• סיכום הסיכומים של סריטה לשנת 2017
  • סרטים חדשים: ״שלושה שלטים מחוץ לאבינג מיזורי״
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 63
  • חלק אחרון ומסכם לפרויקט סרטי אלכס דה לה איגלסיה
  • ״האופה מברלין״, סקירה וניתוח
  • אוסקר 2017/18: מחשבות לקראת הימורי המועמדים
  • אובמה השנה האחרונה
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 62
  • ״העיתון״, סקירה
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 61
  • מבט מחודש על סרטי האחים כהן: ״רציחות פשוטות״
  • המלצות סינמטקים: מהדורה ראשונה, ינואר 2018

"ג'ומנג'י: שורדים בג'ונגל", סקירה

22 בדצמבר 2017 מאת אור סיגולי

איזה תאריך מוזר להוציא סרט כמו "ג'ומנג'י: שורדים בג'ונגל" (Jumanji: Welcome to the Jungle). לא רק שאנחנו בעיצומה של עונת הפרסים וסרטי הכריסטמס, אלא גם התחרות מול "מלחמת הכוכבים: אחרוני הג'דיי", גורמת לקומדיית ההרפתקאות החדשה להרגיש כאילו המפיץ האמריקאי שלה פתאום נזכר בסרט ומיהר להוציא אותו לפני שהשנה נגמרת, מקווה שאף אחד לא ישים לב שהקיץ כבר לא פה. אולי זה עניין של קאונטר-פרוגרמינג, כלומר לתת אופציה שונה לצופים שנמאס להם מדרמות אוסקר, הרי בטוח יש סיבה, אבל עדיין מרגיש קצת לא קשור.
ככזה, אני ממש מסוקרן לראות מה יהיה עתיד הסרט הזה בקופות. גם בגלל ההפצה המשונה, וגם בגלל שאלוהים יעזור לי כל כך נהניתי מהסרט הזה.

עכשיו כשהיא נגמרת, אפשר להכריז על 2017 כאחת מהשנים עם הפרויקטים המיותרים ביותר אי פעם. הניסיון של הוליווד לנצל מותגי עבר הפכה להיות כמעט פורנוגרפית השנה, והקהל הגיב בהתאם: "משמר המפרץ", "שודדי הקאריביים", "קונג: אי הגולגולת", "אימוג'י: הסרט", "פאוואר ריינג'רס", "תרגיל לשוטרים מתחילים", כולם התבססו על חומרים קיימים שאיש לא רצה סרטים מהם, ולא עבדו כמו שצריך בקופות. איך "אבירי האור הקסום" ו"קפטן פלאנט" עדיין לא בשלבי ליהוק באמת שאין לי מושג. אבל כמובן שזו לא המצאה של השנה. גם ב-2016 כולם דיברו על "צבי הנינג'ה: יוצאים מהצללים" ו"היום השלישי: התפדחות" כעוד סימן לכך שהעצלנות ההוליוודית מגיעה לשיא, אבל כנראה שזה לא הזיז יותר מדי לאף אחד.
העניין הוא שבזמן שהמכלול באמת מעייף ואפילו מתסכל, בכל זאת ראוי לבחון כל אחד מהסרטים בנפרד. בוודאי זכור לכם שאני ממש פה בסריטה התייחסתי בחיבה רבה ל"פאוור ריינג'רס" ואפילו לשני סרטי "צבי הנינג'ה", ואני לא מתחרט על דבר בינתיים, כך שיכול להיות שאני חלק מהבעיה. בכל מקרה, אתם עומדים לקרוא טקסט חיובי על הסרט שבשמו יש הכי הרבה גימ"ל גרושה בתולדות השפה העברית. נסו לא לזקוף זאת לרעתי בעתיד, אם תבחרו.

רובנו זוכרים את "ג'ומנג'י" מ-1995, בכיכובו של רובין וויליאמס המנוח, כאיש שנתקע בתוך משחק לוח מכושף שמנסה למצוא את דרכו החוצה בעזרת אח ואחות שגורלם הביא אותם לממלכה המוזרה הזו גם. מה שסתם היה לעוד סרט בידורי, איכשהו הפך לסרט קאלט אצל מתבגרי אותן שנים ונשאר בזיכרון הקולקטיבי. אתוודה שלא ראיתי אותו מאז שהלכתי אליו לקולנוע בשנת יציאתו, אז קשה לי לומר האם הוא עדיין מחזיק ואיך הוא בהקשר לסרט החדש. עם זאת "ג'ומנג'י: שורדים בג'ונגל", הזכיר לי יותר את "רעם טרופי" ו"פאוואר ריינג'רס" מכל דבר אחר.
בגרסה החדשה, משחק הלוח שנמצא על חוף הים ב-1996, ממיר את עצמו למשחק אטארי ובולע את אחד מנערי פרבר אמריקאי כלשהו. שנים לאחר מכן הוא מתגלה על ידי ארבעה תיכוניסטים, שכל אחד מהם בנפרד קיבל ריתוק להישאר בבית ספר (כאמור, "פאוואר ריינג'רס"), אשר מחברים אותו לטלוויזיה, מתחילים לשחק, ותוך רגע עם אפקטים שאפשר להתווכח על טיבם, נשאבים לעולם ההרפתקאות המסוכן של ג'ומנג'י, שם הם צריכים להחזיר משהו לאנשהו, לנצח את הקווסט, ולחזור הביתה.
הטוויסט הפעם הוא שארבעת התיכוניסטים מועברים למשחק לא כעצמם, אלא כדמויות אותן בחרו לשחק. כך שהחנון הופך להיות דווין ג'ונסון (שכבר השתתף ביותר מדי סרטים על קבוצת צעירים שעוברת להרפתקה במקום מסתורי ופראי), הבחורה חסרת הביטחון מתגלגלת אל גופה האתלטי של קארן גילאן (נבולה מ"שומרי הגלקסיה", וגיבורת "השער" וסדרת הטלוויזיה קצרת החיים "סלפי"), מלכת הכיתה האובססיבית לאינסטגרם מוצאת את עצמה בגוף של ג'ק בלאק (להלן, "רעם טרופי"), והספורטאי רחב הכתפיים מומר לקומיקאי נמוך הקומה קווין הארט (ששיתף פעולה עם דוויין ג'ונסון בלהיט "סוכן וחצי").
רוב הבדיחות בסרט הן על הפער הזה בין הפנימיות של הדמויות לבין המראה החיצוני שלהן. למעשה, הוא לוחץ על הנקודה הזו כמעט למקום של פיצוץ, אבל אשקר לכם אם אומר שלא נקרעתי מצחוק כמעט בכל פעם.
יש אי אילו הברקות בסרט ההמשך הזה, שבאות בחבילה אחת עם מהלכים רגשיים מאוד צפויים שנוטים לדידקטיות בנושא "קבלת השונה" ו"הפנימיות זה מה שחשוב", אבל מכיוון שבאופן כללי אין לי בעיה עם המסרים האלו, לא הייתה לי שום בעיה לקבל אותם ואפילו ליהנות מהם.

