• סרטים חדשים: ״האדם הראשון״ של דמיאן שאזל
  • פסטיבל ניו יורק 2018: דיווח שני ואחרון
  • ״בערה״, ניתוח לסרטו של לי צ׳אנג דונג
  • Won't You Be My Neighbor?
  • ״ארץ ההרגלים היציבים״, סקירת נטפליקס
  • זמנים קשוחים באל רויאל
  • דיווח ראשון מפסטיבל ניו יורק 2018
  • פרס האוסקר לסרט בשפה זרה: הרשימה הרשמית
  • הכהנים הגדולים: פרק 10 - ״אכזריות בלתי נסבלת״
  • ״בחשכת הליל״, סקירת נטפליקס
  • ונום
  • ״הג׳נטלמן והאקדח״, סקירה
  • כוכב נולד
  • ״חיפוש״, סקירה
  • אימת החודש - ספטמבר 2018
  • המלצות סינמטקים: מהדורת אוקטובר 2018

"ונום", סקירה

6 באוקטובר 2018 מאת לירון סיני

הבמאי והתסריטאי לי וואנל, שבתחילת השנה ביים את "משודרג" העוסק בגבר שבינה מלאכותית מושתלת בגופו ומשתלטת על חייו, אמר לאחרונה בראיון לפודקאסט הקולנוע של מגזין "אמפייר" שעל אף הדמיון הרב בין "משודרג" לעלילת "ונום" (Venom), הקשר הוא מקרי בהחלט.
וואנל, התסריטאי והשחקן של "המסור" ו"הרוע שבפנים" (הוא ביים גם את "הרוע שבפנים: המפתח האחרון"), הודה שהוא לא בקיא בכל מה שקשור לספיידרמן, ואין לו היכרות מוקדמת עם הנבל החייזרי הטפילי שלו, ונום. הוא כן מודע להשוואות בין הסרטים ובעיקר משועשע מהן, אך ברור לו ולנו ש"ונום" נהנה מתקציב הרבה יותר גדול, ולכן מאפקטים הרבה יותר מושקעים, וגם מטום הארדי האמיתי, ולא מלוגאן מרשל-גרין, גיבור "משודרג", שרק נראה כמו הארדי אבל משחק קצת פחות טוב.
גם התקציב הגבוה וההפקה הבומבסטית, כיאה לסרט שמבוסס על קומיקס של מארוול, בעיני
דווקא פוגעים ב"ונום" ומעניקים יתרון של אמינות והזדהות ל"משודרג" בעל התקציב הצנוע, סימן ההיכר של בית ההפקות בלומהאוס.

ההבדל בתקציב ניכר בעיקר בסצנות האקשן של שניהם, ובאנימציית CGI לעומת הסתמכות על עריכה, זוויות צילום ומשחק עם הילוך מהיר לעומת הילוך איטי. אתייחס עוד ליתרונות והפגמים באקשן של "ונום" בהמשך, אבל קודם כל, כדאי שתדעו על מה הסרט.
בלי לספיילר את "ונום" או את "משודרג", אפשר לומר שבמרכז שניהם גיבור מבולבל, שנסיבות החיים הובילו אותו לנקודת שפל רצינית, כזו שממנה אפשר רק לעלות, אם בכלל. ב"ונום" זו מנת חלקו של הכתב החוקר אדי ברוק (הארדי). אדי הוא דמות ותיקה מהקומיקס של ספיידרמן, שם הוא צלם עיתונות שמתחרה בפיטר פארקר על אותה נישה. הוא די לוזר ולא סובל את הקולגה שלו, ולכן החיבור בינו לבין ונום שחולק עם אדי סלידה מספיידי יוצרת נבל מאתגר לאיש העכביש – חמוש בשנאה כפולה ובכוח פיזי שלא מן העולם הזה.

בגרסת הסרט הזה נעשו אי אלו שינויים, כמובן. כסרט של אולפני סוני שמכרו לאחרונה לדיסני את הזכויות הקולנועיות על ספיידרמן, עצם ההפרדה שלו מהיקום הקולנועי של מארוול היא הצהרה על סוג של חופש אמנותי (לא שהיקום הקולנועי נאמן למקור, ולא שיש בעיה עם זה, כי דמויות קומיקס כבר מזמן הפכו לארכיטיפים ביד היוצר, אבל זה כבר סיפור לפוסט אחר). מהטריילר הראשון הייתה תחושה שזה יהיה סרט אפל, כבד ואלים, מהסוג שבו האנטי גיבור שלמדנו לשנוא כילדים יתגלה כגיבור שאנחנו צריכים עכשיו, עם קריצה ביקורתית או לפחות חבירה לחרדות הקיומיות שלנו. אבל אולי בגלל החשש להיות דומה לטון הרציני עד כדי תהום של DC קומיקס היריבים, ואולי בגלל הנטייה של הבמאי והכותבים להיות במיטבם כשהם קלילים – מדובר בסרט שלא צריך לקחת ברצינות. והוא היה יכול להיות הרבה יותר מוצלח והרבה פחות מפוספס, לו הוא בעצמו היה מקשיב לעצה הזו.

