לעזרתו של גבר חזק במיוחד כדי להצליח, ויש הרבה יותר סצנות של קלוז אפים על הישבן והמחשוף שלה הפעם, אבל זה עדיין יותר טוב מנפח התפקיד של האלמנה השחורה בסרטי מארוול.

אפרופו וונדר וומן, מתברר שגל גדות שהייתה בחודש חמישי להריון במהלך חלק מהצילומים, סבלה מבחילות קשות ודאגה שהעוזרת שלה תחזיק דלי על הסט, בו היא נאלצה להשתמש אחרי כל שוט בערך. בהתחשב בכך, אפשר רק להעריך עוד יותר את כישורי המשחק שלה.
ולגבי המשפחה של וונדר וומן, מתנהל דיון ברשת על התלבושות של האמזונות כאן, לעומת התלבושות שלהן בסרט הקודם שביימה ג'נקינס. מצד אחד יש אי שביעות רצון מכך שהן לובשות פחות עכשיו. הטענה היא שנקודת המבט הגברית כאן, כולל זו של מעצב התלבושות הנוכחי, הופך אותן יותר ספקטקל לוהט וסקסי, ופחות ללוחמות מיומנות. השחקניות עצמן, לעומת זאת – הגנו על התלבושות החדשות. ברוק אנס, אלופת קרוספיט, וסמנתה ג'ו, מומחית אמנויות לחימה, אמרו שדווקא תלבושות שחושפות את הבטן ובו זמנית נראית מרשימות מאוד גרמו להן להרגיש בנוח עם כך שהן יכולות להציג את הגוף האתלטי והשרירי מאוד שלהן לראווה וגם להרגיש זוהרות ונשיות, ושהתלבושות אפשרו להן לנוע בחופשיות והתאימו לכישורים האקרובטיים שנדרשו מהן.

ואחרון חביב – במקרה, או שלא במקרה, לצד הקלוז אפים על גל גדות, יש כמה וכמה סצנות שבהן המצלמה מתעכבת גם על הגוף של הגברים בליגת הצדק. סופרמן חוזר מהמתים בחזה חשוף ושעיר, אקווה מן לא תמיד לובש חולצה, ומצולם במהלך הקרב הגדול מהפרופיל בתנוחה שמאוד מזוהה בדרך כלל עם הצבה של גיבורות נשיות בבגדים הדוקים, והברק שוכב על הצד כאילו הוא מדגמן בקיני למשך דקה ארוכה בזמן שהוא מתפעל מהאקשן שסביבו. אי אפשר לדעת אם אלו בחירות מקריות או לא, אבל הן בהחלט מרעננות.

תגובות

  1. קריאה מרתקת. הסרט עצמו, לצערי, הרבה הרבה פחות. סרט מאוד מאכזב בעיניי, בעיקר כי הוא לוקח את החסרונות במקום היתרונות משני הבמאים המאוד שונים שיש לו. ואסור לטעות, למרות שהקרדיט הולך לסניידר, יש לליגת הצדק שני במאים. חבל.

  2. Uri Baruchin הגיב:

    מדויק בעיני. לטוב ולרע.

השאר תגובה