ג'ק בלאק הוא שחקן שבגדול די עולה על העצבים לאחרונה, אבל הוא כל כך חוגג ב"ג'ומנג'י: שורדים בג'ונגל" שאני נזכרתי למה אהבנו אותו פעם בימי "נאמנות גבוהה" ו"בית ספר לרוק". מזמן לא ראיתי אותו טוב כל כך בסרט, וההגשה שלו – על אף שלא פעם ולא פעמיים הופכת להיות מוקצנת ויכולה אפילו להיות פוגענית לצופים רגישים במיוחד – הוציאה ממני פרצי צחוק רמים שבאיזשהו שלב חדלתי מלהתבייש בהם. זה גם המקרה של קווין הארט, שאותו מעולם לא הצלחתי לחבב באופן יוצא דופן, אבל פה מצליח במקומות בהם הוא לא עבד לי בעבר.
גם גילאן וג'ונסון אחלה לגמרי.

קרדיט הבימוי הוא של ג'ייק קסדן, בנו של הבמאי והתסריטאי לורנס קסדן ("החברים של אלכס"), וזהו סרטו השביעי לקולנוע. האמת היא שבמבט על הפילמוגרפיה שלו לא מתקבלת תמונה חיובית במיוחד. זה האיש שחתום על שטויות מיותרות כמו "סקס טייפ" ו"מורה רעה", אבל מצד שני זה גם האיש מאחורי "דואי קוקס", הפארודיה משנת 2007 על ז'אנר הביוגרפיה המוזיקלית, שהוא בהחלט אחד הסרטים המצחיקים ביותר של האלף החדש. "ג'ומנג'י: שורדים בג'ונגל" כמובן לא מדגדג אותו, אבל ביחס לסרטיו האחרים מדובר בתצוגת יכולת לא רעה בכלל.
על התסריט חתומים לא פחות מארבעה שמות: כריס מקנה ואריק סומרס (שניהם מתסריטאי "ספיידרמן: השיבה הביתה" ו"לגו באטמן", שניים מהסרטים המאכזבים ביותר של 2017), סקוט רוזנברג (שבימי "ג'ומנג'י" המקורי היה הבטחה לא רעה בזכות כתיבת "סידורים אחרונים בדנוור" ו"בחורות יפות", אבל שם זה נגמר פחות או יותר), וג'ף פינקר שלא יש את הסדרתיות הרעה ביותר מבין כל הכותבים. פינקר, בן טיפוחי של ג'י.ג'י. אברמס, חתום על "המגדל האפל", "הגל החמישי" ו"ספיידרמן המופלא 2". היכולת שלו להמשיך לקבל עבודות מדהימה בעיני.
אני לא יודע איך ארבעה כותבים כל כך בעייתיים הוציאו משהו כל כך חביב כמו הסרט הזה, אבל כנראה שמשהו עבד שם בסדר בין הדראפטים שעברו מיד ליד.

ל"ג'ומנג'י: שורדים בג'ונגל" לגמרי מגיעה הזדמנות, אם אתם שואלים אותי. אין ספק שכדאי להשאיר את הציפיות בבית, ולקחת בחשבון שמדובר בתוצר הוליוודי שנכתב על ידי ועדה יותר מאשר אנשים, אבל בתוך החלל הזה אני חייב להודות שמצאתי את עצמי הולך אתו לגמרי, נהנה ממנו באופן הרבה יותר שלם מהמון סרטים אחרים השנה. המבקרים, לפחות מעבר לים, כבר שלפו סכינים, ובעיני הם קצת מפריזים, כך שרק בעוד כמה שנים נדע עם הסרט הזה יעלם בתהומות הנשייה או יצוץ מדי פעם בשיח כסרט הרפתקאות כיפי. אני באופן אישי מייחל לאופציה השנייה.