על הבימוי הופקד רובן פליישר ("זומבילנד", ואני לא הולכת לדבר איתכם על וודי הארלסון כאן) ואת התסריט כתבו וויל ביאול ("יחידת גנגסטרים"), קלי מרסל ("50 גוונים של אפור"), סקוט רוזנברג ("נאמנות גבוהה", "סידורים אחרונים בדנוור", "קון אייר") וג'ף פינקנר ("ג'ומנג'י: שורדים בג'ונגל"' שכתב יחד עם רוזנברג, אבל גם הקטסטרופות "המגדל האפל" ו"הגל החמישי"). מהחבורה הזו אפשר לצפות לסרט שנון, מודע לעצמו ומטא-ז'אנרי מצד אחד, ולחשוש ממלודרמטיות יתר, קלישאות בתור דמויות, דיאלוגים מביכים ועלילה פשטנית. אפשר לומר שחלק מהציפיות התממשו, אבל החלק של החששות הממומשות גדול יותר.

חשוב לעצור לרגע ולהבהיר: "ונום" הוא לא סרט נורא. הציון הנוכחי ב-Rotten Tomatoes עומד על 29% לפי המבקרים (ו-89% לפי הצופים), כן, ואני מבינה שזה כיף לשחוט אותו בביקורות עם הפגמים שלו אליהם גם אני אתייחס. אבל אם מנמיכים ציפיות ומתייחסים אליו כאל בידור ותצוגת תכלית של כמה הארדי טוב בלנהל דיאלוג עם עצמו, אפשר ליהנות, לפחות מחלקים ממנו.

תמונה באדיבות פורום פילם

חלק מהמרכיבים שצריכים להיות סלחניים כלפיהם הם בניית הדמויות וכמה נקודות חשובות בעלילה. אז אדי של הסרט הוא כתב שהוא גם לוחם צדק על אופנוע גדול ובעל פה גדול לא פחות. הוא מגניב מדי בשביל להיות לוזר מוחלט, ואולי לכן הפכו אותו לבחור שלוקח החלטות מטופשות ולא מקצועיות להחריד. הן גם גורמות לו להיראות טיפש, וגם מסבכות אותו בצרות בעבודה, במערכת היחסים שלו עם אן (מישל וויליאמס) ובהמשך – עם ונום. הוא מגיע לנקודת השפל המדוברת בעקבות ראיון שערך עם קרלטון דרייק (ריז אחמד), מדען שהוא גם אדם רב ממון והשפעה. הוא עוסק בחקר החלל מתוך כוונה להציל את כדור הארץ ואת המין האנושי, או לפחות זה מה שהוא אומר, ואוי למי שינסה לטעון שיש לו אינטרסים אנוכיים, או לפקפק בשיטות העבודה שלו, שאינן אתיות במיוחד. תחשבו על שילוב בין פרופסור עדה יונת עם הכוח של האחים עופר והשאפתנות ההרפתקנית של אילון מאסק, אם אנחנו כבר עוסקים בסימביוזה.

זה הרגע שלי להתנצל בפני אוהבי ריז אחמד. אני מאמינה לכם שהוא שחקן נפלא, אבל כאן הוא מצליח להיות רק פחות או יותר נסבל. ייאמר להגנתו שלא כתבו לו דמות שיש הרבה מה לעשות איתה, והוא כנראה מנסה לחלץ את המיטב מהשבלונה אותה הוא מגלם. קרלטון מתנהל כמו נבל מקומיקס משנות ה-50. גם בקומיקס עצמו היום וגם בעיבודים הקולנועיים והטלוויזיוניים שלו, התרגלנו לראות דמויות "רעות" מורכבות שמסוגלות להכיל יותר מתכונת אופי אחת, ושהמניע שלהן קצת יותר מעניין מרשעות אנוכית ויהירה לשם רשעות אנוכית ויהירה. הדבר הכי מעניין בקרלטון הוא דו הפרצופיות שלו. הוא נראה נעים, שקט ורגוע כשהוא מעביר סיורים במכון הבריאות הענק שלו, ואפילו כשהוא מנהל ממשברים עם הצוות הרפואי שמלווה אותו. כשהוא מתעצבן או מתפעל באמת, לעומת זאת, הוא אולי פועל באותה אלגנטיות שקטה רוב הזמן, אבל רואים שיש לו משהו נבזי בעיניים. זה לכשעצמו לא רע, אבל זה כל מה שיש בדמות שלו. הוא מדבר בשקט ובאיפוק על דברים שלא נעים לנו לשמוע ולראות אותו עושה לאחרים. זהו. מרושע? כן. מסעיר? נה.

גם מישל וויליאמס בתור האישה שלצד ברוק לא קיבלה יותר מדי תוכן לדמות שלה. הזוגיות של השניים נראית מודבקת מלכתחילה, כאשר אן חנוטה בתוך חליפות עורכת דין ותספורת נוקשה שגורמות לה להיראות מלאכותית לצד אדי שמפגין מנעד יותר רחב, ולו במעט, של תחושות, סגנון והתנהגויות. אדי ואן אמורים לא להסתדר, אבל הם נראים כל כך לא מתאימים שקשה להאמין שהם באמת יחד. אנחנו מקבלים עוד שחקני חיזוק לדמות של אדי עם ג'ני סלייט בתור הרופאה המוסרית היחידה במכון של קרלטון, וריד סקוט בתור רופא חביב שגם מחבב את העבודה העיתונאית או מה שזה לא יהיה שאדי עושה, ולכן מוכן לעזור לו. הוא שומר על חביבות כלפיו גם כשאדי מתנהל בצורה גבולית עד מסוכנת ממש באחת הסצנות היותר מצחיקות של הסרט שמתרחשת במסעדת יוקרה כאשר הוא נתקף רעב, ואני לא אוסיף.

בהיעדר כתיבה ראויה לדמויות האחרות, נשארנו עם רוב משקלו של הסרט על הכתפיים של אדי ו-ונום. מזל ששני אלו מסתדרים לא רע ביחד, כאשר הדיאלוגים ביניהם הם מהרגעים היותר משעשעים וחזקים בסרט. מעניין לראות פוטאג' של האופן שבו הקליטו את הסאונד וצילמו אותן, לאור העובדה שהארדי מגלם את שתי הדמויות בהצלחה יתרה, ושחלק מהדיאלוג אמור להיות מאולתר. את חלק מהשיחות אדי שומע בראשו, וחלקן מתנהלות כשאנחנו רואים את ונום ממש, כשהוא "לובש" את אדי או מגיח מתוכו. אדי פועל כגיבור מבולבל שהופך מבולבל עוד יותר כשוונום חודר אליו ויוצר איתו קשר. הוא מגיב בהפתעה מבועתת כשהוא מבין שלא משנה אם זה חייזר, טפיל, סימביוט, זיהום או מה – הוא שומע קולות. הוא קצת פחות מבועת כאשר מתברר שהדבר הזה מעניק לו גם יכולות פיזיות על-אנושיות.

כאן יש משהו מעניין בגישה של הסרט, ב"מסר" שלו אם תרצו, וזו חתיכת הסתכנות לומר משהו על מסר בסרט הפלקטי הזה. אם ב"משודרג" יש אלמנטים טכנופוביים להחריד, "ונום" הוא במידה רבה סרט שמשתמש באותו גימיק כדי להעביר אמירה כמעט הפוכה והרבה יותר חיובית. הוא עוסק באופן שבו אנחנו יכולים לחבק את החרדות שלנו. הן לא נובעות מקדמה טכנולוגית במובהק כאן, אלא גם מהן, לצד פחדים נוספים כשהבולט מכולם הוא הפחד שלנו מעצמנו. זה מסר שנמצא כאן בעידון של לום לראש, אבל הוא הולם לתקופה. אם הוליווד היא המראה לפחדים הכי גדולים של ארצות הברית ותרבות המערב, מה יותר מתאים מאשר סרט שבו החשש מהאחרים שבחוץ הופך משני לעומת החשש מהטירוף שבפנים? אפשר להיזהר אולי מגיבור שמקשיב לקולות שבראשו שאומרים לו לאכול אנשים, אבל הבחירה שלו להקשיב ל"טפיל", ל"מחלה" ולא להדחיק אותה, היא בחירה מעודדת.

עד כאן פילוסופיה. בואו נחזור לעלילה. בגלל הדינמיקה הטובה של אדי עם ונום שנהיה מעין אלטר אגו ספקני וחצוף שלו, כל עוד אדי נמצא לבדו בעולם, הסרט לא מתניע וקצת מטרחן. ברגע שהוא ו-ונום נפגשים, אפשר לשים בצד את התפתחות העלילה הלא הגיונית, ולברך על השידוך המוצלח. לא משנה שזה מוזר שמכל האנשים שניסו להכניס אליהם את הסימביוט דווקא אדי מתאים לו בול. זה נוח ותמוה מדי, אבל ניחא. כי הנה מגיעה סצנת הקרב הראשונה של ונום ואדי יחד, והיא מצוינת. גם היא מזכירה מאוד את "משודרג", כולל קולות ההתפעלות והתמיהה של הגיבור תוך כדי תנועה, כשהוא מבין מה הדבר שבתוכו מאפשר לו לעשות, אבל הצילום של מתיו ליבאטיק ("כוכב נולד" שם כבר שיבח אותו אור בסקירה, וגם "אמא!", "ברבור שחור", "רקוויאם לחלום" ו"איירון מן") מוסיף עניין לנוזל הצמיגי השחור שהופך לכל מה שצריך כדי להישאר בחיים ולכסח אחרים.

בשלב מאוחר יותר סצנות האקשן מתחילות לאכזב ואפילו לתסכל, כי הן חשוכות ברמה של "באטמן נגד סופרמן", והעריכה בהן כל כך מהירה, אבל לא מצליחה לפצות על כך שאנחנו פשוט לא רואים כמעט שום דבר למעט הבהובי CGI, גזים ותמרות עשן. מה שבתקציב הקטן יותר של "משודרג" עשו עם הרבה דם וסצנות גרפיות מתרחש כאן, לכבוד ה-PG-13 או השד יודע למה, תחת עננה כבדה שממסכת הכל. אפשר להתנחם בסצנות בהן רואים את ונום כשהוא נע יותר לאט. אז הוא מרהיב ודוחה באותה מידה, נראה כמו האחיין המונפש של הנוסע השמיני. אלו גם הרגעים בהם הוא מתבדח או שואל את אדי שאלות הרות גורל כמו האם לקפוץ מבניין או לקחת את המעלית שהם ההפוגות הקומיות שמאווררות את הסרט ומאפשרות ליהנות ממנו.

בחלק מהמקרים יכול להיות שתמצאו את עצמכם צוחקים בלי שתהיו בטוחים אם אתם צוחקים עם "ונום" או עליו. יש לפחות דיאלוג אחד שסיפק פתרון כל כך חפוז ורנדומלי למה שהיה עתיד להיות קונפליקט מרכזי בסרט שהסתכנתי בקוצר נשימה עקב החנקת צחקוקים בלתי נשלטים. מצד שני, בסרט שכדאי לקחת את העלילה שלו בעירבון מוגבל, אולי היה טוב יותר אם היינו מקבלים יותר רגעים כאלה. הארדי בעצמו אמר בראיון שאפשרו לו לאלתר הרבה על הסט, ושיש עוד המון חומר מצולם שלו שלא נכנס לגרסה הסופית. בכנות, הייתי מוכנה להמיר שעה מהסר ב-40 דקות או יותר של ונום ואדי מדברים על החיים.

חלק גדול מההומור בסרט, כולל הקטע הכי מצחיק בטריילר מגיעים קצת מאוחר, וגורמים לתחושה שמזכירה לי את זו שאחרי "דדפול 2", שכל הסרט עשה טיזר למערכת יחסים ושימש כאקספוזיציה ארוכה, והיא תוכל לעבוד כמו שצריך על המסך בסרט הבא. זה קורה יותר מדי לאחרונה, התחושה שסרטים מתוכננים מראש כ"סרטים ראשונים בסדרה". הסרט רק יצא, אז עוד מוקדם לדעת אם הוא יכסה או אפילו ירוויח מספיק כדי לייצר המשך, למרות שסצנת הפוסט-קרדיט הראשונה מעוררת עניין. ולגבי הסצנה השנייה – היא נהדרת, אבל זה כבר סיפור אחר, ומי שצפו, יבינו. בינתיים אפשר להתנחם בכך שרגעי החסד הקטנים של "ונום" מצילים אותו מלהיות רציני מדי. הבחירה של אדי להקשיב לקולות בראשו יוצרת פיצול אישיות מוצלח, בסרט שהיה יכול להיות הרבה, אבל הרבה יותר גרוע.

תגובות

  1. סילפן הגיב:

    התקציב הקטן יותר של משורדג לא כל כך מורגש. העולם העתידני שבנו מרגיש באמת גדול, משכנע ומאוד מאוד אסתטי.

  2. סילפן הגיב:

    הדמות של ריז אחמד והמשחק שלו היו מעולים לדעתי. הוא כלל לא מרושע לטעמי. המניע שלו מובן מנקודת מבט גדולה יותר, ואפילו מוצדק.

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.